 |
/images/archive/gallery/138/374.jpg ביטלס.
צילום: רויטרס  |
|
|
| אנדרטת זיכרון לחייל האלמוני |
|
| אורי לוטן עם סדרת הכתבות השבועית שסוקרת חמישים שנה של תת התרבות הכי סוחפת בהיסטוריה. והשבוע: בריאן אפשטיין, האיש שהמציא את הביטלס כפי שאנחנו מכירים אותם |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
אורי לוטן
4/11/2004 15:55 |
|
|
|
|
|
|
|
יש קלישאה תיאטרלית נושנה שאומרת שאין תפקידים קטנים יש רק שחקנים קטנים. בהיסטוריה זה הרבה פעמים נכון למרות שמרוב המהירות שהיא תפסה לה בזמן האחרון קשה לפעמים לשים לב מי באמת משך בחוט הנכון ברגע הנכון. לא צריך לשרוף את הרייכסטאג או להפיל את הבסטיליה בשביל לשנות את ההיסטוריה. אפשר גם סתם להיכנס לחנות, כפי שנלמד מהסיפור הזה, שיש בו שני תפקידים: ריימונד ובריאן. לבריאן תפקיד ראשי ולריימונד תפקיד כאילו משני, אבל שניהם, כל אחד בדרכו הוא, שיחקו אותה בגדול, ולפחות מבחינתי מקומם בגן עדן מובטח.
ריימונד ג'ונס הוא לחלוטין לא ידוע. כלומר הוא ידוע למספר בלתי ידוע של היסטוריונים בתחום מאד מסוים, ויש גם מי שטוענים שהוא בכלל לא היה קיים, למרות שגיבורו השני של הסיפור, בייאן, שכרגע לא קיים במובן המקובל של המילה, אבל פעם בהחלט היה, מספר באטוביוגרפיה שלו שריימונד ג'ונס היה קיים. אשכרה קיים כמוני וכמוך. כך או כך אין סיכוי שיעשו לריימונד ג'ונס "חיים שכאלה", או יקדישו לו פרק בסידרה דוקומנטרית כלשה בערוץ ההיסטוריה. הוא מוזכר פה ושם בכתובים ויש בטח אנשים שזוכרים, או יזכרו בעקבות הכתבה את שמו. אבל זהו זה. אי אפשר להעלות אותו מאיפה שהוא לא יהיה, אבל לכל מי שמאמין שדברים גדולים לא קורים במקרה, ריימונד ג'ונס הוא אחד האחראים העיקריים כמעט לכל מה שאנחנו קוראים פופנרול. ההנחה שאם ריימונד לא היה עושה מה שעשה מישהו אחר היה עושה את זה ושום דבר לא היה משתנה, ההנחה הזו איננה רלוונטית משום שהוא כבר עשה מה עשה ובכך שינה את חיי כולנו. לנצח.
בעשרים ושמונה באוקטובר 1961, בשלוש אחרי הצהרים, כלומר בדיוק לפני ארבעים ושלוש שנים ושבוע, נכנס ריימונד ג'ונס, בן שמונה עשרה, לובש ז'קט עור שחור
וג'ינס, לחנות תקליטים ברובע ווייטצ'אפל, ליוורפול, אנגליה. החנות הייתה אגף חדש בבית מכירות לרהיטים השייך למשפחה יהודית מכובדת בעיר. הזבן, למעשה בנו של בעל החנות, קצת יותר מבוגר מריימונד, אבל מקלאסה אחרת לגמרי, צעיר יהודי משכיל ובעל אמצעים, חזר זה עתה מחופשה בספרד, דבר שריימונד כמרבית תושבי אנגליה באותם ימים יכלו בקושי לחלום עליו. "יש לכם את מיי בוני?", שאל ריימונד, "זה של טוני שֶרידַן, אבל אני רוצה את התקליט בגלל הלהקה המלווה". הוסיף.
מכיוון שריי היה לקוח קבוע, אחד מחצי תריסר בני נוער שבאו לחנות לחפש תקליטים חדשים, רשם בעל החנות את הבקשה על פתק והבטיח לבדוק. באנגליה מקיימים הבטחות כאלה וכשהסתבר לו שהלהקה האמורה – ביטלס או משהו כזה – מופיעה במועדון הקאָווֶרן הנמצא לא רחוק מחנותו, ואפילו בצהריים עם נקניקיות ובירה, החליט לגשת ולבדוק.
הוא לא הרגיש נוח. כולם מסביב היו במעילי עור, ועישנו סיגריות, ופה ושם בלעו כל מיני כדורים, והוא, למרות שאלכוהול וסמים ליוו אותו כצל מאז גיל אחת עשרה, חש לא נוח עם החליפה, ודמות הג'נטלמן החריגה שלו. אבל ברגע שהלהקה שהוא חיפש עלתה לבמה, השתנה עולמו. באוטוביוגרפיה שלו הוא מתאר את הערב כ"מהפנט". בו במקום הוא החליט להיות המנהל שלהם, למרות שרוקנרול לא היה השטח שלו, מה גם שהוא מעולם לא ניהל להקה קודם. המילים פשוט יצאו. הסיבה: "הייתי משוכנע שהם יהיו יותר גדולים מאלביס".
שם האיש בריאן אפשטיין ולמרות שלא הרבה אנשים זוכרים אותו, הוא האיש שהמציא את הביטלס. בעצם נכון יותר לומר שהביטלס המציאו את הביטלס כפי שהם מכירים אותם, אבל בריאן המציא את הביטלס כפי שאנחנו מכירים אותם. הוא מגש הכסף שעליו ניתנה לנו פֶּפֶּרלנד.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
בריאן אפשטיין. צילום: מתוך האתר הרשמי
|
|
|
 |
|
 |
|
המודס נגד הרוקרס
|
|
|
 |
|
|
|
במשך השנים היו הרבה אנשים שנטלו לעצמם, או לא התנגדו לקבל, את התואר הביטל החמישי. ג'ורג' מרטין היה הראשון במרוץ, למרות שאת ג'ון לנון זה הצחיק לגמרי, ולעתים קרובות הוזכרו שמותיהם של ניל אַספינַל ומָל אִבַנס, הרודיז (צוות הדרך) שלהם, שזה כבר קצת יותר הגיוני כי הלהקה הכי טובה בלי רודיז טובים, היא כמו המכונית הכי טובה בלי גלגלים. אבל איש מהביטלס החיים לא התייחס ברצינות לתארים האלה, עד 1997, שלושים ואחת שנים לאחר מותו של בריאן, כאשר פול מקרטני אמר את המילים ש"אֵפִּי" ייחל לשמוע כל חייו. בראיון שצולם מאחורי הקלעים בקרנגי הול אמר הוד מעלתו הלורד מקרטני במילים מפורשות, "אם מישהו היה הביטל החמישי, זה היה בריאן".
הקריירה של בריאן הייתה קצרה. ארבע וחצי שנים בסך הכל. במהלכן הספיק להמציא מחדש את עולם הבידור, עשה הרבה כסף, הרבה סמים והרבה סקס, והלך לעולמו, למרבה האירוניה, באותו סופשבוע שבו פגשו הביטלס את הגורו ההודי שלהם, מאהארישי יוגי מאהש. הוא היה אדם עם חזון, עם קסם אישי רב, ומעל לכל אאוטסיידר. לא משנה מאיזה צד הסתכלת, בריאן אפשטיין היה תמיד בחוץ.
המבנה החברתי של צעירי אנגליה היה מאד ברור בשנים ההן. מרבית צעירי אנגליה השייכו לשני טרֶנדים עיקריים, המודס והרוקרס, שיצרו כנופיות בני נוער שנלחמו זו בזו לאורך ורוחב הממלכה המאוחדת.
לכנופיות מעצם הוויתן יש אופי משלהן. זהו מבנה המשתתף בכל הרעיונות קשרים וסולידריות. האינטרסים, הפעילות, החבַרות והסטטוס שונים מחבורה לחבורה. יש להם מקום מפגש קבוע שהוא הטריטוריה שלהם. קונפליקטים נגרמים כאשר יש היתקלויות על רקע טריטוריאלי או אידיאולוגי עם חבורות אחרות (מזכיר קצת סיטואציה מוכרת? לא במקרה) כל אחת מהקבוצות סימלה גישה שונה לחיים ולמוסכמות חברתיות מקובלות כמו מוזיקה, אפנה, תסרוקת.
המודס היו תוצר של מעמד הביניים, הפוזה שלהם הייתה שחצנית, מתנשאת, סנובית והם חיקו את המעמד הגבוה. הבחורים לבשו חליפות עם מכנסיים צרים ונעלי שפיץ. הבחורות הפגינו מראה נערי והעדיפו שיער קצר. המודס היו בעיקר מלונדון ומדרום מזרח אנגליה, והיו אופנתיים לחלוטין. הסם החביב עליהם היה Purple Hearts (תערובת של אָמפטמינים וברביטוראטים) והם רכבו על קטנועים מסוג וֶספה, או לָמברֶטָה, שהיוו חלק מהסטיגמה המוֹדית הכללית שלהם. הכיוון המוזיקלי שלהם היה ג'ז מודרני, מוזיקה שחורה מאמריקה, שהיווה דרך עבורם למרוד במיינסטרים. הם נמשכו להתנהגות הקוּלית והבגדים האלגנטיים שלבשו נגני ג'ז, וניסו לחקות את סגנונם.
אבל ככל שהג'ז הלך ותפס מקום במיינסטרים האנגלי החלו המודס להתעניין יותר ויותר בבלוז וריתם אנד בלוז. המודס הם אלה שהפכו את הריתם אנד בלוז למוזיקה המועדפת על צעירי אנגליה, בעוד שג'ז הפך מהר מאד למוזיקה של מבוגרים. להקת המודס מספר אחת נקראה High Numbers, שאחר כך שינו את שמם ל-The Who. יריביהם הרוקרס העדיפו רוקנרול וסגנון לבושם היה מבוסס ג'ינס, מגפיים, ומעילי עור. הם היו מן גרסה אנגלית של ההֶלס אֶנג'יילס האמריקנים. הרוקרס היו בעיקר בני המעמד העובד, ובזו לכל סוג של אופנה.
הם לא היו ילדים טובים, מרלון ברנדו ואלביס פרסלי היו המודלים שלהם, והם לא רכבו על וספות. הם רככו על אופנועים.של גברים. והם נמנעו מסמים או אלכוהול. ריימונד ג'יימס היה רוקר. הביטלס, אולי מכיוון שבילו זמן רב בגרמניה, היו גרסא מתוחכמת יותר בתוך מעגל הרוקרס. בריאן, האאוטסיידר התמידי, לא היה שייך לא לאלה ולא לאלה. ואולי דווקא משום כך הבחין בפוטנציאל "האחר" הטמון בביטלס. השותפות ביניהם הייתה אהבה ממבט ראשון, ואין צורך לפרט מכיוון שהדברים סופרו לעייפה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מתוך סרט המודס האולטימטיבי, "Quadrophenia"
|
|
|
|
|
|
|
הוא לא היה סתם אדם. הוא היה סם-אדם
|
|
|
|
|
|
|
מה שנשכח קצת בהתעניינות הבלתי פוסקת בלהקה שעדיין עושה מיליונים כל שנה, ולא תפסיק מן הסתם כל עוד יהיו לאנשים אוזניים, הוא תפקידו החשוב של הביטל החמישי. בתור מנהל היו טובים ממנו. מישהו אחר אולי היה עושה קצת יותר כסף עם המוצר המופלא שגילה. אבל רק בריאן הקדים את זמנו ולא נואש (למזלנו) גם אחרי שנדחה על ידי כמה וכמה חברות תקליטים שלהם ניסה למכור את הביטלס. הביטלס הם שעשו את המוזיקה, בריאן יצר את התדמית, הבגדים, התסרוקת, הריץ את סיבובי ההופעות הבלתי פוסקים סביב העולם כולו (פרט לישראל ודרום אפריקה) וניהל אימפריה קטנה שצמחה מחנות תקליטים בליוורפול וכבשה בסערה את העולם כולו.
חייו הפרטיים היו הרבה פחות זוהרים. בילדותו נדד בין כתריסר בתי ספר, ניסה להיות שחקן, נזרק מהצבא וקיבל בחוסר רצון את הצעתו של אביו לעבוד בחנות הרהיטים כמנהל מחלקת המוזיקה. את הצוואה הראשונה שלו כתב בגיל אחת עשרה, ובה ביקש לא לומר קדיש על קברו. "חיי היו רצף של סמים ומחלות נפש", הוא מספר באוטוביוגרפיה שכתב בגיל שלושים, כאילו ידע שימות מוקדם. מגיל מאוד צעיר היה מכור לכדורים ולאופיום, שלא היה בו מחסור בליוורפול, אחת הערים הסיניות ביותר באירופה. כשגילה, יחד עם הביטלס, את החומרים היותר אקזוטיים לא בחל בכלום. ל.ס.ד., חשיש, מריחואנה, כדורי שינה, כדורי התעוררות, אלכוהול. הוא לא היה סתם אדם. הוא היה סם-אדם.
צרתו השניה הייתה הומוסקסואליות שהיתה אז אסורה על פי החוק בבריטניה, ונגמרה לעתים קרובות במעצר. הוא נעצר הוכה ואף נאנס בידי שוטרים, וכשהפך למנהלם של הביטלס היה קורבן לא פעם לסחיטות. על הרקע הזה מתקיים מזה נצח נצחים פולמוס שכבר מזמן היה צריך להיכנס למגירת "כמה שדים יכולים לרקוד על חודה של מחט בלי לפרק את הביטלס?": מה היה טיב היחסים עם ג'ון לנון. לי אין ספק שבריאן היה מאוהב בו, אבל איך אפשר, סטרייט או גיי, להיות עם ג'ון ולא להתאהב בו? מעבר לכך אנחנו לא יודעים כלום. נכון, הם היו ביחד בחופשה בדיוק כשג'ולאן נולד, אבל זה רק אומר שהוא היה אבא רע, ואני לא מכיר אף אחד שהיה אתם בחדר ויכול להגיד שלא שיחקו שם דומינו. נראה לי שכמו שהיהודים נאלצו להשלים עם העובדה המצערת שאף אחד מהביטלס לא היה יהודי, גם הגייז ייאלצו לחיות עם הידיעה שכל הארבעה היו סטרייטים. לפחות עכשיו אנחנו ידוע שהביטל החמישי היה גם יהודי וגם גיי.
בניגוד למה שנהוג לחשוב, בריאן לא התעסק רק בביטלס. במשך חמשת השנים הקצרות של הקריירה שלו עבד אפשטיין עם כתריסר אמנים, שכולם התחילו כבלתי מוכרים לגמרי – ג'רי והפייסמייקרס, סילה בלק (כיום מארחת טלוויזיה פופולרית) ובילי ג'יי קריימר. בהתחשב בעובדה שלפני הביטלס לא היה אף אמן בריטי שפרץ אפילו בצורה בינונית לשוק האמריקאי, בששה עשר החודשים אחרי פריצת הביטלס לאמריקה היו אמניו של אפשטיין אחראים לשלושים ושלושה סינגלים בטופ 40, שמונה מס 1, ו-40 אלבומים (ארבעה במספר 1). בהמשך הדרך הוא ייצג גם אתCream , The Who ואת ג'ימי הנדריקס בתחילת דרכו באנגליה.
אבל אהבתו העיקרית, חלק מחייו והסיבה העיקרית לקום בבוקר היו הביטלס ודווקא בשנים שבהן הפכו הביטלס לחוויה המוזיקלית המרגשת ביותר – 66' ו-67' – הלך והתרופף הקשר היומיומי שלו עם הלהקה, ויחד עמו הלכה בריאותו הנפשית והידרדרה. דיז, בן הזוג הקבוע היחיד שהיה לו, נעלם עם הרבה כסף, השימוש האובססיבי בסמים החל לתת את אותותיו, אבל אויבו העיקרי היה העובדה שכבר לא היה לו מה לעשות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הביטלס בתקופת אפשטיין
|
|
|
|
|
|
|
תאונה או התאבדות?
|
|
|
|
|
|
|
באוגוסט 66' התקיימה ההופעה האחרונה של הביטלס בקנדל סטיק פרק בסן פרנסיסקו. כולם, כולל בריאן, היו זקוקים למנוחה. בריאן והביטלס לא נפרדו במשך שנים. הבאזזז המטורף של היסטריית הביטלס הייתה חלק ממנו. המקום היחיד שבו הביטלס לא היו זקוקים לו היה אולפן ההקלטות. הביטלס העבירו את האנרגיות המטורפות שלהם לשורה של שירים הנחשבים עד היום לטובים ביותר שלהם. מבחינה מוזיקלית הם היו בשיאם, והעולם כולו עצר את נשימתו בכל פעם שמשהו חדש יצא ממלכתם, אבל ברגע שההופעות נגמרו כל שנשאר לבריאן לעשות היה לדבר בטלפון ולחתום על צ'קים. בקיץ 67' חגגו הביטלס ובריאן שני הישגים. באחד ביוני הופיע אלבום האלבומים "מועדון הלבבות השבורים של הסמל פפר", שהפך כמעט בין לילה לסמל המהפכה הביטלאית, מהפכה שבריאן היה חלק בלתי נפרד ממנה.
פחות מחודש אחרי כן, בעשרים וחמישה ביוני יצגו הביטלס את בריטניה בשידור הטלוויזיה הלוויני הראשון בעולם כולו. ארבע מאות מיליון איש צפו בביטלס משמיעים לראשונה את "All You Need is Love" שהפך מיד להמנון התקופה. זה היה מפעלו האחרון של בריאן. חודשיים אחרי כן, בשבעה עשר באוגוסט, בגיל 33, הוא נפטר ממנת יתר של כדורי שינה. עד היום לא ברור אם מדובר בתאונה או בהתאבדות.
בריאן סמואל אפשטיין, האיש שייצר את עולם הרוקנרול החדש, היה גם קורבנו הראשון. הוא נקבר בבית הקברות היהודי בליוורפול. מחשש למהומות אסרה המשטרה על הביטלס להשתתף בהלוויה. מכל חבריו המפורסמים רק מיק ג'אגר ומרייאן פייתפול הצליחו לחמוק פנימה. בלעדיו גם הביטלס התקשו להחזיק מעמד. שלוש וחצי שנים אחרי מותו הם התפרקו באופן רשמי.
וריימונד ג'ונס? אני באמת לא יודע מה אתו. אבל איפה ומה שלא תהיה ריי יקירי, אני מודה לך שנכנסת לחנות הנכונה ברגע הנכון ופגשת את הבנאדם הנכון. זה לא קורה כל יום.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
