 |
/images/archive/gallery/107/383.jpg מורן שריר
צילום: נעם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| מורן שריר מעדיף את הצרכן האליטיסט של הלוויין על פני היאצפנופיל המגושם שעוד מחובר לכבלים |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מעטים המקרים בהם הטוב והרע מסתמנים בצורה כל כך ברורה ומוחלטת כמו במאבק בין הכבלים ללוויין. אני מאמץ את הזיכרון הנצחי בראש הצלול שלי ומצליח רק לאתר את המשחק האחרון בין נבחרות אנגליה לארגנטינה. כשבקהאם הניח את הכדור על הנקודה הלבנה בדשא היפני, ידעתי בצורה הברורה ביותר מי הטוב ומי הרע בסיפור הזה. את אותה חדות של טוב ורוע אני מרגיש יום יום כשאני מדליק טלוויזיה.
אם שידורי הלוויין בישראל היו אדם, ככל הנראה הם היו הומו, או לפחות גיי פרנדלי שמזיין הרבה בחורות. אני יכול כמעט לראות אותו, אשכנזי צעיר בעל משקפיים עבות מסגרת. ייתכן שגם בעל מקצוע חופשי. אולי הוא קופירייטר, אולי גרפיקאי ואולי הוא כותב באתר תוכן באינטרנט. מה שבטוח זה שמדובר בבחור חד למדי, שיודע מה טוב עבורו. בחור אסתטי ושנון, שלפעמים הוא אולי קצת נודניק אבל בסך הכל כיף להסתובב איתו.
התיאור האליטיסטי שמוזכר למעלה הוא למעשה פרופיל של הצרכן הממוצע של yes. אז יכול להיות שזה לא מספיק בשביל להגיע למאזן בכל רבעון, אבל לעזאזל, זה מעיד על מיתוג חד כמו סכין יפנית וישר אינטרגרטי כמו סרגל
יפני. כל החבילה הזאת שנקראת yes היא מוצר מהודק בוואקום. קיימת בו אחדות מוחלטת של סגנון ותוכן, וזה בא לידי ביטוי מרמת הפונט של הכתוביות, דרך ההחלטה של מה שמשודר בחצות ועד בחירת הצבע שיאפיין את לוח השידורים (סגול מלכותי). כמעט כל ההחלטות בשידורי הלוויין מתכתבות זו עם זו ויוצרות מאסה צרכנית אחידה, שאמורה להחניף לאותו הגרפיקאי גבה המצח עם המשקפיים עבות המסגרת.
כאדם שהורגל מגיל צעיר לאכול מה שמשדרים לו ולגמור מהצלחת, בשבילי חוויית הלוויין היא די מהפנטת. קודם כל, כמעט תמיד יש מה לראות. בזפזופ בין ערוצי הסרטים אני בדרך כלל אעצור עוד לפני שהגעתי ל-MGM כשבידי שלל לשעתיים הקרובות. מעבר לכך יש ללוויין נטייה להביא לצופים כמה ממוצרי הטלוויזיה הטובים ביותר שנעשים כיום. "המשרד" זו דוגמא לא רעה. הסדרה האפורה, העגמומית והכל כך כל כך מבריקה הזו לימדה אותי שיש עוד מה לחדש בטלוויזיה. תחשבו על זה, אין סיכוי שהאנשים הגסים האלה שמביאים לכם את יצפאן ("HOT", נדמה לי, הם מכנים את עצמם), היו מניחים את האצבעות השמנוניות שלהם על "המשרד" ועוד משלמים עליה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
בובת קרמיט מקיאה
|
|
|
 |
|
|
|
דוגמא נוספת היא "חדר מורים" המצוינת, ואפשר גם להזכיר את גרהאם נורטון. בכלל, מתרבות העדויות לכך שיס פלוס הוא ערוץ הטלוויזיה הטוב ביותר שמשדר היום בארץ. ועל הערוץ הזה מולך אדם אחד בעל התסרוקת, הצחוק והשם המוזרים ביותר בטלוויזיה האמריקאית (מי שלא מבין על מה אני מדבר כנראה מחובר לכבלים ולא ראה את קונאן או'בראיין מימיו).
הרבה מהאנשים שרואים קונאן בוודאי לא מבינים מה האיש הזה רוצה מהם. סביר שאחרים בטוחים שהוא היצור הוולגרי ביותר שנכנס להם לסלון. מדובר באנשי "HOT" קלאסיים – טיפוסים שמנים ומגושמים, שקוראים פנאי פלוס ונהנים מהוויצים של גבע קרא-עוז ב-YNET. אבל מי שלא צחק בקול רם למראה בובת קרמיט מקיאה, כנראה כבר לא יידע צחוק בימיו. וכשקונאן מגיע אחרי "לא תקין" עם קולין קווין ולפני "סטרדיי נייט לייב", אפשר פשוט לשבת מול הטלוויזיה שעתיים וחצי בלי להרגיש אשמים - אתם יודעים בכל מקרה שאתם מעבירים את הזמן בדרך הטובה ביותר.
תקראו לי חסיד שוטה, אבל כזה אני. מאז הגעתי לפני שלוש שנים לביקור שבת אצל ההורים וגיליתי שהם התקינו צלחת לוויין (בניסיון נואש להשיב אותי הביתה), אני לכוד בפנים. לא רק סופרלטיבים יש לי ל-yes, וזה נכון שאני עוד כועס על כך שטכנאי שלהם שבר לי צינור והם סירבו לשלם. אבל אם האלטרנטיבה היא לזפזפ בעזרת שלט מכוער בין ביפ ליצפאן ולחכות שלוש שניות בעת המעבר בין ערוץ לערוץ, אז אני מעדיף לעשות כושר או כל דבר חוץ מלראות טלוויזיה. ואפילו לא הזכרתי את "פרויקט Y" ו"השיר שלנו".
באמת יכול להיות שרוב האנשים בארץ מחוברים לכבלים, אבל מה לעשות, אני לא מכיר כמעט אף אחד מהם. מבין האנשים בסביבה הקרובה אלי היחידים שיש להם כבלים הם אלו שבעל הבית שלהם פוחד להתקין צלחת על גג הבניין. יכול להיות שזה בגלל שכל החברים במעגל הקרוב אלי הם גרפיקאים או קופירייטרים גבוהי מצח בעלי משקפיים עבות מסגרת, אבל זה לא משנה - בשבילנו הגרפיקאים המציאו את yes, ואני בכלל לא יודע להחזיק עיפרון. אם לא הבנתם, כנראה שאתם מחוברים ל-"HOT".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
