 |
/images/archive/gallery/107/383.jpg מורן שריר
צילום: נעם וינד  |
|
|
| אזכור לך חסד נעורים, אבל יש מצב שגם אשכח |
|
|
|
| מורן שריר היה איש שלא ידע אהבה מהי עד שצפה ב"שמש נצחית בראש צלול" |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אם יורשה לי, אפתח בקלישאה כמעט דוחה. לו יכולתי למחוק זיכרון אחד מהמוח שלי, היתי מוחק את הצפיה ב"שמש נצחית בראש צלול". הייתי מוחק את הצפיה בסרט הזה רק כדי שאוכל לראות אותו שוב ושוב ובכל פעם, כבראשונה.
סרטו החדש של התסריטאי צ'רלי קאופמן ממשיך את המסורת המתחכמת שייסדו "להיות ג'ון מלקוביץ'" ו"אדפטיישן". הבסיס העלילתי של הסרט פשוט. בחור פוגש בחורה, הם מנהלים מערכת יחסים ארוכה עד שנמאסים זה על זו והבחורה (קלמנטיין) הולכת לקליניקה שמוחקת ממוחה כל זיכרון מהבחור (ג'ואל). כשג'ואל (ג'ים קארי המצוין) מגלה שקלמנטיין (קייט ווינסלט היפהפיה) מחקה אותו מזיכרונה, הוא מחליט למחוק אותה בחזרה. באמצע התהליך הוא מתחרט ולוקח אותה למסע בריחה מהמתכנתים שמטפלים במוח שלו.
למה אני אומר שהבסיס העלילתי פשוט? משום שעל פניו יש פה
בסך הכל רעים שרוצים להשמיד מישהי ואהובה בורח איתה בכדי להציל את נפשה. הטוויסט הקאופמני הוא כמובן זה שלא קלמנטיין הממשית עומדת להישמד אלא קלמנטיין כפי שג'ואל זוכר אותה. כשעומדים לרצוח אדם והוא נאלץ לברוח על מנת להציל את חייו, המרדף יכול להתרחש בחמש יבשות, על פסל החירות ומתחת לאייפל, אופציות שחוקות בסך הכל. ב"שמש נצחית", המרדף נמצא במקום בו הכל יכול לקרות – במוח האנושי.
אחד הדברים שתמיד הערכתי ב"להיות ג'ון מלקוביץ'", זו העובדה שזה הסרט הראשון שראיתי שבו מתנהל מרדף בתוך התודעה של אחת הדמויות. כבר ראיתי מרדף רכוב בתוך קניון ("האחים בלוז") וגם אחד שמתנהל כולו ברוורס ("שחק אותה סטאר"), אבל כשראיתי את ג'ון קיוזאק בורח מקתרין קינר בתוך התת-מודע של מלקוביץ', הבנתי שנשבר מחסום פסיכולוגי ביצירה הקולנועית.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
ג'ים קארי וקייט ווינסלט
|
|
|
 |
|
 |
|
מי קיבל סטירה אחרי הסרט?
|
|
|
 |
|
|
|
קאופמן חוזר אל המוח האנושי מפני שזה המגרש הביתי שלו. הבן אדם שולט בדמיון של עצמו כמו שנתן זך שולט בהרגלי השתיה שלו. הנה, יצא לי דימוי מחורבן. למה? כי אין לי רבע מיכולות הדמיון שיש לתסריטאי צ'רלי קאופמן. המעניין בסרט הספציפי הזה שבמקום להבליע פיהוק ולהגיד, "טוב, שוב המתחכם הזה הביא אותה בהברקה קרה ומנוכרת", אני מוצא את עצמי יושב ומתרגש.
הביקורת הגדולה על הסרטים שספייק ג'ונס ומישל גונדרי ביימו לקאופמן, זה שהם חסרי לב ונשמה. ובכן, "שמש נצחית בראש צלול" הוא אולי הסרט עם הכי הרבה רגש שהגוורדיה הזאת הוציאה מאז סיימו את האקדמיה של אם.טי.וי לעשיית קליפים ועברו לבריכה של הגדולים. היאחזותו הנואשת של ג'ואל בקלמנטיין, רצונו לזכור אותה למרות שהיא לא אוהבת אותו – למרות שהוא יודע שבעתיד יתחרט על כך – כל כך נוגעת ללב שאי אפשר שלא לכווץ את הבטן לכדי שריר ואת האצבעות לכדי אגרוף ולהתפלל שהיא לא תיעלם, שהמתכנתים לא ימחקו אותה. הסרט הזה לוקח את האהבה למקום הכי פריקי, הכי לא קשור והכי רחוק רק כדי לדחוף לה שיפוד חם ישר ללב ולהגיד לצופים: "הנה זה כאן, לכדתי את הרגש החמקמק הזה".
אפשר היה בקלות להרגיש באולם איך בין כל הדימויים החזותיים הצליח הסרט להגניב אצבעות שתפסו לצופים את הנשמה והשאירו עליה טביעות אצבע שמנוניות. הזוגות הנשואים בקהל נאנחו בייאוש ובסוף הסרט יצאו מהאולם בדממה, כשראשם כבד עליהם וחלומות רבנות בראשם. לעומתם, מועדון הלבבות הבודדים ישב מול המסך וקיווה להתאהב שוב. בודאי גם שניים או שלושה צופים יגידו לעצמם בסוף כל הקרנה שהגיע הזמן לעשות צעד ולהגיד לבחורה היפה מהדסק שהם מאוהבים בה. לכו תדעו, אולי כבר נוצרו כמה זוגות בעקבות ההקרנות המוקדמות ואולי גם לכמה זוגות גם נותרו לחיים אדומות מסטירה.
|
|
|
|
|
|
|  | | "שמש נצחית בראש צלול" | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
