 |
/images/archive/gallery/193/007.jpg ג'יימס דין.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| אורי לוטן עם סדרת הכתבות שבועית שסוקרת חמישים שנה של תת התרבות הכי סוחפת בהיסטוריה. והשבוע: כיצד הפך ג'יימס דין לדבר הכי סקסי שאי פעם הילך על פני כדור הארץ |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
אורי לוטן
28/10/2004 16:02 |
|
|
|
|
|
|
|
מה זה בעצם סמל מין? באופן טכני אפשר לומר שזהו סימבול ויזואלי לבזבוז די.אנ.איי, בעיקר
על ידי זכרים צעירים. באופן רחב יותר, פילוסופי עלק, אפשר לומר שסמלי מין, החל מאָסטָא נילסֶן, כוכבת דנית שהייתה בשנות העשרים סמל מין בינלאומי, וכלה בדודי בלסר שלנו (שלכן, יותר נכון) הם אפיק לנהר של פנטזיות, מאוויים בלתי מוגשמים וסוג של קנאה סמויה. מה שנקרא פעם הדשא אצל השכן ירוק יותר.
האפיק הזה הוא הפורקן הנוח ביותר לכל אותם רגשות מודחקים, מכיוון שהוא רחוק, זוהר, גדול מהחיים, והכי חשוב בלתי נגיש. הרחובות מלאים באנשים יפים, סקסיים וכריזמטיים, שאינם סמלי מין. סמליות מינית מחייבת מרחק, פיזי או תיאורטי, בין המסמל והמסומל, שהרי לא יעלה על הדעת שהשכנה ממול, אפילו אם יעל בר זוהר קטנה עליה, קרובה מדי ואמיתית מדי כדי להיות מושא להערצה כל כך לוהטת.
כוח המשיכה של סמלי המין, בפרט במחצית השנייה של המאה העשרים, קשור קשר הדוק לפריחת הקפיטליזם ולשידוך המוצלח שבין סקס וכסף. סמלי המין הרשמיים נראים לא רק סקסיים יותר מבני אנוש רגילים, הם גם מריחים הרבה יותר טוב. ריח של כסף. הרבה כסף. לא פלא שכוכבי קולנוע, מוכשרים או לא, מרוויחים פי עשרה מאשר במאים ותסריטאים. הם, יותר נכון האנטומיה הגלויה או המרומזת שלהם, מוכרים את הסרט.
זה אולי לא תופס לגבי ארץ ישראל שבה כמה מסמלי המין החמים ביותר מרוויחים הרבה פחות ממה שמעריציהם חושבים, ולפעמים צריכים אפילו להראות את התחת בטלוויזיה בשביל עוד כמה לירות, אבל בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות שבה דוגמניות צמרת נאלצות להתמכר להרואין כדי להישאר רזות, וכוכבי רוק נאלצים להחליף דם אחת לכמה שנים כדי להישאר בחיים, סקס הפך מזמן לחלק לגיטימי מתעשיית הבידור, ולא רק ממנה. אין כיום כמעט מוצר שאינו נמכר בעזרת סקס. אפילו תרופות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
ג'יימס דין. צילום: אי-פי
|
|
|
 |
|
 |
|
סקס-כסף-סטטוס
|
|
|
 |
|
|
|
בשנות החמישים המצב היה קצת אחר. עידן בן גוריון-אייזנהאור הצטיין בגישה צייקנית להפליא בכל מה שנוגע לדבר ההוא שלדברי המומחים מבדיל בינינו לבין ההולכים על ארבע. באמריקה היה זה זמן של שלום ושפע, בני נוער היו אמורים להתנהג יפה, לכבד את הוריהם ולציית לחוקים. היחס למין בתעשיית הקולנוע, המפיץ העיקרי של סמליות הסקס, היה כמו היחס הישראלי לדמוקרטיה. ללכת עם ולהרגיש בלי. מה כבר היה כל כך סקסי, אתה מתפתה לשאול את עצמך, ברוק הדסון, אליזבת טיילור, או גרטה גרבו? הם היו יפים, מרשימים, עשירים, אבל סקסיים? זה היה עידן של מיניות וירטואלית עוד לפני שהמילה וירטואלי קיבלה את משמעויותיה הוירטואליות העכשוויות. לא כך בצדו השני של האוקיינוס האטלנטי. הקולנוע האירופי תמיד היה קצת יותר פתוח בנושא. בריז'יט ברדו הייתה סמל מין אמיתי, בלי ההתחסדות האמריקאית, והסצינה שבה היא שוכבת עירומה על הבטן בסרטו של רוז'ה ואדים "אלוהים ברא את האישה", היא עד היום אחת הסצינות המיניות ביותר בתולדות הקולנוע.
ג'ימס דין הביא דם חדש לשילוש הקדוש סקס-כסף-סטטוס. הוא היה הכוכב ההוליוודי הראשון ששידר סקס בלי להניד עפעף. הוא גם היה הראשון שכיהן כסמל לתסכול (לא רק, אבל גם המיני) של צעירי שנות החמישים. כיום, כאשר סדרת טלוויזיה בינונית כמו "המורדים", מדירה שינה מעיניהם של הורים ומורים, יש להוריד את הכובע בפני האיש שהכניס את מושג המרדנות הצעירה לתרבות הפופולרית, ובדלת הראשית. ג'ימס דין הוא המורד הראשון בשורה ארוכה של מורדים קולנועיים ומוזיקליים, בוב דילן וג'ים מוריסון ביניהם, ואבטיפוס לדמות של הצעיר האמריקאי הזועם המגיח מחיי משפחה הרוסים לעולם צבוע ומנוכר שבו הקשיים עם ההורים מתגמדים לעומת הלחם והחמאה האמיתיים של החיים. מבחינה זו "מרד הנעורים", התרגום העברי לשם הסרט, מתאים יותר מהמקור, "Rebel Without A Cause".
הסרט, שהופיע רק אחרי מותו של דין, לא רק פתח את הדלת לתכנים ודמויות שהוליווד הממוסדת נמנעה מלגעת בהם אפילו במקל ארוך, אלא יצר אבטיפוס לדמות שאפשר למצוא אותה בסרטים אמריקאיים בכל הזמנים. בראד פיט ב"תלמה ולואיז", למשל, הוא דמות ג'ימס-דינית מכף רגל ועד ראש. היה קל מאד להזדהות עם ג'ימס דין מכיוון שלראשונה מזה שנים רבות עסק בקולנוע האמריקני בדמויות בשר ודם מתחת לגיל שלושים. צעירים חסרי מנוח כמו שהם באמת, לא כמו שהוריהם והחברה היו רוצים שיהיו. הוא היה אאוטסיידר, בודד, האנטי-תזה לכל מה שבחור טוב אמור להיות וזו הייתה סופסוף תחילת עדנתם של הילדים הרעים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
דגם של ה"פורש ספיידר 550" שבה התרסק ג'יימס דין
|
|
|
|
|
|
|
"יש בחורים שלא נועדו להגיע לגיל 70"
|
|
|
|
|
|
|
ג'ימס ביירון דין נולד בשמונה בפברואר 1931 ונהרג בשלושים בספטמבר 1955. אמו מתה בגיל תשע והוא גדל עם קרובים דתיים. מאוחר יותר חזר לחיות עם אביו בקליפורניה עד שזה זרק אותו מהבית מכיוון שסירב ללמוד משפטים ובחר במקום זאת בלימודי דרמה. הוא החל את הקריירה שלו בפרסומת למשקה קל אבל נאלץ להתפרנס למחייתו כשומר במגרש חנייה. מאוחר יותר עבר לניו יורק שם למד משחק בסטודיו למשחק המפורסם של לי שטרסברג, שהוציא מבין כתליו כמה מהשחקנים הגדולים ביותר של העת המודרנית, ביניהם פול ניומן, אל פצ'ינו, מרילין מונרו, ג'יין פונדה, דסטין הופמן, רוברט דה נירו, ג'ק ניקולסון וסטיב מקווין.
ג'ימי הופיע בכמה תפקידי משנה בטלוויזיה, ובמחזה קלאסי של אנדרה ג'יד בברודווי, הופעה שזיכתה אותו בביקורות נלהבות ובהזמנה להוליווד. תפקיד הכוכב הראשון שלו היה ב-1955, בסרט "קדמת עדן" שבוים על ידי איליה קאזאן, על פי ספר של ג'ון סטיינבק. כבר על תפקידו הראשון זכה במועמדות לפרס האוסקר. כמעט מיד אחרי כן, כיכב ב"מרד הנעורים" וב"ענק" לצד אליזבת טיילור ורוק האדסון, שגם עבורו זכה במועמדות לאוסקר. את "ענק" לא זכה לסיים והסצינות האחרונות צולמו בלעדיו. ג'ימס דין הוא עד היום אחד מחמישה כוכבים בלבד שהיו מועמדים לאוסקר על תפקידם הראשון, והיחיד שהיה מועמד פעמיים אחרי מותו.
עם שתי מועמדויות לאוסקר, נראה שהדרך לפיסגת הפירמידה ההוליוודית פתוחה לפניו, אבל עוד בטרם הצליח להשלים עשרים וחמש שנות חיים נהרג בתאונת דרכים שהייתה קרוב לוודאי התאונה המתוקשרת ביותר בהיסטוריה עד התאונה ששלחה את הנסיכה דיאנה לעולם שכולו טוב. הוא נהג ב"פּוֹרש ספיידר 550", הפּוֹרש הראשונה שעוצבה כמכונית מרוצים, כאשר מכונית אחרת, נהוגה בידי אדם בשם דונלד טורנפסיד, התנגשה בו. הוא היה בן עשרים וארבע. חצי שעה לפני כן חטף, באותה מכונית, דו"ח על מהירות. מופרזת.
וולטר וינצ'ל, אבי הרכילאים, גיל ריבה האמריקני של שנות החמישים, הפיץ את השמועה שג'ימי לא נהרג אלא נותר נכה ומעוות. יש להניח שבין מעריציו השרופים, כמו בין מעריצי אלביס וג'ים מוריסון, יש עד היום מי שבטוחים שהוא עדיין חי. אם כן הוא בן 73, אבל מרגע מותו נראה שצעירי אמריקה לא רוצים לתת לו ללכת. במשך שנים, למעשה עד היום, יש מי שמתפרנס מזיכרונו. גריפית פארק, מקום התאונה, הקבר באינדיאנה הם עד היום אתר עלייה לרגל לאלפי אנשים מדי שנה, שלא לדבר על הז'קטים האדומים, סגנון הדיבור, התסרוקת ושורת הכוכבים האינסופית שהלכה בעקבותיו.
התנהגותו הפרועה ונטייתו הבלתי מתפשרת לחיות את החיים עד סופם, היו חלק מכוח המשיכה שלו. אפשר להניח שגם בלי התאונה הוא לא היה מאריך ימים, כפי שאמר קית ריצ'רדס מהסטונס, "יש בחורים שלא נועדו להגיע לגיל שבעים". המפרי בוגארט אמר שדין מת בדיוק בזמן הנכון. הוא השאיר אחריו אגדה שלא היה מסוגל להגשים. קשה כמובן לנחש מה היה קורה אילו. כבר ראינו מה קרה למרלון ברנדו ואלביס פרסלי. בלי להיות מורבידי, עדיף ככה. לא הייתי רוצה לפתוח את העיתון ולראות תמונה של ג'ימס דין שמן, זקן ומקומט. יהי זכרו ברוך. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
