 |
/images/archive/gallery/188/301.jpg צ'אק ברי.
צילום: מתוך האתר הרשמי  |
|
|
| היום שבו הווזווזים פתחו את הפה |
|
| אורי לוטן עם סדרת הכתבות השבועית שסוקרת חמישים שנה של תת התרבות הכי סוחפת בהיסטוריה של המין האנושי. והפעם: איך התחיל הרוקנרול ולמה אלביס כל כך חשוב, אם בכלל |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
אורי לוטן,
21/10/2004 14:15 |
|
|
|
|
|
|
|
יש משהו יותר מאירוני בעובדה שרוקנרול, המוזיקה ששמה האמצעי הוא חופש, היא בעצם נכדה של אחת הסבתות המכוערת ביותר במשפחת האדם – העבדות. עקירתם
של עשרות אלפי אפריקנים מארצות מוצאם ושתילתם כעבדים בעולם חדש, השונה מעולמם המקורי בדיוק כמו ששחור שונה מלבן. העבדות - הסיבה העיקרית למלחמת האזרחים ( 1861-1865) - המלחמה היחידה שהתנהלה על אדמת ארצות הברית, ותופעה שהאמריקני הלבן שכח, או השכיח מעצמו.
"כל האנשים שווים מלידתם", היה הרעיון שהנחה את המהפכה האמריקנית, אבל בפועל היו גם שווים פחות, והעבדות הייתה חוקית עד לפני כ-150 שנה. בה בעת שהתרבות האירופית חגגה כמה מרגעיה הנשגבים ביותר, היו אמריקאים שבגלל צבע עורם תפקדו כרכושם הפרטי של אמריקאים אחרים.
זהו האלמנט האפל בחלום האמריקאי וגרורותיו הממאירות קיימות למעשה עד היום. הראפּ של סוף שנות השמונים הוא ביטוי מוזיקלי אותנטי לתקופה שבה יותר אפרו-אמריקאים צעירים היו בכלא מאשר באוניברסיטאות. השחורים של אמריקה העכשווית הם אזרחים שווי זכויות לחלוטין אבל מאה שנות עבדות אינן נמחקות ברגע אחד.
אפילו בוב מארלי, אף שאינו אמריקאי, גדל בתנאים דומים. ג'מייקה הייתה קולוניה ששלטו בה לבנים ממוצא אירופי, בעוד השחורים חיו בתחתית הסולם החברתי. זה מה שהופך את הרגאיי למוזיקה של האדם הדפוק בעולם כולו, ואת הרוקנרול לסמל של חופש לאדם הלבן שלא היה עבד לאדון כלשהו מלבד למורשת השלילית של עצמו. שנים של תעמולה קפיטליסטית, דוגמטיוּת יודיאו-נוצרית ומעל לכל דיכוי מיני, היו קרקע פורייה למרד הרוקנרול - האמנות היחידה שאפשר ללמוד רק ברחוב, המקום היחיד באמריקה של שנות החמישים שבו שחורים ולבנים פגשו זה את זה.
כדי להבין באמת את מהות הרוקנרול אי אפשר להתעלם מהעבדות ומהצלקות שהשאירה בנשמתם של בני ובנות אפריקה שלא ידעו דבר וחצי דבר על השורשים האירופיים של התרבות האמריקאית. לכל חברה יש מוזיקה אתנית משלה המשמשת גם לבידור, גם לטקסיות, ככוח מאחד וקשר עם העבר המשותף. רוקנרול הוא המוזיקה האתנית של האדם הלבן המערבי. אבל זהו רק פן מינורי שלו בהיסטוריה האמריקאית, העולמית בעצם, והשפעותיו מגיעות הרבה מעבר להשפעותיהם של ז'אנרים אחרים.
העבדות, שאיחדה בצורה כפייתית את האמריקאי הלבן עם אחיו השחור, גרמה גם לתמהיל מבעבע של שתי תרבויות כאשר הביאה למוזיקה האתנית של אמריקה, מסורות ווקאליות וקצביות שמקורן בצידה השני של הפלנטה, באפריקה, והוסיפה לה את המלנכוליה והאגרסיות שצמחו בנשמה השחורה המשועבדת. הביטוי המוזיקלי שלהן היה הבלוז ששנים אחרי כן השלים מעגל דרך אצבעותיהם של אלי גיטרה לבנים כמו אריק קלפטון, ג'ף בק, סטיבי ריי ווהן ועוד רבים וטובים.
הבלוז הוא יצירה לגמרי אמריקאית. באפריקה לא עשו בלוז. רוקנרול הוא אמנם בן תערובת אפרו-אמריקאי, אבל השורש העמוק ביותר שלו, הבלוז, צמח באמריקה מסבלם של דורות של עבדים שלמדו איך מוזיקה יכולה לעזור לאדם להתעלות, ולו לרגע או שניים, מעל כאבי היומיום. הבלוז מבוסס על מסר של כאב שכל אחד יכול להזדהות אתו. הבלוז דיבר על כאב, אבל לעתים קרובות על יותר מאשר כאב משותף, הכאב הפרטי המלווה כל מערכת יחסים בין גבר ואישה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
ריצ'ארד הקטן
|
|
|
 |
|
 |
|
נהג המשאית ששינה את המוזיקה
|
|
|
 |
|
|
|
ככל תופעה קשה לומר מתי בדיוק נולד נכדו של הבלוז, הרוקנרול. ליטל ריצ'רד, ביל היילי, פֶטס דומינו, ג'רי לי לואיס, הם האבות המייסדים אבל המונח רוקנ'רול נטבע ב-51' על-ידי שדרן הרדיו אלן פריד מקליבלנד. פריד לקח אותו מהשיר "My Baby Rocks Me, With A Steady Roll" ובכך נתן גושפנקא רשמית לניחוח המיני שעלה מהז'אנר החדש.
"רוק" ו"רול" הן בעצם עוד גרסה, שחורה בעיקר, ל"פאק" בסלנג השחור של שנות החמישים, השנים הצחיחות ביותר בתרבות האמריקאית הלבנה. תחושת התסכול הלבנה התגלמה בגדול בדמותו של ג'יימס דין, שביטא את הכמיהה שחשו צעירי אמריקה הלבנה למצוא מטרה כלשהי לחייהם הנוחים. מלחמת קוריאה והמלחמה הקרה היוו מטרד מסוים, אבל הצעירים חיפשו משהו אחר, מרגש יותר מאשר גבורה צבאית או עוצמה פוליטית. רוקנרול, שעד היום יש אנשים נאורים באמריקה הקוראים לו "ניגֶר מיוּזיק", היה המקום הטבעי ביותר לדחפים, ולהורמונים הלבנים לבטא את עצמם.
העניין שגילו צעירי אמריקה במוזיקה החדשה לא נעלם מעיניהם של בעלי חברות וחנויות תקליטים, ואחריהם די.ג'ייז ומפיקים, אנשים מרחיקי ראות כמו האחים צֶ'ס משיקגו והמפיק סם פיליפס קלטו שטרנד חברתי חדש שונה לחלוטין מקודמו הלבן והמעונב הולך ותופס תאוצה, וכיצד המיניות האנושית, שעד אז הייתה מעין סוד שלא דיברו עליו בקול, בטח לא שרו עליו ברדיו, חודרת לסלון המשפחתי מהרדיו בחדר הילדים.
כאשר התברר שאפשר לעשות מהטרנד הזה כסף, נפתחה הדלת לרווחה. חברות תקליטים עצמאיות החלו לצוץ, הרית'ם אנד בלוז, האח האמצעי שבין בלוז ורוקנרול, החל לכבוש את גלי האתר ולפנות משם זמרים לבנים נוטפי דבש ונופת צופים דוגמת פרנק סינטרה.
הפיצוץ האמיתי חל עם היכנסו של אלביס פרסלי לתמונה. נהג משאית מטופלו מיסיספי שעד היום, 30 שנה לאחר מותו (תוך כדי ישיבה מסוממת על האסלה), ממשיך להרוויח 28 מיליון דולר בשנה. היום כאשר כבר ראינו אותו מידרדר לדמות פתטית לבושה נוצצים, כאשר כולם, פרט לכמה מעריצות מזדקנות שנתקעו בתעלת זמן, יודעים שהמלך היה בנוסף לשאר מעלותיו גם סוכן של האפ.בי.איי שחבר לטְריקי (ריצ'רד ניקסון) דיקי לנקות את תעשיית המוזיקה מסמים, או במילים האחרות לסלק את האנגלי המניאק הזה, לנון מה-שמו, מאמריקה, קצת קשה להבין מצב שבו הוא היה סמל הסקס הגברי האולטימטיבי. ממש כפי שקשה להבין כיצד הישישה קמולת הצוואר מסן טרופז, בריז'יט בארדו, הייתה האישה המושכת ביותר בעולם.
אבל גם מי שגדל – כמוני – על רוקנרול קצת יותר מתוחכם, אינו יכול להמעיט בחשיבותו של אלביס במכלול הדברים שעשו אותי, ומיליוני זכרים אחרים תחת השמש, למה שאנחנו. אלביס היה לבן, אבל הסטייל שלו היה שחור. הוא היה מיסטר קוּל לפני שהמילה קיבלה את הקונוטציות הקוליות שלה. הוא השתמש בהופעה באגן שלו באופן שעד אז השתמשו בו רק כדי לפרות ולרבות, והוא שבר לבבות בכל העולם.
כיחיד, אין ספק שהוא הדמות החשובה ביותר בהיסטוריה המוזיקלית של אמריקה, לא הטוב ביותר בהכרח, ובוודאי שלא העקבי ביותר, אבל במונחים קפיטליסטיים טהורים, הוא תופעה שאין דומה לה. עשרות להיטים מצליחים מאמצע שנות החמישים ועד אמצע שנות השבעים, בתוספת מכירות עקביות של הקטלוג שלו מאז מותו ב-16 באוגוסט 77', עושים אותו קרוב לוודאי למוזיקאי הנמכר ביותר בהיסטוריה.
אין מצב שבו אפשר להמעיט בערכו המוזיקלי. הוא לא היה הלבן הראשון ששר רית'ם נ' בלוז, ביל היילי הקדים אותו, אבל הוא היה הראשון ששילב במודע אלמנטים של קאנטרי ובלוז עם מה שנקרא רוקָבילי. הוא גם השתמש בפופ, גוספל, בלו גראס ושמאלץ, היה לו קול ענק ומעל לכל הוא היה (כפי שהרבה יותר נעים לומר באנגלית) A Sexy Motherfuker.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אלביס וניקסון. צילום: גטי אימג'ס
|
|
|
|
|
|
|
החלוץ החשוב מכולם
|
|
|
|
|
|
|
ואז בא באדי הולי. בפתק שהשאיר אחריו קורט קוביין בטרם פצפץ את עצמו באפריל 94', בגיל 27, היה כתוב "Better to burn out than Fade away" - ציטוט משיר של ניל יאנג. אבל גם רמז ל-"Not Fade Away", מהפנינים הקלאסיות של הרוקנרול שכולם, החל מהסטונז דרך דיפ פרפל ועד לגרייטפול דד נעצו בו את שיניהם.
השיר נכתב עלידי באדי הולי – אחד הסיפורים המוזרים ביותר בתולדות הרוקנרול. כולם יודעים שהשפעתו הייתה עצומה, אבל קשה לדמיין לאן היה מגיע לו ניתן לו קצת יותר זמן לנסוע. למעשה הקריירה "הרשמית" של באדי היתה יותר קצרה מהתקופה שאלביס שירת בצבא. בערך שנה וחצי, אבל הוא הקים את להקתו, הקְריקֶטס, בלוּבּוֹק טקסס כבר כשהיה נער, ואחד מראשוני מעריציו של אלביס. במשך הקריירה הקצרה שלו הספיק להסתבך עם מפיקים וסוכנים אבל גם להיות הראשון שהקליט שיר שהוא עצמו כתב. עד אז היתה חלוקה ברורה בין מלחינים וזמרים, ובאדי היה הראשון ששבר את הכללים. הקהל הרחב לא היה לגמרי מודע לעובדה אבל אלפי מוזיקאים צעירים, ביניהם ג'ון לנון ופול מקרטני, לקחו את הדבר לתשומת ליבם.
לשיר את השירים שאתה כתבת! איזה קונספט מהפכני! באדי היה מאד פופולרי באמריקה, ובאנגליה אפילו עברה הפופולריות שלו את זו של אלביס. אבל ימי כוכבותו הסתיימו ב-3 בפברואר בתאונת מטוס, שבה נהרג יחד אתו עוד זמר מבטיח, ריצ'י (לָה בָּמבה) וָאלֶנס. וכך הפך מי שהיה יכול להיות כוכב ענק לקורבן הטראגי הראשון ברשימת חללי הרוק. הוא היה בן 26. קטלוג השירים הנכבד שהוריש שייך כיום למעריצו מן העבר, לורד מקרטני.
אבל הגדול מכולם, האיש החשוב ביותר בין חלוצי הרוקנרול הוא צ'אק ברי, יליד סיינט לואי, ומי שכתב את אחד מהמנוני הרוק הקלאסיים ביותר "Johnny B Goode", אחד משירי הרוק המבוצעים ביותר, בין השאר גם על ידי ג'ימי הנדריקס. ברי כתב את השירים הטובים ביותר, עיצב את סגנון השירה, היה גדול הגיטריסטים המוקדמים, ואחד הפרפורמרים הגדולים בכל הזמנים.
כולם, הביטלס, הסטונז, הביץ' בויז, אריק קלפטון, בוב דילן, חייבים לו משהו, כל אחד בדרכו הוא. אפשר לכתוב מגילות שלימות על פועלו של האיש שבשנים האחרונות קצת שכחו ממנו. ג'ון לנון ביטא את זה כדרכו במשפט אחד קצר וקולע "אם היו נותנים לרוקנרול שם אחר, היו קוראים לו צ'אק ברי". הוא כתב עשרות להיטים, ניגן עם גדולי המוזיקאים, ולו היו מקימים בית ספר לרוקנרול היו כוללים בו את שיריו כקורס חובה.
חייו הפרטיים מרתקים לא פחות. ברי ישב פעמיים בכלא. בשנות החמישים בגלל הדחת קטינה, ופעם נוספת ב-79' בגין עבירות מס. השנים הקשות הפכו אותו לאדם מר וקשה, הוא ידוע כאדם שמאוד קשה לעבוד אתו, אבל למרות גילו המתקדם (78) הוא עדיין עובד. המגזין רולינג סטון דירג אותו במקום החמישי ברשימת 50 האמנים החשובים ביותר בכל הזמנים.
| | | | | |
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
