 |
/images/archive/gallery/240/687.jpg מריאן פייתפול.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| אורי לוטן עם סדרת הכתבות השבועית שסוקרת חמישים שנה של תת התרבות הכי סוחפת בהיסטוריה. והשבוע: מריאן פייתפול, מהנשים הבודדות והנפלאות בעסק הזה |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
אורי לוטן
13/1/2005 17:29 |
|
|
|
|
|
|
|
בתור צרכן חדשות ממש מינימלי דעתי בעניין כמובן אינה קובעת, אבל האייטם החדשותי החשוב ביותר של השבוע שעבר היה יום הולדתו ה-70 של אלביס פרסלי. נא לא להסיק מכך שאני שייך למחנה המאמינים שאלביס עדיין חי, אבל העובדה שהוא יחד עם בריז'יט ברדו (שהקדימה אותו בכמה חודשים) שייכים כעת באופן רשמי למה שנקרא משום מה גיל הזהב, מזכירה לי שהתחלתי להתעניין בסקס ורוקנרול לפני יותר מארבעים שנה, ומעלה בי תחושות שלא הכנתי את עצמי להרגיש.
אני אפילו זוכר את גיוסו ההיסטורי של אלביס לצבא ארצות הברית, אבל בתור בן הדור השני של חובבי הרוקנרול, הדור שהעלה את הביטלס לשלטון, אלביס נראה לי קצת פאסֶה כבר כשהייתי ילד. בינתיים חלפו להן ארבעים שנה ולמדתי להעריך את גדולתו וחשיבותו של האיש שכמעט שלושים שנה לאחר מותו תפס את המקום הראשון במצעד הסינגלים הבריטי בפעם ה-999 שהמצעד הזה מתקיים.
לא זו לא בדיחה. "רוק בבית הסוהר", מלהיטיו הקלאסיים של אלביס שהופיע לראשונה ב-1959, הוצא מחדש לרגל היומולדת, וכאילו לא אירע דבר, לא ביטלס, לא נחיתה על הירח, לא נפילת חומת ברלין, חזר הכוכב האנלוגי האולטימטיבי לראש מצעד המכירות בעולם וירטואלי שבו הוא נחשב למוצג מוזיאוני. ודווקא בבריטניה, שממנה יצאה המוזיקה שבעצם הדיחה אותו מהשלטון. ביקורם של הביטלס באמריקה היה המסמר האחרון בארון המתים שלו ככוכב נערץ. מאותו רגע הוא עבר למדור המבוגרים, אבל צוחק מי שצוחק אחרון. בַּסופשבוע
הזה זה עלול בהחלט להתרחש עוד פעם. "לילה אחד", עוד סינגל עתיק של המלך, מראה סימנים שגם הוא יחטוף את המקום הראשון. הכל ביחד יצטרף ל-500 מיליון סינגלים (יותר מהביטלס ויותר מסר אלטון ג'ון) במשך קריירה של כמעט 60 שנה, שאת יותר מחציה הוא בילה במקום ההוא שבו על פי השמועה זה כבר לא משנה אם היית כוכב רוקנ'רול או מטאטא רחובות.
הישרדות, זהו שם המשחק, ומי שהיה בלי ספק כוכב הרוקנרול הלבן הראשון יהיה בסוף גם האחרון. וכשזה מתחיל אף פעם אי אפשר לדעת מי יגמור, ואיך ומתי. זהו המקום, אם כבר מדברים על גיל, לשלוח איחולי החלמה מהירה למריאן פייתפול, אחרונת הנפילות של דור המייסדים, שסבלה לאחרונה מהתמוטטות בעקבות שנה של הופעות, הקלטות וכמאה הצגות של האופרה "הפרש השחור" שבה השתתפה. הישרדותה של מריאן, העובדה שהיא עושה מה שהיא עושה, ובהצלחה לא פנומנלית אבל בהחלט מכובדת, היא אירונית במיוחד משום שלפני קצת יותר מארבעים שנה, כאשר נכנסה בפעם הראשונה לתמונה, אף אחד לא התייחס אליה ברצינות, וכל מי שאמר שהיא תיעלם באותה מהירות שבה הופיעה, צדק למעשה.
מריאן פייתפול נעלמה, הגיעה נמוך מאוד בסולם החיים, וחזרה. וראה זה פלא. מי שפעם היתה לא יותר מהיפית יפהפייה שסימלה בעיקר את הזווית המינית של משולש הקסמים סקסמים ופופנרול, היא היום לא רק אחרונת כוכבות הרוק הקלאסי, אלא זמרת מוערכת ומיוחדת שאיש אינו יכול להתכחש לכשרונה ולאיכויות המיוחדות שלה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מריאן הצעירה
|
|
|
 |
|
 |
|
גֶן הרוקנרול של נשים
|
|
|
 |
|
|
|
כשאנחנו מדברים על השנים ההן, ומזכירים את המהפכה המינית שליוותה את המהפכה המוזיקלית, אפשר לקבל את הרושם, שלא היו בנות בכיתה. והאמת היא שעד לג'ניס ג'ופלין שהספיקה ליהנות מהקריירה המצליחה שלה רק במשך שלוש שנים, לא היו כוכבות רוק. ובעצם גם לא אחריה. אפילו לא גרייס סליק, הזמרת עם הקול המכשף של ג'פרסון איירפליין, ובטח שלא דונה ג'ין גודשו שהייתה חברה בגרייטפול דד במשך תשע שנים (בעיקר משום שהייתה אישתו של הקלידן ומאהבתו של גיטריסט הקצב) וגם לא ניסיונות מאוחרים יותר, כריסי היינד באנגליה, או בוני רייט באמריקה, לא הצליחו לשבור את אחת מחומות הגבריות האחרונות, חומת הרוקנרול.
בלי להמעיט בתרומתן של הגרופיז לאיכות המוזיקה (גיטריסטים מנגנים טוב יותר אחרי מציצה, אמר הפמיניסט הידוע פרנק זאפה) חייבים להודות שהפופנרול של שנות השישים היה אזור שוביניסטי לא פחות מכל מקום אחר. לעולם הקולנוע היו אייקונים ממין נקבה כבר בראשיתו, אבל כשהמושג סמל מין קיבל סופסוף משמעות קונקרטית באמצע שנות השישים, נותרו אולפני ההקלטות והבמות נחלתם של הגברים. הנשים והגייז נאלצו לחכות עוד שנים מספר עד שהנסיבות ההיסטוריות והחברתיות אפשרו את כניסתם לעולם המיוחס הזה. וזה, אגב, לא הכתם היחיד בתמונת העולם האידיאליסטית לכאורה של הסיקסטיז. אסור לשכוח שלא כולם היו היפיז. למעשה הרוב לא היו. ואסור לשכוח שבעשור שהצמיח את בוב דילן וג'ון לנון נרצחו ג'ון קנדי ומרטין לותר קינג, ובשנים שבהן התחוללו פסטיבלי אהבה בגולדן גייט פארק בסן פרנסיסקו ניהלה אמריקה מלחמה עקובה מדם בוייטנאם ובקליפורניה הונהג עונש מוות.
אשר לפופנרול האנגלי, אכן היו זמרות, אבל הן היו למעשה לא יותר מייצוג סמלי על גבי תקליטים של המעמד החדש שזכתה לה האישה, אם לא בהיכלות התהילה המוזיקליים, לפחות בחיים האמיתיים. הן אולי לא ניחנו בגֶן רוקנרול כמו זה של מיק ג'אגר אבל הן בהחלט נתנו לעולם להבין שסוג חדש של אישה הולך ומופיע באופק. אישה חופשיה, שאינה מתביישת לאהוב סקס, שמותר לה מה שמותר לכל גבר, ואולי אפילו קצת יותר, שאינה מזוהה אוטומטית עם משפחה וילדים. להראות לעולם שהתרגל לשוביניזם שיש אלטרנטיבה, ושזה אפילו יכול להיות נחמד וטרֶנדי, זה תפקיד מכובד למדי, כך שאפשר לסלוח לכוכבניות הסיקסטיז את העובדה שאף אחת מהן, פרט לג'ניס, לא באמת עשו את זה.
סנדי שו, היתה, אם אני זוכר נכון (בזיכרון לטווח ארוך אומרים שזה לא פוגע) הראשונה. היא היתה יפהפייה, גבוהה, ותמיד יחפה. זה היה הגימיק שלה, הזמרת היחפה, אבל זה לא עזר לה להחזיק מעמד יותר משלוש שנים, למרות (ואולי בגלל) שהגיעה עד לאירוויזיון. הלהיט הגדול שלה היה "בובה על חוט", והשיר התאים באופן אירוני לקריירה שלה. היא היתה לא יותר מבובה בידיהם של מפיקים ואמרגנים שהשתמשו ביופייה המהמם וזנחו אותה כאשר התבגרה מהר מדי. בשנות השמונים היה לה מעין קאמבק שנדחף בידי סולן הסמיתס, מוריסי, שאף ליוו אותה אינסטרומנטלית. מוריסי גם תרם כמה שירים לאלבום הקאמבק שלה, אבל העסק לא התרומם, וב-1996 פרשה סנדי שו רשמית מעולם השעשועים והקימה קליניקה המטפלת בנפגעי סמים והפרעות אכילה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מריאן האייטיזית
|
|
|
|
|
|
|
צאצאית של הברון ליאופולד זאכר-מזוך
|
|
|
|
|
|
|
גורלה של סילה בלק שפר עליה מעט יותר. היא היתה מלתחנית במועדון הקאברן המהולל שבו התגלו הביטלס, והתגלתה למעשה על ידי מי שגילה אותם, בריאן אפשטיין. למשך כמה שנים היתה סילה בלק הזמרת המצליחה ביותר בבריטניה, אבל ככל האחרות, גם הקריירה שלה כזמרת הסתיימה בתוך שנים מספר. היום היא מנחת טלוויזיה פופולרית בבריטניה.
מבחינה מוזיקלית אין ספק שהדמות המעניינת ביותר בין הזמרות האנגליות בשנות השישים היתה דסטי ספרינגפילד. מי שזוכר אותה, זוכר אותה לטובה. היה לה קול מדהים, נוכחות בימתית מהפנטת וכריזמה עצומה. יש מי שעד היום קוראים לה זמרת הנשמה הלבנה מספר אחת. היו לה כל הנתונים להיות כוכבת רוק של ממש, היא הצטיינה בהופעות שהיו דומות למסיבות הרוק של סן פרנסיסקו, והיתה הכוכבת האנגליה הראשונה שזכתה ללהיט מס 1 באמריקה. אבל בעיות אישיות והקלות ובלתי נסבלת של החיים עשו את שלהם ודסטי נשארה אמנם פעילה, אבל לא זכתה למעמד הראוי לה. גם שיתוף פעולה קצר עם הפט שופ בויז ב-1987 לא עשה את זה. היא נפטרה ב-1999 ואחד עשר ימים אחרי מותה הוכנסה להיכל התהילה של הרוקנרול של הרולינג סטון.
וכאן אנחנו מגיעים למריאן, שעד לא מזמן עדיין הופיעה (בלווי בנו של רוג'ר ווטרס, אגב), והוציאה אלבום מצוין בשם "לפני הרעל" ונמצאת עתה בתקופת מנוחה שממנה תצא, כולנו מקווים, במהרה להמשיך בקריירה המפתיעה-כל-פעם-מחדש שלה. הקריירה של מריאן נגמרה כל כך הרבה פעמים, ולמעשה קשה לדעת איפה בדיוק היא התחילה.
מריאן נהייתה זמרת כברירת מחדל. היא הופיעה בתמונה בתור החברה של מיק ג'אגר. בדומה לג'ון ויוקו שנים מאוחר יותר, מריאן ומיק תמיד נראו ביחד. צילומים שלהם מאחרים להופעה של רודולף נוראייב, סיפורים מסמרי שיער על אורגיות, מעצרי סמים מתוקשרים והיעלמות פתאומית, זה בערך מה שהעולם זכר ממריאן פייתפול במשך שנים.
אמה של מריאן פייתפול היתה ברונית וינאית, צאצאית של הברון ליאופולד זאכר-מזוך מי שחיבר את הספר "ונוס בפרווה" שהיה ברבות הימים לקלאסיקה מזוכיסטית שזכתה אף להוקרה מהוולוט אנדרגראונד בשיר בעל שם זהה. אביה, שזנח את המשפחה כשמריאן היתה בת שש, היה מרגל, וסבה המציא סוג מוקדם של ויברטור. היא גדלה במנזר קתולי.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מריאן המבוגרת
|
|
|
|
|
|
|
כרגע היא נחה
|
|
|
|
|
|
|
עם רזומֶה כזה, לא פלא שהיפהפייה הבלונדינית נפלה לזרועותיו של מי שאז היה הגבר הסקסי ביותר בלונדון. למרות שהחלה את דרכה כשחקנית, בגרסתו של טוני ריצ'רדסון ל"המלט" של שייקספיר, החליטה מריאן, שהיתה צדו הנשי של מיק בכל המובנים שכדי להשלים את התמונה המשותפת היא צריכה להיות זמרת.
והיא נהייתה זמרת מעולה, עם אחד הקולות המרגשים ביותר שיש, אבל הדרך שבה הגיעה לשם מוזרה ביותר. מריאן של היום היא מריאן של החיים. מריאן של אז היתה מריאן של מיק. קשה לדעת מה היה קורה אילולא הקליטה את שלושת הסינגלים הראשונים שלה, אחד נכתב במיוחד למענה על ידי הסטונז ועוד אחד על ידי בוב דילן, אבל היה צריך להיות מזוכיסט אמיתי כדי ליהנות מהם. אולי זה מה שהביאה איתה בגֵנים שלה, אבל מריאן פייתפול בתחילת דרכה היתה זמרת איומה.
ואז היא נעלמה. העולם המשיך להסתובב, מיק ג'אגר והסטונז הלכו וצמחו והפכו ללהקת הרוק האולטימטיבית, והעולם שכח את מריאן. אבל אפילו חמש עשרה שנים של התמכרות קשה, ניסיונות התאבדות, ועוני מוחלט לא יכלו לה. תחילה בהופעות במועדונים, ואפילו סיבוב קטן בארה"ב בסוף שנות השבעים ואחר כך שורה של אלבומים מצוינים שבהם התגלתה מי שפעם הייתה צלו של האליל כאמנית רצינית ומרגשת בזכות עצמה. הטוב שבכולם, לדעתי, הוא "Broken English", אחד האלבומים המרגשים והחזקים ביותר של שנות השמונים. זהו פרצופה של מריאן פייתפול שבעת תלאות וניסיון, אישה בוגרת, חכמה והתשובה האנגלית (בעצם היחידה) לג'ניס ג'ופלין.
כרגע היא נחה. אני בטוח שהיא תשמח לדעת שיש כאן הרבה אנשים שמאחלים לה החלמה מהירה. כי מריאן יש רק אחת. בינתיים המלצה חמה לאלבום החדש.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
