 |
 |
|
|
| גלולה אחת הופכת אותך לגדול יותר |
|
| אורי לוטן עם סדרת הכתבות השבועית שסוקרת חמישים שנה של תת התרבות הכי סוחפת בהיסטוריה. והשבוע: ג'פרסון איירפליין, מהמלכים הגדולים של המוזיקה הפסיכדלית לדורותיה |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
אורי לוטן
20/1/2005 18:30 |
|
|
|
|
|
|
|
לפני ימים אחדים, ב-11 בינואר, נפטר עוד אחד מאבות המוזיקה הפסיכדלית האמריקאית
– ספנסר דריידן, שנפטר מסרטן בקליפורניה בגיל 66. ספנסר דריידן, לשעבר מתופף בג'פרסון איירפליין, הוא שם שלא אומר הרבה להרבה אנשים, אולי מכיוון שהיה מתופף ומתופפים משום מה נתפשים בעיני חלק גדול מהקהל בתור החלק הפחות חשוב של הלהקה, ובמקרים רבים אפילו אהבלים במקצת. בנוסף לכך, גרופיז, לדברי פרנק זאפה שהבין דבר או שניים בעניין, מעדיפות להזדיין עם הגיטריסט, מה שעושה את חייו של המתופף להרבה יותר קשים.
אולי זה לא המקום לומר זאת, אבל כמעט כל מתופף שהכרתי היה, איך לומר את זה, אולי עדיף שלא לומר את זה. כבוד המת זה בכל זאת אמצעי הרתעה מסוים, בהנחה שיש מספיק מתופפים מתים העלולים לגרום לכך שבגלגול הבא אני עלול להיוולד עם גיבנת. בכל מקרה להתייחס למתופף כאל החלק הפחות חשוב בלהקה היא כמובן שטות. התופים הם חלק מהמוזיקה, בדיוק כמו הבס או הקלידים. אבל כשמדובר ברוקנרול, מוזיקה שבמקורה נועדה להיות מוזיקה לריקודים, אפשר לומר שמתופף טוב לא יכול להציל להקה גרועה, אבל מתופף רע יכול להרוס להקה טובה. זוהי אמת שפיט בסט, המתופף המקורי של הביטלס שהוחלף על ידי בריאן אפשטיין ברינגו סטאר, התמודד איתה חמש דקות לפני שהביטלס הפכו, בלעדיו,למה שהפכו.
ספנסר דריידן, שאני בטוח לא היווה מעולם נושא לכתבה בעיתונות העברית, אף שלהקתו בניגוד ללהקות אחרות מסצינת המוזיקה הפסיכדלית בסן פרנסיסקו, זכתה להצלחה מסוימת בארץ בזמן אמיתי. לפחות סינגל אחד שלהם, "Somebody to Love", צעד בשנות השישים במצעד הפזמונים הלועזיים של גלי צה"ל וגם כמה מאלבומיהם הגיעו לכאן ומכרו לא רע בהתאם לסטנדרטים של הימים ההם, אולי משום שג'פרסון איירפליין היתה הראשונה מבין להקות הסצינה ההיא, וחתמה על חוזה עם חברת תקליטים מהעולם הבורגני, בניגוד למרבית הלהקות האחרות שהעדיפו להישאר במחתרת הנינוחה של אזור מפרץ סן פרנסיסקו.
הלהקה הוקמה בסן פרנסיסקו על ידי מרטי ביילין, פול קנטנר ויורמה קאוקונן ב-1965 – שנה אחת לפני ששני מתופפים אחרים פוטרו, ודריידן צורף ללהקה. חילופי כוח אדם וסכסוכי עבודה תמידיים היו אחת הבעיות העיקריות של הלהקה, ואחת הסיבות העיקריות שבגללן לא זכתה למעמד של להקה-על בדומה ללהקות קליפורניות אחרות, דוגמת המאמאס והפאפאס, למשל. נראה שהם פשוט לא אהבו במיוחד זה את זה, והוצאת אלבום האלבומים שלהם, "Surrealistic Pillow", התאפשרה בעיקר בגלל נוכחותו המפשרת באולפן של ג'רי גרסייה, המוזכר על העטיפה כמדריך רוחני. האירפליין היו כאמור הלהקה הראשונה שהוחתמה על ידי חברת תקליטים גדולה (RCA) אבל האלבום שנקרא "המטוס של ג'פרסון ממריא" עשה בדיוק את ההפך, הוא בקושי ריחף קלות מעל המסלול למרות שבסן פרנסיסקו עצמה הם היו כוכבים של ממש. הבית שבו התגוררה הלהקה כולה, נמצא ליד גולדן גייט פארק, לא הרחק מפינת הייט אשבורי המהוללת, והיה באותם ימים אחד המקומות החמים ביותר בעיר. כל מי שהיה שייך לחוגים הנכונים, ידע שאין כמו המסיבות בבית האיירפליין.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
ג'פרסון איירפליין
|
|
|
 |
|
 |
|
כל אלבום יותר מוזר מקודמו
|
|
|
 |
|
|
|
לאחר כישלון התקליט הראשון החליטו האיירפליין לחשמל את עצמם, והפכו ללהקת רוק פסיכדלית חשמלית לכל דבר. זה הצריך כמובן עוד כמה פיטורים והחלפות, שהחשוב ביניהם היה הצבתה של גרייס סליק בתפקיד הזמרת. כשכתבתי בשבוע שעבר על מחסור בכוכבות רוק של ממש (וזה היה לפני מותו של דריידן) לא ציינתי במתכון את שמה של סליק מכיוון שהיא מקרה מיוחד במינו. עם קול מהפנט, אולי הקול הנשי הטוב ביותר של התקופה, הופעה של דוגמנית, ותיאבון בלתי נדלה לאלכוהול וסמים, היא מעולם לא הפכה לכוכבת של ממש, למרות שלפחות בשנים הראשונות הלכה הלהקה מחיל אל חיל. הם השתתפו בפסטיבל הרוק הראשון במונטריי, בפסטיבל אלטמונט יחד עם הרולינג סטונז שבו נרצח אחד הצופים, וכמובן בוודסטוק, אם כי אפילו אחרי שראיתי את הסרט בערך אלפיים וחמש מרות פעם אני עדיין לא זוכר אם הם כן מופיעים בו או לא.
ההרכב החדש, החזיק מעמד כחמש שנים שבמהלכן הקליטה הלהקה חמישה אלבומים. ביניהם אי אפשר שלא להיזכר בערגה ב-"Surrealistic Pillow", אלבום נפלא. יצירת מופת. איך אפשר לסוג אותו בלי להישמע מליצי או מתלהם. בשעתו היה זה אחד האלבומים הנמכרים ביותר בעולם, והוא נכתב בעיצומו של קיץ האהבה המפורסם ב-1967 וביטא בצורה מוזיקלית מושלמת את אווירת הנינוחות והשלווה הקליפורנית שהייתה סמלה של התנועה שלא היתה תנועה, ההיפיז. האלבום כולל את השיר המהמם (כמעט התפלקה לי המילה מסמם) "ארנב לבן", שהוא למעשה גרסת ל.ס.ד לסיפור הילדים הקלאסי של לואיס קרול, "עליסה בארץ הפלאות". זהו אחד השירים הקסומים ביותר שאי פעם הוקלטו. קולה של גרייס סליק מגיע למקומות שקשה לתאר, הקצב ההיפנוטי של דריידן, הלחן הנפלא של קנטנר, משאירים אותו עד היום כפנינה המשלבת רוך ועוצמה, עונג וכאב, שלוה ואגרסיביות. והם הלכו והשתפרו מאלבום לאלבום שכל אחד ואחד היה מוזר יותר מקודמו. הגיע שלב שבו פשוט היה קשה להאזין להם.
האלבום הבא, "Bathing at Baxter’s", הראה את מיומנותם בצליל הפסיכדלי שזוהה כל כך עם סן פרנסיסקו, וזה שאחריו, "Bless its pointed Little Head", שהוקלט בהופעה במועדון הפילמור איסט שבו היו אורחים קבועים, מראה אותם בשיא כוחם, בפני קהל חי. הוא גם מראה, יותר נכון משמיע, את כוחה של גרייס סליק כזמרת המסוגלת להפוך מנמרה לחתלתולה כהרף עין.
לקראת סוף שנות השישים החלה הסצנה ההיפית בסן פרנסיסקו להתפרק. את מקומם של ההיפיז השלווים והתמימים תפסו סוחרי סמים, וגם המוזיקה הלכה ונהייתה מסחרית יותר. זה לקח עוד כמה שנים עד פרוץ הדיסקו, אבל הסימנים כבר נראו באופק, ובכל מקרה מרבית האנשים שיצררו את הקרנבל ששמו הייט אשבורי כבר היו מבוגרים מדי, או מתים מדי כדי להמשיך אותו. לתקופה של כמה שנים הפך גן העדן ההיפי לאחד האזורים המוזנחים והמסוכנים ביותר בסן פרנסיסקו עד שזכה לתחייה בשנות השמונים המוקדמות, כאשר החל גל הנוסטלגיה לשנות הששים.
האיירפליין הספיקו להקליט עוד שני אלבומים ושיתפו פעולה עם פאפא ג'ון קריץ', כנר בלוז וג'ז מיתולוגי שהפך, בגיל 53, לכוכב רוק למשך זמן קצר. מבחינה מוזיקלית זה היה שיאם של האיירפליין, אם כי בקרב הקהל הרחב והצעיר יותר הם איבדו מעט מזוהרם. סצינת הרוק כולה עברה שנוי עצום במעבר משנות השישים לשנות השבעים, הפוקוס עבר מסן פרנסיסקו לניו יורק, והסאונד השתנה לחלוטין. האיירפליין היו ונשארו להקה פסיכדלית המבוססת בעיקרה על ג'אמים כליים, ומה שנחשב למסחרי מאד חמש שנים מוקדם יותר לא הצליח להתחרות עם הסאונד הקליל והשטחי משהו של להקות כמו האיגלז או דייר סטרייטס למשל, שאפיינו את הסאונד של שנות השבעים באמריקה ובאנגליה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
גרייס סליק בתמונה קצת מפחידה
|
|
|
|
|
|
|
נחיתת האונס של המטוס
|
|
|
|
|
|
|
האיירפליין ידעו לפרוש בשיאם, וכמו הביטלס, הם סיימו את שנות השישים בשלום והתפרקו. ג'ק קאסידי ויורמה קאוקונן הפכו להוט טונה ואילו פול קנטנר הקים את ג'פרסון סטארשיפ שלמרות שניגנו בה מוזיקאים מעולים, היתה במקרה הטוב ביותר איירפליין לעניים. זו גם היתה תקופת השפל בחייה האישיים של גרייס סליק. היו הופעות שאליהן כלל לא הגיעה, וכשהגיעה נהגה לקלל את הקהל ופעם אחת אפילו נפלה מהבמה מרוב שכרות.
בשנים מאוחרות יותר נעצרה פעמיים על ידי המשטרה, פעם אחת כשהתנגשה במכוניתה במעקה של גשר הגולדן גייט, ופעם אחת כאשר שכנים הזעיקו את המשטרה מכיוון שהסתובבה בחצר ביתה וירתה לכל עבר באקדח. אחרי אחד הקונצרטים שבו העליבה את הקהל, התנפל המון צעירים זועמים על הבמה, תקרית שבעקבותיה התפוטרה הגברת מהלהקה.
בלי גרייס סליק הלכה ג'פרסון סטארשיפ והידרדרה, עד שהייתי מסווג אותה כאחת מעשרת הלהקות הגרועות ביותר בעולם. ב-1989, כעשרים שנה לאחר הפירוק הרשמי, התאחדו האיירפליין למסע הופעות ואלבום. האלבום נכשל, אבל ההופעות היו מצוינות. זכיתי לראות אחת מההופעות האלה והם היו נפלאים. למשך שעתיים אפשר היה לדמות שכלום לא קרה, כאילו לא עברו תשע עשרה שנים, ומי שפעם היו הלהקה האהובה עלי ביותר עדיין מסוגלים לעשות את זה. אבל גם הפעם היה האיחוד מלא בסכסוכים אישיים וביציאות מטורפות של גרייס סליק, והופעות רבות בוטלו. ההרכב המחודש החזיק מעמד חודשים מספר בלבד.
נחיתת האונס של המטוס של ג'פרסון סימל מעבר מעשור לעשור, משנות השישים לשנות השבעים שצמחו אמנם מהזרעים שניטעו בשנות השישים אבל המשיכו לכיוונים בלתי צפויים מראש. העולם השתנה כמה וכמה פעמים מאז, אם כי הוט טונה, השריד הרשמי של האיירפליין, עדיין מופיעים. אבל כמעט כל האלבומים שהקליטו האיירפליין, במיוחד מ-1967 והלאה הם אלבומי חובה בכל ספרייה ביתית המכבדת עצמה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
