 |
/images/archive/gallery/111/391.jpg
 |
|
|
|
|
|
|
| אורי לוטן מספיד את מרלון ברנדו: היהלום המחוספס ששינה את פני הקולנוע וספק אם אי פעם ימצא לו מחליף |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מרלון ברנדו
שהלך שלשום לעולמו עשה לקולנוע האמריקאי את מה שאלביס פרסלי עשה למוזיקה הלבנה. נתן לו ביצים. מי שמכיר אותו מ"הסנדק" והלאה, מי שראה אותו בשנים האחרונות, שבע תלאות ושמן כמו הר, לא יוכל להאמין שמדובר במי שהיה פעם הגבר הסקסי ביותר בעולם. לא פלא שסצנה מסרטו "הפרא" מופיעה בחלק הראשון של אנתולוגיית הביטלס, כמי שהשפיע על המראה, ההתנהגות והמנטליות שעיצבה את עולמם של הביטלס וכל בני גילם בעולם כולו.
אפשר לחלק את עולם הקולנוע האמריקני לשתי תקופות - לפני מרלון ואחריו. מרלון הוא קו פרשת המים שמשני צידיה נמצאים שני חלקי המאה העשרים ושתי תקופות שונות הוליוודיות שונות. עד בואו של מרלון מברודווי – שם התגלה במחזהו של טנסי ויליאמס "חשמלית ושמה תשוקה", התייחס הקולנוע האמריקני לחיים כאל פיקציה שבמרבית המקרים היתה רחוקה מאד מהמציאות שמסביבה. היו שחקנים גדולים לפניו, כפי שהיו זמרים גדולים לפני אלביס, אבל בשני המקרים זה לא התאים להלך הרוחות באמריקה שאחרי מלחמת העולם השנייה. היה פער עצום בין התרבות הפופולרית ובין המציאות שאותה התיימרה לייצג.
מרלון ברנדו הביא את הרחוב למסך הקולנוע וממש כפי שגיבורי הסרט האילם החלו להיעלם כאשר הסרטים החלו לדבר, החלו מרבית הכוכבים הגדולים שלפניו להתבגר, לעבור לתפקידי משנה ובהדרגה להיעלם מהמסך. בהוליווד של שנות ההחמישים, העשור הצחיח ביותר מבחינה תרבותית בתולדות אמריקה, שררו כמה קודים מקודשים שהבטיחו את המשך הצלחתה של התעשייה האמריקאית המצליחה ביותר, פרט לתעשיית הנשק. קוד אחד היה חלוקה ברורה בין טוב ורע. במאבק הנצחי שבין שניהם, מאבק שהוליווד התנדבה לייצג ברחבי העולם, הטוב כמובן ניצח תמיד, וחובת ההוכחה חלה על כתפי הכוכב הראשי, זה שמוכר את הסרט. האיש הרע בסרט היה תמיד שחקן משנה, וכמעט תמיד שחקן טוב יותר מאשר הכוכב. מהכוכב לא נדרש הרבה. הוא היה צריך קודם כל להיראות טוב, אם הוא יודע לשחק, מה טוב, אם לא – מספיק שידע לדקלם את שורותיו בצורה פחות או יותר מתקבלת על הדעת, ממש כמו כוכבי הטלנובלות הטלוויזיוניות של היום.
אתה מסתכל על הכוכבים הגבריים שלפני ברנדו, ונראה לך שאין להם אברי מין מתחת לתלבושות המעוצבות בקפידה. כמו בובות בחלונות הראווה. זה היה הקוד השני בהוליווד. סקס איז אאוט. תקנון הייז, קוד הצנזורה הפנימית של הוליווד, שנולד עקב רדיפת הקומוניסטים וההומואים של הסנטור ג'וזף מקרתי וראש ה-FBI אדגר הוּבֶר (בעצמו הומוסקסואל בארון) תבע מהסרטים להתייחס לסקס בצורה "חינוכית." אחת ממטרותיו המוצהרות של הוּבֶר הייתה לנקות את הוליווד. בסרטי שנות החמישים אפילו זוגות נשואים ישנו במיטות נפרדות, חוץ מסטן לאורל ואוליבר הארדי, הידועים בתור השמן והרזה, שישנו במיטה אחת, אמנם בפיג'מות, אבל הרכילויות המיתולוגיות מספרות שזו הייתה בדיחה פנימית של חוג ההומואים בהוליווד.
כשמרלון הופיע על המסך בתפקיד סטנלי קובלסקי בגרסה המוסרטת של "חשמלית ושמה תשוקה" התפרץ למסך בפעם הראשונה ריאליזם מסוג חדש מלווה בסקס אפיל גברי, בוטה מצ'ואיסטי וחרמן. היום כשכל וריאציה סקסואלית אפשרית נמצאת במרחק נקישת מקלדת מהפנטזיה הרגעית של המקליד, כאשר עירום גברי או נשי, מלא או חלקי, פרונטאלי או אחורי הם בסך הכל עניין כספי שבין הסוכנים והמפיק, קשה להבין איך גבר בגופיה ואישה בכותונת (ויוויאן ליי, בתפקיד בלנש ב"חשמלית") יכולים להעביר מיניות אינטנסיבית בלי להתנשק אפילו. הצעקה "סטלה!!!!!!!!!!!!!!!" הפכה לקריאת תיגר על השמרנות הבורגנית שנמכרה לקהל מבתי החרושת לקולנוע של הוליווד, וקריאת כיוון לדור שלם של יוצרי סרטים וצופיהם. הפוסטר המפורסם שלו על האופנוע, שמי לא חיקה אותו, הפך לסמל המין האולטימטיבי שהשפעתו המשיכה הרבה מעבר לתחילת ההידרדרות בקריירה שלו עצמו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
ברנדו ב"הפרא"
|
|
|
 |
|
 |
|
ילד רע בחייו ובתפקידיו
|
|
|
 |
|
|
|
קחו אופנוע, כלי הרכב הסקסי ביותר בעולם, שימו עליו בנזונה סקסי בג'ינס ומעיל עור, והופ! יש מהפכה. למה לא חשבו על זה קודם? משום שאופנוע היה כלי הרכב של הילדים הרעים, העובדים, לא משהו שכוכב קולנוע ייגע בו אפילו במקל ארוך. שלא לדבר על ג'ינס ומעילי עור שהיו בגדים של פועלים ופושעים. מרלון היה הילד הרע הראשון שנכנס בדלת הראשית להיכל התהילה של הוליווד ואחריו שורה שלימה של ברנדואיסטים החל מג'ימס דין ופול ניומן דרך אל פצ'ינו ורוברט דה נירו, ועד ג'וני דפ ושון פן.
הקריירה שלו ידעה הרבה עליות ומורדות, אבל גם כשכיכב בכישלונות מפוארים כמו "המרד על הבאונטי" או "הרוזנת מהונג קונג" (הסרט האחרון שביים צ'רלי צ'פלין) הוא תמיד שמר על מעמדו כבחיר השחקנים האמריקנים. "הטנגו האחרון בפאריז", בבימויו של ברנרדו ברטולוצ'י, הראה לעולם מרלון חדש, מבוגר, מתמודד עם הגיל המתקדם, ולא פחות פרובוקטיבי. עוד דלת נפתחה: סקס אינו נחלתם של צעירים ויפים בלבד. וכמובן "הסנדק", סרט שלא היה נעשה אלמלא התעקשותו של פרנסיס פורד קופולה שהתפקיד יינתן לברנדו. האולפנים לא ניאותו בקלות שכן ברנדו כבר לא היה סחורה חמה מספיק. אבל קופולה לא ויתר, בלי ברנדו אין סרט, והאולפנים קיבלו את הלהיט הגדול ביותר בתולדות הוליווד עד שבא "מלתעות" של סטיבן ספילברג ותפס את מקומו.
חייו הפרטיים הם אולי הסרט הדרמטי ביותר שבו השתתף. הוא בא ממשפחה הרוסה ולא התקבל לצבא בגין הפרעות נפשיות. הוא פלירטט מרבית ימיו עם אלכוהוליזם, בנו הרג את חברה לחיים של בתו ונידון לעשר שנות מאסר. הבת התאבדה ומרלון נאלץ להיפרד ממרבית כספו לצרכי ההגנה המשפטית עליו. האיש שפעם קנה איים בטאהיטי וקיבל 40 מיליון דולר לעשר דקות מסך ב"סופרמן", סיים את חייו בעוני יחסי, כשהוא מתפרנס בעיקר מתמלוגים על סרטיו הישנים ומתכונן להופיע בסרט שכל תקציבו 5 מיליון דולר, מחירה הממוצע של פרסומת טלוויזיה בפריים טיים.
מרלון היה ידוע בהוליווד לא רק כנפיל בתחומו, אלא גם כדמות אקסצנטרית ביותר שתמיד הפתיע במחווה מטורפת שהיתה מותרת לו ולו בלבד. מי עוד היה מרשה לעצמו לדרוש שהבמאי לא יהיה נוכח על הסֶט בזמן שהוא נמצא עליו? מי עוד היה מעז להחזיר פרס אוסקר במחאה על היחס לאינדיאנים האמריקאים? בשבועות האחרונים הוא עמד להשתתף בסרט בשם "ברנדו וברנדו" של במאי תוניסאי לא ידוע. חלומו של כל במאי מתחיל, לעשות סרט עם מרלון ברנדו, שוב לא יתגשם. שבועיים לפני תחילת ההסרטה, כאשר התסריט בידיו לצורך תיקונים, הבריז ברנדו והלך. הפעם, בניגוד לרונלד רייגן שהקדים אותו בשבועיים, נפל יהלום אמיתית מכתרה של הוליווד. ספק אם יהיה לו תחליף.
|
|
|
|
|
|
| | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
