 |
/images/archive/gallery/111/395.jpg יערה שחורי.
צילום: נעם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| יערה שחורי מתלהבת מ"מכתבים אל משורר צעיר", קובץ המכתבים המופתי של רילקה שמציע הצצה אינטימית אל קשיי הכתיבה, הבדידות והחרדות של המשורר עצמו |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הקביעה - או יותר מכך - הידיעה כי אדם הוא משורר הנה עניין מסתורי. האם ההיסטוריה תשפוט בין מוחקי-הטיוטות של היום למשוררי המחר או דווקא עורכי מדורי הספרות הזמניים מאוד? ואולי ההצהרה כי "הנך משורר", היא הקובעת? ובכל זאת רק אחד למאה אלף נערים מבטיחים (בקירוב) מתגלה כרמבו.
תמיד יהיו משוררים צעירים שיפרנסו תקוות וסדנאות כתיבה וירחונים שאיש אינו קורא מלבדם. יש מביניהם שירהיבו עוז ויכנו עצמם משורר או משוררת ולו כדי לשמוע את צליל המילה בסמוך לשמם. כמה מהם יישארו עמנו? כמה יפרצו וכמה מהם - מוטב היה שיניחו את המקלדת או העט ינגבו זיעה מטפורית ויפנו לעיסוק מועיל אחר? הסטטיסטיקות אינן ברורות. ובכל זאת כמעט מתחשק להצטרף לשאלתה הנזפנית - משתוממת של דליה רביקוביץ: "מה יש לכם אתם/ משוררים צעירים/ לכתוב כל כך על השירה,/ ואמנות השיר/ והשימוש בחומרים/ ושלא תבוא,/ חס ושלום,/שתיקת המשורר/ לעשות בכם שמות." ("תקוות המשורר")
בקובץ המכתבים הצנום והמפורסם של רילקה "מכתבים אל משורר צעיר" השאלה מיהו משורר, או מה עושה אדם למשורר, זוכה לאחד הניסוחים
המפורסמים והמשפיעים ביותר בתרבות המערב: "התכנס בתוך עצמך. נסה לעמוד על המניע המצווה עליך לכתוב; נסה לבחון אם הוא פושט את שורשיו במקום העמוק ביותר של לבך, שאל את עצמך אם היית צריך למות, לו נאסר עליך לכתוב. זאת לפני הכל: שאל את עצמך בשעה החרישית ביותר של לילך: האם אני מוכרח לכתוב? חפור לתוכך והעלה תשובה ממעמקים. ואם זו תהיה תשובה חיובית, אם רשאי אתה לקדם את השאלה הרצינית הזאת ב'אני מוכרח' חזק ופשוט, כי אז בנה את חייך על פי ההכרח הזה".
הנמען אליו כותב רילקה הוא פרנץ קסבאר קפוס, חניך באותה אקדמיה צבאית בה למד רילקה לפניו. קפוס כתב אל רילקה לאחר שהתחבט בשאלות של שירה "ואמנות השיר והשימוש בחומרים" אבל בסופו של דבר "אדון קפוס היקר" לא היה למשורר. אולי דווקא בו לא נמצא אותו כורח פנימי... אך את הכותרת: "מכתבים למשורר צעיר" נתן דווקא קפוס עצמו, כך שאולי נכון יותר היה לומר "מכתבים למשורר בפוטנציה", או "מכתבים למי שיהיה ברבות הימים כותב ספרי בלש בהמשכים אבל עכשיו מתחבט בשאלות של שירה", אם כי הכותרת הזו מעט ארוכה מידי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
רילקה. צילום: ארכיון
|
|
|
 |
|
 |
|
"אין זאת כי בודדים אנחנו"
|
|
|
 |
|
|
|
אך אין צורך בציניות. הקובץ הצנום "מכתבים אל משורר צעיר" שראה אור מחדש בעברית בתרגומה של עדה ברודסקי בהוצאת כרמל (תרגום מוקדם יותר ויפה לא פחות של ישראל זמורה ראה אור בשנת 1944 בהוצאת "מחברות לספרות") הוא ספר מופת. למרות שמו, לא מדובר במדריך לשירה אלא בדיאלוג בין שני אנשים צעירים על כתיבה, בדידות, אהבה, על היות קיים, דיאלוג שמתוכו אנו שומעים רק את אחד הצדדים. כפי שהאירה ברודסקי, בדברים שהקדימה לתרגומה, בזמן כתיבת המכתבים רילקה היה איש צעיר בעצמו (מבוגר רק בשבע שנים מן הנמען). כך שלמרות הרושם שנוצר לעיתים מהכותרת ומחיוויים שונים של רילקה, לא מדובר במשורר מבוגר עטור זרי דפנה ותשובות נבונות הכותב אל צעיר נבוך. המענה שלו לקפוס הוא גם דין וחשבון עצמי הנותן תוקף לשאלות, שכנראה מטלטלות גם אותו. כך גם הקביעות של רילקה נדמות כנובעות מסערות נפש של המוען, מבדידותו ששבה ומתוארת במכתביו, ואינן מעין "שמע בני מוסר אביך".
אם נבקש לשער מה הפך את קובץ המכתבים הזה לזכור, מצוטט ומשפיע כל כך הרי שהראשונה בסיבות היא נדיבותו של רילקה שהביאה אותו לענות למכתביו של איש שמעולם לא פגש. אותה נדיבות מתבטאת בעיקר בכנות ואפילו באינטימיות בה הוא כותב על עצמו. רילקה דן ברצינות בקשיי הבדידות, כתיבה ומשמעות, ואפילו במצבי חרדה ומחסומי כתיבה אותם הוא מכיר מחייו שלו: "אין זאת כי בודדים אנחנו. אפשר לעצום עין ולהעמיד פנים כאילו אין זה כך. זה הכל. אבל כמה ניטיב לעשות אם נודה בפני עצמנו שאכן כך הוא, ואפילו נראה בזה נקודת מוצא". זה הכל. עם זאת הוא מבקש מקפוס שלא ימלט מהקשיים והחרדות אלא ילמד להכירם כפי שאסיר מכיר את תאו. רילקה מבכר היכרות של אדם עם עצמו, עם חולשותיו ומכאוביו, על אף שהוא ממהר להצהיר "אנחנו איננו אסירים".
היות וחליפת המכתבים יכולה להיקרא גם כדיון פנימי של רילקה עוד לפני שהפך ל"רילקה" הרי שניתן לגזור מתוכה יותר מאשר מצוות עשה ואל תעשה. "מכתבים אל משורר צעיר" הוא הצהרה על חיפוש והצורך שביציאה לחיפוש, זוהי קריאה ולא הוראה להתמודד עם הלא-פתור והלא-מובן כמסע כמעט הכרחי בדרך למובן, כדי להפוך את הדבר לשלך: "אתה צעיר כל כך, כל כך לפני כל התחלה, והייתי רוצה לבקשך כמיטב יכולתי, אדון חביב, שתנהג אורך-רוח בדברים הלא פתורים בתוך לבך ותנסה לאהוב את השאלות עצמן, כדרך שאוהבים חדרים נעולים או ספרים הכתובים בשפה זרה מאוד."
הכתיבה, ואולי הגישוש אחריה, היא יציאה לעולם שאינו נטול סכנות ותהומות, אך "אם יש בו חרדות, אלה החרדות שלנו, אם יש בו תהומות, התהומות האלה שייכות לנו". רק מדבר אחד חוזר ומזהיר רילקה את בין שיחו - אל לו לחיות כביכול, לחיות בהעדר תנועה, מתוך חיקוי. ואולי לכן הוא חוזר ומזהיר את בן שיחו שלא להתגלגל אל עיסוק בעיתונות ובביקורת: "בכל מציאות שיש בה ממש יימצא קרוב אליה (האמנות) יותר מאשר במקצועות הבלתי מציאותיים והאמנותיים למחצה אשר, בעודם מתנאים בקרבה כוזבת לאמנות, למעשה מכחישים ותוקפים את קיומה" והוא מוסיף בהקלה: "אני שמח, במילה אחת, שהתגברת על הסכנה להיקלע לתוך הקלחת הזאת."
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | מאסטרנטית בחוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. מבקרת ספרות ותרבות | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
