 |
 |
|
|
| מקווה שאמות לפני שאנצל מינית ילדים קטנים |
|
| אורי לוטן עם סדרת הכתבות השבועית שסוקרת חמישים שנה של תת התרבות הכי סוחפת בהיסטוריה. המי – תמצית הרוקנרול, לפחות בשנותיו הראשונות |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
אורי לוטן
6/1/2005 18:44 |
|
|
|
|
|
|
|
אני מקווה שאיש לא יחשוד בי באהדה לפדופיליה אם אומר שחשתי צער מסוים כאשר פיט טאונסנד, אחד מאמני הרוק החשובים ביותר בכל הזמנים, נקלע בשנה שנתיים האחרונות בצדק או שלא בצדק לבלגן תקשורתי וחוקי בקשר לעניין הספציפי הזה. להזכירכם, לפני שנה, בינואר 2003, פשטה המשטרה האנגלית על ביתו של כוכב הרוק האגדי ועצרה אותו בגין אחזקת חומר פורנוגרפי הקשור לפדופיליה, ובכניסה לאתרי אינטרנט מהסוג הנ"ל.
טאונסנד עצמו הכחיש וטען שהשימוש באתרים הללו נועדה לצורכי מחקר הקשור בכתיבת האוטוביוגרפיה שלו. במאמר הנקרא "פצצת זמן אחרת" סיפר טאונסנד על עברו כקרבן להתעללות מינית בידי סבתו, ועל התאבדותו של חבר כתוצאה מכך. העניין נסחב בתקשורת מספיק זמן כדי להטיל כתם של ממש על אדם שעד כה, פרט לכתמים הרגילים שאין כמעט כוכב רוק שאינו סובל מהם, נחשב לא רק לנקי כפיים בעיני החוק, אלא גם לאחד הרוקיסטים היותר אינטליגנטיים ומשכילים, למרות החזות וההילה הפושטית של הלהקה שבראשה עמד.
אחד הדברים שלמדתי בגילי המתקדם (אני יותר זקן מרון מיברג ויותר צעיר משוש עטרי, למי שפרטים כאלה חשובים לו) הוא שאין כמעט אדם שברשותו אינטרנט שלא ביקר לפחות פעם אחת באתר פורנוגרפי מסוג כלשהו. לא לחינם האתרים האלה כל כך פופולריים. בפעם האחרונה שבדקתי (אתמול בערב והפעם באמת רק לצורכי הכתבה הזו) הופיעה המילה סקס באינטרנט 470 מיליון פעמים, לעומת המילה אלוהים (באיות האנגלי שלה) 132 מיליון פעמים. זה כל כך נגיש, וההשלכות של זה כל כך מורכבות שאפשר לכתוב על זה ספרים ועבודות מחקר שלמות, מה שמן נסתם כבר נעשה ועוד ייעשה. התוצאה במקרהו של פיט טאונסנד היתה צפויה: העניין גווע לאיטו, וככל הידוע המכירות של הקטלוג המוזיקלי המפואר של פיט ולהקתו לא סבל טראומות
מכירתיות רציניות,
עוד דבר שלמדתי בחמישים ושלוש שנות גלישתי ב- Life.com הוא לקבל את חסרונותיהם של אחרים באותה מידה שבה אני מצפה מהם לקבל את חסרונותיי שלי, ופדופיליה היא למזלי לא אחד מהם. אני מסתפק בבזבוז די.אנ.איי בכמות שהנסיבות הפיזיות והמנטליות מרשות. ואגב, "Pictures of Lilly", אחד מלהיטיהם הגדולים של טאונסנד וחבריו, הוא ההמנון המוזיקלי האולטימטיבי לאמנות האוננות.
אבל התעסקות מינית בכפייה עם ילדים היא באמת דבר שקשה מאד, בלתי אפשרי אפילו, לקבל. יש דברים שאתה פשוט צעיר מדי כדי לעשות (סקס למשל) בדיוק כפי שיש דברים שאתה זקן מדי כדי לעשות (רוקנרול?) וזהו זה. אבל איך אתה מגיב כאשר מישהו שהערצת כל חייך מתגלה כדבר הקרוב ביותר למפלצת שאפשר לזהות בינינו, האנשים המכנים עצמם נורמלים?
זו הפעם השנייה שאני עומד בפני הדילמה המבלבלת הזו. שניים מהאנשים הנערצים עלי (אלן גינזברג הוא השני) התגלו לי אחרי שנים של הערכה רצינית כסובלים ממחלת נפש חמורה המסכנת את סביבתם יותר מאשר את עצמם. במקרהו של גינזברג זצ"ל, אין מקום לתהיות, לא בעובדת היותו פדופיל (הוא הודה בדבר זמן קצר לפני מותו) ולא בעובדת היותו אחת הדמויות הספרותיות החשובות והאיכותיות של המאה העשרים.
במקרה של טאונסנד, קשה לדעת. השאלה היא מה בעצם חשוב. אם זה נכון, לא הייתי רוצה שיתקרב לילדים שלי, אבל לא הייתי אוסר עליהם לשמוע את המוזיקה שלו. פדופיליה היא ללא ספק דבר מתועב. אם דיכאון הוא השפעת של מחלות הנפש, פדופיליה היא הסרטן שלו. מצד שני, מה אנו אמורים להעריך כאשר אנו מתלהבים מיצירת אמנות? את אופיו של האמן או את התוצר המוגמר שהאופי הזה (מחורבן ככל שיהיה) מספק לנו כדי שנוכל לחיות ולו לרגעים ספורים חיים אחרים?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
פיט טאונסנד. צילום: אי-פי
|
|
|
 |
|
 |
|
החספוס, היופי-כיעור וים ההורמונים
|
|
|
 |
|
|
|
אני מעלה את כל אלה כשאלות פתוחות. אין לי תשובות בעניין, אבל אם לגשת סופסוף לעצם העניין שלשמו התכנסנו בפורום מכובד זה, אני חייב להודות שאחרי ג'רי אתם-יודעים-מי, בוב דילן וג'ימי הנדריקס, פיט טאונסנד הוא האיש שהכי סקרן אותי במשך השנים. אולי בגלל הצד האפל שחבוי בשלושתם (הם אגב חברים טובים, או היו במקרה של ג'רי) ואולי פשוט משום שהמוזיקה שלהם נגעה במשהו עמוק בתוכי. תסכול של נער מתבגר, אגרסיביות מינית שלא באה על סיפוקה, מה שזה לא יהיה. כל השאר הוא עניין לשוטרים ופסיכיאטרים.
ועכשיו לעצם העניין, אין ספק שהמי (The Who) לקחו את מה שלמדו מהאמריקאים והפכו אותו למשהו אנגלי לגמרי. בשבילי – עם כל הכבוד לסטונס ולביטלס – תמצית הרוקנרול האנגלי, לפחות בשנותיו הראשונות, היא המי. הביטלס והסטונז הם מקרה מיוחד. כל אחת מהן לקחה את התמצית האמריקנית השחורה ופיתחה אותה למשהו חדש לגמרי. וזה לא שיש לי טענות כלשהן נגד הסטונז ובטח לא נגד הביטלס. תודה לאל שהם עשו מה שעשו, בלעדיהם היו ימי נעורינו משעממים להחריד, אבל באותה מידה, תודה לאל שההמי לא עשו את זה.
אולי זה חוסר הפוזה, החספוס, היופי-כיעור וים ההורמונים המתבגרים, ואולי זו האגרסיביות שהיא חלק בלתי נפרד מרוקנרול, אבל פיט טאונסנד היה בשבילי דמות הרוקנרול הנחשקת ביותר. רק אתמול ראיתי את קרקס הרוקנרול של הסטונז בדי.וי.די ונזכרתי שוב כמה מדליק היה מיק ג'אגר בימי נעוריו. אבל כשאני נזכר בפעם הראשונה ששמעתי את המי, נדמה לי שזה היה בשיר"I can see for miles" , אני יכול להבין למה דוקא הם דיברו למקום ההוא בתוכי. לא זכיתי לראות אותם בימי זוהרם, איפשהו בתאי הזיכרון המחוקים שלי אני זוכר הופעה שלהם בתחילת שנות השמונים, וראיתי את הגירסה המשופצת של "טומי" מאוחר יותר לקראת סוף שנות השמונים, וזה אמנם לא היה זה, אבל משהו בכל זאת נשאר.
אם באחת הכתבות הקודמות אמרתי שהקינקס, בפרט דייב דייוויס, הוא האנגליוּת במהותה, הרי שאפשר לומר את אותו הדבר על פיט טאונסנד, המייצג את הצד השני של המטבע האנגלית. אם הקינקס מייצגים, או ייצגו, את הרוח החדשה, האופנה המצועצעת והתסכול של המעמד הבינוני, המי נושאים את דגל הבריטיות הדפוקה, כפי שרוג'ר ווטרס הגדיר בצורה הטובה ביותר: "Hanging on in quite desperation is the English way".
אלא שהמי היו הכל חוץ משקטים. הם עשו המון רעש, ולאו דווקא במובן הדקדוקי של המילה. הם התחברו לאיזשהו רעש פנימי של בני דורם שחלחל דרך העטיפות המסחריות והאגו טריפים של הלהקות עצמן, והגדיר הרבה יותר מהביטלס או הסטונז או הקינקס את המרד האמיתי. בכך, נראה לי, הם היו ויישארו להקת הרוקנרול הבריטית הקלאסית, בלי לפגוע בגדולתם של חבריהם לסצינה. אולי משום ששבירת חוקים, משחק שהיה חביב עלי במיוחד בימים ההם, היא אחד ממאפייניהם החשובים ביותר. שורה עקבית של שבירת מוסכמות רוקנרוליות היא מה ששמר אותם מעניינים גם כאשר הם עצמם אבדו עניין במה שהם עושים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
The Who
|
|
|
|
|
|
|
הקריירה שלהם איננה חסרה פדיחות
|
|
|
|
|
|
|
הקריירה שלהם איננה חסרה פדיחות. "טומי" למשל, למרות שהוא מלא עד להתפקע בשירים גדולים, הוא לדעתי סוג של פדיחה. פדיחה מעניינת, אבל בכל זאת. מקובל כיום לראות ב"טומי" את פסגת הקריירה שלהם, ומבחינות מסוימות הוא אכן כזה. השילוב בין אלמנטים של רוקנרול, מוזיקה קלאסית, ומסורת המיוזיק הול האנגלית בהחלט עובד. אני מרשה לעצמי להסתייג, ואולי האשמה היא לא במי עצמם אלא בקן ראסל שהפיק את הסרט, ובעובדה שהאלבום היה מספיק נגיש כדי שיושמע לעייפה גם בתחנות רדיו שלא נגעו לפניו בחומר של המי אפילו במקל של שני מטר.
אם אתה פורט את האופרה לפרטיה שיר אחר שיר, קשה למצוא בה פגם. איכויות ההלחנה של טאונסנד ודלטרי מתגלות כאן במלוא גדולתן. אבל איכשהו ביחד, זה פוגם בתדמית שיצרתי לעצמי על הלהקה הנפלאה הזו. מה שכמובן אומר שזו הבעיה שלי ולא שלהם.
גל אחד מחברי הלהקה היה מאסטר בפני עצמו. פיט טאונסנד, אולי הגיטריסט הראשון שבידיו הפכה הגיטרה למעין כלי מלחמה נגד הממסד, גיבסון שהייתה בעצם מחסן נשק של כעס, פיתח סגנון פריטה שהפך לסמל המסחרי שלו, וההשפעה שהיתה לו על נגינתם של אלי גיטרה אחרים לא זכתה להכרה הראויה לה. וכמובן שאין מספיק מילים המסוגלות לתאר את גדולתו של קית מון כמתופף. אם היה מישהו שהוכיח הלכה למעשה את התזה שלהיות מתופף דורש מידה מסוימת של הפרעה נפשית, זה היה קית. כבר בימים המוקדמים היו לו כעשרים פריטים בסֶט התופים שלו, הרבה מעבר לסטנדרט הרוקנרולי המקובל של אז, וסגנונו היה מן הסתם הראשון שהפך את התיפוף מסתם דפיקות למוזיקה של ממש.
ג'ון אנטוויסל, הבסיסט, מעולם לא הסתפק בשורות הבס שהיו מקובלות על חבריו למקצוע, והיה הראשון (פרט אולי לפיל לֶש) שאפשר לומר עליו שלא היה סתם בסיסט, אלא גיטריסט מוביל שבמקרה ניגן על גיטרת בס. הבס הוא חלק אינטגרלי מהמוזיקה, הוא לא רק תוספת קצבית או אינסטרומנטלית. זוהי מן הסתם מורשתו החשובה ביותר של אנטוויסל, שעזב את גופו לפני שנתיים בגיל 57. רוג'ר דלטרי, הזמר, היה תמיד הדמות הבעייתית בלהקה, אבל אין עוררין על כך שהוא היה ונשאר אחד הווקליסטים הגדולים בתולדות הרוק. הוא גם כתב לפחות שניים משיריהם הגדולים, "Boris the Spider" ו-"Whiskey Man".
המי הם להקת המודס האולטימטיבית. שירים כמו "I cant explain" הם מעין דגל לשכבה חברתית שייחלה לביטוי עצמי. "My Generation" ועוד יותר מכך "The Kids are alright" יצרו הזדהות מושלמת בין הלהקה והקהל, שהיה מורכב כמעט לגמרי מגברים, כלומר בחורים צעירים.
אני מנסה לחשוב על אשה שאוהבת או אהבה אותם, וקשה לי. אין ספק שיש, אבל בתוך ים האמביבלנטיות המינית שאפיין את שנות השישים והשבעים המוקדמות, קשה לי לחשוב על להקה המייצגת טוב יותר את העולם הפנימי הגברי. וכן, במבט לאחור של שלושים שנה ולמרות מחאותיהן הצפויות של אחיותינו הפמיניסטיות, יש דבר כזה. עולם פנימי גברי, והוא הרבה יותר מורכב ממה שאפשר להסיק מהכתוב או מצולם בתקשורת.
בשורה התחתונה האלבומים המועדפים עלי הם עדיין "Quadrophenia" ו-"The Who by Numbers". הראשון בגלל הצעירוֹת שבו והשני בגלל היותו מעין הגיג מוזיקלי על משבר אמצע החיים. את "Who Are You" קשה לי לשמוע, אפילו היום כשכבר קצת יותר קל לי לענות על השאלה הזו, אולי משום שמותו של קית מון זמן קצר לאחר צאת האלבום הפך אותו למעין תפילת אשכבה למי שהם באמת היו.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
