 |
/images/archive/gallery/111/391.jpg אורי לוטן
צילום: נעם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| אורי לוטן על בריאן ווילסון: הגאון המשוגע שעמד מאחורי הביץ' בויז ועכשיו מוציא תקליט שמנסה לשווא להחיות את הקריירה שלו |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בריאן ווילסון הוא אחד הציפורים המוזרות ביותר בעולם הפופנ'רול, הישג כמעט אולימפי בהתחשב בעובדה שמדובר בלול הכולל בתוכו לול עופות מוזרים שלא היו מביישים אפילו את גן החיות של מייקל ג'קסון. יש אנשים הטוענים במידה לא מעטה של צדק שהוא גאון, ויש גם מי שלוחשים במידה לא פחותה של צדק שחסרים לו בורג או שניים. האמת, כרגיל, נמצאת איפשהו בין השניים.
אין ספק שווילסון הוא יוצר מיוחד מאוד, עם צליל ודמיון שאינם דומים לאלה של אף אחד מהיוצרים האחרים בתחומו, כאלה שהשפיעו על דורות שלמים של פופנ'רול אמריקני ועיצבו את הסאונד של להקות מצליחות הרבה יותר ממנו. אין גם ספק שווילסון הוא חולה נפש המסוכן בעיקר לעצמו ולולא המוניטין הכמעט נבואי שרכש בצעירותו, כמנהיג הביץ' בויז, היו ההיעלמויות התכופות שלו מהסצנה מחסלות את הקריירה שלו כבר מזמן. בריאן הוא דוגמא קלאסית לכוכב
רוק שהיה לו הכל עד אותו טריפ ל.ס.ד מסוים שבעקבותיו התחרפן והרס את מה שהיתה יכולה להיות התשובה הדרום-קליפורנית לבוב דילן.
ההדגשה על דרום קליפורניה חשובה הרבה יותר מסתם ציון דרך גיאוגרפי. החלק הצפוני והדרומי של המדינה שהעניקה לנו גם את התנועה הפמיניסטית וגם את מיקרוסופט הן למעשה שתי מדינות שונות. לא מחולקות רשמית כמו הקרוליינות או הדאקוטות למשל, אבל שונות תהומית במזג אוויר, מנטליות, אורח חיים ובצורה שבה הן מבטאות, כל אחת בדרכה, את החלום האמריקני. צפון קליפורניה, ומרכזה סן פרנסיסקו, דואגת לשוליים המטורפים שלו, ודרום קליפורניה דואגת לשמר את המרכז, את המהות האקסטרווגנטית ביותר של "מה זה בעצם אמריקה". אסור לשכוח שבלי השוליים גם המרכז אינו יכול להתקיים והדוגמא המוזיקלית המובהקת היא ההבדל העצום שבין להקות צפון-קליפורניות מובהקות כמו ג'פרסון איירפליין וגרייטפול דד, ולהקות דרום קליפורניות מובהקות כמו הביץ' בויז והדורז. סגנון לעומת מהות. סן פרנסיסקו מבשלת את המהפכה, לוס אנג'לס אורזת אותה יפה ומשווקת אותה לעולם כולו.
הביץ' בויז היו הלהקה הדרום קליפורנית האולטימטיבית. הלהקה נוסדה בידי צאצאי משפחת ווילסון, דניס ז"ל, קארל ובריאן יבדל"א. אביהם, בדומה לאביו של מייקל ג'קסון, הכריח אותם, תוך כדי לחץ פיזי בלתי מתון, ללמוד מוזיקה, והתוצאה, לטוב ולרע, לא איחרה לבוא. לתקופה מסוימת הצליחו הביץ' בויז לערער את שלטונם הבלתי מוגבל כמעט של הביטלס כלהקת על. היו אפילו מי שדיברו על קץ שלטונם של הביטלס, ותחילת עידן הביץ' בויז. אלבומם של הבויז, "Pet Sounds", תופס מקום של כבוד בחמישייה הפותחת בכל רשימת 100 האלבומים הטובים של המאה, ולהיטם "ויברציות טובות" מ-66' הוא לא רק דוגמא להרמוניות קוליות מדהימות ועבודת אולפן מושלמת, שהשפיעה אפילו על הביטלס, אלא גם סמל לאחת מאושיות מהפכת הסיקסטיז: ויברציות טובות. מתי לאחרונה הרגשנו אותן?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
בריאן ווילסון. צילום: מתוך האתר הרשמי
|
|
|
 |
|
 |
|
גוד וייבריישן
|
|
|
 |
|
|
|
אבל כמו שקורה גם בחייהם של אנשים שלא זכו להיות כוכבי רוק, ויברציות הן משהו שלא מפסיק להשתנות והן התחלפו עד מהרה בוויברציות מוזרות, שלא לומר פסיכוטיות, כאשר בריאן, הילד הטוב-אמריקה האולטימטיבי, פיתח אובססיה ג'ון לנונית הרסנית. במשך שנתיים, נחוש בהחלטתו לגבור על לנון כמלך התרבות החדשה, הוא עבד על אלבום בשם"Smile" שהיה מיועד לפרסום מתישהו ב-67'. באחד ביוני 67' נפל דבר. הביטלס שיחררו את "סרג'ט פפר", ושני דברים קרו. הביטלס קיבעו לנצח את מעמדם האלוהי, ובריאן התמוטט. התמוטטות מאז'ורית שנמשכה שנים, כללה מערכת יחסים מוזרה והרסנית עם פסיכיאטר בשם יוג'ין לנדי שפשוטו כמשמעו השתלט על חייו. "Smile", אגב יצא לאור באיחור של שלושים שנה והיווה אכזבה רבתי.
"Getting in Over My Head" (הד ארצי), אלבום הסולו הראשון של ווילסון מזה שש שנים, לא קידם אותו אפילו במילימטר מהימים שבהם היה נער חוף זהוב שיער, משאת נפשן של הבחורות היפות בעולם, הקליפורניות כמובן. האלבום, החל בעטיפה וכלה בתוכן, הוא דוגמא קלאסית למטבח הקליפורני, שבניגוד ליין ובגדי עור, לאו דווקא הולך ומשתבח עם השנים. אם לומר זאת בבוטות, בריאן ווילסון מסרב להתבגר. זה אולי יכול להיות מעניין מבחינה פסיכולוגית, אבל מבחינה מוזיקלית זה משעמם עד כדי אי-נוחות.
התקליט נפתח בעוד קשקוש של אלטון ג'ון שייכנס מן הסתם לאחד הפלייליסטים הקרובים של גלגל"ץ, ונמשך עם כמה קטעי סולו של אריק קלפטון שנשמעים חריגים למדי בקונטקסט הציורי שמסביבו. מה שלא נשמע חריג הוא תרומתו של דייויד פוסטר, נגן ואולפניסט מוכשר שעבד עם אמנים עכשוויים רבים, כולל סלין דיון. התרומה הצבעונית הזו איכשהו משתלבת בכל העסק, אבל גם היא אינה מצליחה לכסות על בעיתו העיקרית של האלבום הזה: לבריאן ווילסון פשוט אין מה לומר, ואם יש לו, הוא לא ממש יודע איך. המעטפת המוזיקלית העשירה, שמנסה לשחזר את ימי הזוהר של הביץ' בויז לא מצליחה לכסות על העובדה שהקופסא למעשה ריקה. מהלכי בס (האל בליין) המנסים לחקות את הצליל של "Pet Sounds", מקהלות האמורות להזכיר את "Smile" פשוט אינן עושות את זה. בנסיונות הסולו הקודמים של בריאן היו רגעים שבהם הצליח הגאון המטורף לגעת בכמה מרגעי הקסם ששימשו דלק בגלגלי הביץ' בויז, באלבום הזה הם בולטים יותר מכל בחסרונם.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
