 |
דווקא כאשר אסון הראווה לא מתרחש בישראל, ניתן ללמוד באמת כיצד עובדת הישראליות. ישראל היא אזור אסון (טרוריסטי) אינסופי, כמו שהקריביים הם אזור אסון (מטראולוגי) שעליו נרגעות סופות ההוריקן במסע לכיבוש החלום האמריקני.
זה לא משנה אם בשנת 2005 הטרור צולף בישראלים או לא, בתודעה הישראלית הטרור מאהיל עלינו בכל יום, אנחנו חיים בצלו.
מטבע הדברים אדם המתקיים באזור אסון חש קורבן. בישראל העניין חמור עוד יותר. הישראליות, שמאז הקמת המדינה הגדירה את כל תקופת "הגלות" (1,500 שנה ) כאסון אחד גדול - רדיפות, פוגרומים, גירושים - שהסתיים באסון כביר (השואה), למעשה חיה בתחושה אסון מתמדת, שאחרים, זרים, לא מבינים, לא מזדהים עימה.
היותך בודד באסונך, זה עניין שמעורר עצב, בדידות, וחרון: כיצד העולם איננו רואה את אסוני? אותי? והרי כולנו, כקולקטיב, ובעיקר כיחידים, תמיד מפחדים שלא יראו אותנו, יתעלמו מרצוננו, מפחדנו. למשל כאשר אהובתך נמלאת אימה מעניין מטופש ביותר, היא איננה זקוקה להסבר מלומד בדבר טפלותו (זה אולי אחר כך) היא זקוקה לרגע אחד של הזדהות, לרגע אחד שבו המבט שלכם יתאחד, שתפחד יחד איתה מפחדיה המשונים ביותר.
ישראל תמיד האמינה שהיא מדינה מערבית, סניף מדברי של אירופה. זו הסיבה לתחושת הנחיתות המתמדת של הישראלים כלפי האירופים. אנחנו חשים שותפים בסגנון המשטר, החיים, המערביות, החופש, ודורשים מהם אהבה, הבנה, אחווה, ותמיד מתאכזבים שקיבלנו מעט מדי, ששוב דחו אותנו.
לעולם איננו מקבלים מהאירופים את אותו מבט מזדהה של אוהב שפוחד מפחדיך יחד איתך. להפך, אנחנו סופגים מבט חמור סבר, ביקורתי, שבאופן עמוק, כיוון שהעיסוק האובססיבי באסון שלנו מעוור אותנו לאסונות של אחרים (הפלשתינים), איננו יכולים להבינו.
לפעמים משחק לנו המזל: האסון שלנו הופך לאסון שלהם, אותו אסון בדיוק, פחות או יותר. זו הסיבה שבשעת האסון אנחנו מסתערים עליהם, מתגפפים בהם, מנחמים אותם, מטיפים להם, צווחים: "אמרנו לכם, מנוולים". דומה שאנחנו מתפקעים מבליל תחושות סותרות - אהבה, נקמה, עצב, שביעות רצון - חשים שהגיעה שעתנו, כן, עכשיו נקבל סוף סוף את המבט שלו ערגנו, עכשיו כשאסוננו הפך לאסונם, נהיה סוף סוף לאחד.
זו הסיבה שבשעת אסונם אין דבר המקומם אותנו יותר מאשר אנשים (יהודים מנוולים או אירופים מחורבנים) שמדקדקים בקטנות, מסבירים לנו שלמעשה לא מדובר באותו אסון, כלומר שהטרור כאן קשור למאבק הפלשתיני, ובאנגליה מדובר בטרור נגד המערב או עיראק.
זהו הרגע שבו אנחנו חשים נבגדים, מסוחררים מחרון, הנה שוב מבקשים לשדוד מאיתנו את המבט המזדהה, השותפות באסון, שוב יותירו אותנו לבד, ודווקא כאשר היינו קרובים כל כך, כמו בימים היפים של ה-11 בספטמבר , כשקיבלנו מהאמריקנים מלוא החופן מהמבט הזה, וכמה מאושרים היינו.
ואולם האירופים כידוע: אנשים קרים, מחושבים מדי, עסוקים בקטנות. אנחנו מחפשים תחושה גדולה מהחיים, שייקספירית, בומבסטית, של שותפות גורל, אהבת אמת, והם עוסקים בחישובים בלזאקיים קטנוניים.
הנה בסופו של שבוע מלא תקווה שוב נותרנו לבד באזור האסון שלנו, משולים לילדים הצווחים לעבר מטוס הנעלם בקו הרקיע. ואולם למרות האכזבה, הנבגדות, ישנו עדיין יתרון אחד באסונות הללו, לפחות הם מפוגגים את האימה הגדולה שלנו: שהמערב באמת יחסל את הטרור העולמי, ואנחנו נישאר בודדים באזור האסון שלנו, מענים ומעונים, הורגים ונהרגים, רואנדה כזה, ואף אחד, באמת, לא ישים זין.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
הנה בסופו של שבוע מלא תקווה שוב נותרנו לבד באזור האסון שלנו. צילום: רויטס
|
|
|
