 |
/images/archive/gallery/106/136.jpg ניסן שור
צילום: נועם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| ניסן שור לא נותן לדיסק החדש של סאבלימינל והצל לאיים עליו |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לפני שאשחית כמה מילים על הדיסק החדש של סאבלימינל והצל, אני קודם כל צריך לזכור עם מי יש לי עסק. אדם חייב להכיר את האויבים שלו, זה אלף-בית של הישרדות בג'ונגל הבטון ממנו מגיעים אנשים קשוחים כמו יואב אליאסי וקובי שמעוני. הרי רק לפני כשנה וחצי אמר הצל בראיון ב"תרבות מעריב" – לפני שעבר הסרת שיער בלייזר – את הדברים הבאים: "אני היום אולי נוסע בג'יפ, יש לי מלא מעריצות וכסף.
אבל בתוך תוכי אני ילד מיפו, ודברים כאלה מעיפים לי את השכל. נהייתי יותר רגוע, כן – אבל תהיה בטוח שכשאני אראה את ניסן שור, אני אקרע אותו".
דבריו של הגודזילה לא נפלו על אוזניים ערלות ומאז הקפדתי לשמור על פרופיל נמוך, הן בתקשורת והן בחיי הפרטיים (כולל התנזרות כפויה מחומוס אבו חסן, הנמצא בקרבת מקום לגטו שבו מתגוררת משפחתו של אליאסי). ולמה כל זה מגיע לי? בגלל שיצאתי נגד הטקסטים הלאומניים הדוחים של צמד הראפרים הזה, כפי שהופיעו באלבום הלהיטי שלו "האור והצל". השניים האלה התעצבנו לאללה מהעליהום, קיללו ואיימו פה ושם, אבל לא משהו שקצת שוקו חם לפני השינה לא יכול לפתור.
עברה תקופה, סאב והצל הפכו לאימפריה לא קטנה בכלל – פרסומות, יומנים לנוער, ביצ'ז וכל זה – ולפני שבועיים הם הוציאו את "ת.א.ק.ט אולסטארז", דיסק כפול עם 26 קטעים שמארח את כל חברי משפחת ת.א.ק.ט, שהיא ספק Posse, ספק פעולה בצופים. זאת הזדמנות טובה לבדוק מה עבר עליהם בשנה וקצת האחרונות, שהיו באמת סוערות ומלאות אירועים לאומיים, מהסוג שסאב אוהב לשיר עליהם את השורה "ביחד נשרוד, לחוד ניפול". אי אפשר לדעת – אולי תוכנית ההתנתקות הפכה אותם לעדינים יותר, פחות עוזי כהן. אלוהים יודע שאני מוכן לאמץ את הצל בתור אחותי הקטנה.
במשך כשבועיים ניהלתי מאבק עיקש עם היחצניות החמודות של הלייבל ת.א.ק.ט כדי לקבל את הדיסק הזה להאזנה. הן מצידן התעקשו שהוא כבר בדרך אלי ובכל פעם שאלו "מה, עוד לא קיבלת אותו?". בסוף, אחרי שהבנתי שמישהו כאן מאכיל אותי חרא בלבן, הודתה עדי היחצנית כי היא מסרבת בתוקף לשלוח לי את הדיסק בגלל שכתבתי שהמוזיקה של סאב היא "מארש נאצי" (?!). כשהבנתי שהוטל עלי חרם דרבנו גרשום, פניתי להשיג את הדיסק בכוחות עצמי – ומה אתם יודעים, השגתי אותו ועוד בלי לשלשל לכיסם של סאב והצל אפילו אגורה שמאלנית אחת.
למה הסיפור הזה אמור לעניין מישהו? רק בגלל שזה סימפטום מאוד אופייני להלך הרוח המתחשבן, הקטנוני והפרנואידי שבו מתנהלים סאבלימינל והצל ב"ת.א.ק.ט אולסטארז", דיסק שמוקדש, כמעט כולו, לסגירת חשבון עם כל מי שהעז לצייץ לכיוונם במהלך השנה האחרונה. בשורה ארוכה מדי של שירים, סאב והצל מסמנים וי על המשטרה שעצרה את יואב אליאסי אחרי שדפק מכות למי שזרק זיתים (ככל הנראה לא מגולענים) על אח שלו, סגול 59 שחטף ממנו כאפה, כל הראפרים הקנאים ששכחו מי גידל אותם וכמובן – וזו המטרה העיקרית – התקשורת המגעילה ששפכה את דמם והאשימה אותם בכל מיני דברים לא יפים.
די מדהים לראות כיצד קונגלומרט היפ הופ משגשג שאלבומו האחרון מכר מעל ל-80,000 עותקים מתנהג כאחרון נקניקיות הקוקטייל כאשר הדבר מגיע לפגיעה חדה בתדמית שלו. מתברר שלמרות שסאב והצל מטפחים חזות של שני ז'לובים, הם בעצם שני בחורים די רגישים וטובי לב שלא רוצים להרע לאף אחד והם מאוד נעלבים כשאומרים שהם גזענים ואלימים ומגעילים. או כמו שהצל ניסח את זה בצורה לאקונית וקורעת לב באחד מהמעברונים בדיסק: "אני חף מפשע!". אבל זהו בעצם טיבם של תאגידים מתחילים (וגם סתם ערסים) – ברגע שהם מרגישים מאוימים, הם מיד פוצחים במגננה התקפית, שגם תמנע נזק ציבורי וגם תשמר את הפלאברה שבזכותה הם מתקיימים. הצל גם עושה פה טריק די ערמומי, כשמצד אחד הוא מתבכיין ויוצא כנגד התדמית האלימה שלו ומצד שני מתענג עליה ומהלל את האגרופים הקמוצים שלו (כולל סימפול של מהדורת החדשות שהודיעה על תקרית הזיתים).
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
סאב והצל. צילום: איילון פז
|
|
|
 |
|
 |
|
"בלה בלה בלה מדברים"
|
|
|
 |
|
|
|
ברגע השיא של הדיסק, מתפנה סאב לטפל במלעיזים מהתקשורת ודופק את המשפט הבא: "עוד כתב הומו, התעסקת עם לוקו, חמש שנים משכורת שלך – שקית שוקו". זאת באמת דוגמה ליכולת החריזה העילית של הבחור המחונן הזה, ואיתה יכול רק להתחרות "נפלתי, קמתי, האמפטי דאמפטי" שהצל נובח בשיר אחר או "בבילון ברחוב, כמו גריזלי דב" או "בלה בלה בלה מדברים, למה מה הם חושבים, פה פה פה לפנים" או "כמו קפה אני קורא אותך, אתה חניה בתל אביב – לא רואה אותך". אגב, מסכן הצל – סאבלימינל נתן לו לראפרפ את הטקסטים הכי מפגרים, לא שאני רוצה לסכסך.
עכשיו, אני האחרון שיתנגד לאיזו החלפה הגונה של מהלומות מילוליות, אבל צריך לשים את הגבול מתישהו. תקשיבו ל-"Nail in the Coffin" שכתב אמינם נגד בנזינו, מבעלי מגזין ההיפ הופ The Source, אחרי שהאחרון פצח בקמפיין ארסי כנגדו, ותבינו מה זה דיסינג שנון וקטלני שיכול לעקור לך את הלב בכפית. סאבלימינל, מצידו, עוד לא עלה אפילו לגן טרום חובה מבחינת היכולות הליריות שלו, כך שיש עוד הרבה זמן עד שהג'ורה שלו תנפק פנינים שלא יקרעו את החבר'ה מצחוק.
וכאן נמצא הפער הגדול: מבחינה מוזיקלית, סאב והצל ממשיכים את הקו מהאלבום הקודם ושומרים על ערכים גבוהים מאוד של סאונד והפקה נקייה שעומדת בסטנדרטים בינלאומיים די מרשימים (או כמו שאומרים את זה ב-YNET – "הרבה ריספקט"), אבל הפסאדה ששני הג'וקרים האלה עוטים על עצמם ממשיכה להיות כמעט פרודיה. בקטע הזה, סאב והצל לא התפתחו להיות משהו שהם לא היו בשני האלבומים הקודמים. יכולות החריזה שלהם עדיין בקאנטים, הם עדיין עושים פוזות גאנגסטה עם פרצופים רציניים ומאיימים וכשהם עושים ראפ זה עדיין נשמע וונאבי בטירוף (בלינק הזה אתם יכולים למצוא את קבוצת ההשתייכות המיידית של השניים), למרות שהם מתעקשים שזה א-מ-י-ת-י. מבחינה שיווקית, כמובן שמדובר במהלך מצוין – סאב והצל היו הראשונים לזהות את הצורך של השוק המקומי בכפילי היפ הופ ישראליים והם עושים את זה הכי נאמן למקור שאפשר, במגבלות הבסטה שבה אנחנו חיים. הם ימשיכו לסחוט את התות הזה עוד הרבה זמן, כך נראה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
סאב, הצל והיומנוער
|
|
|
|
|
|
|
חיים משה מבקש את השירים שלו בחזרה
|
|
|
|
|
|
|
אז בתור תקליט היפ הופ ישראלי לדור האם.טי.וי הצעיר שלנו, "ת.א.ק.ט אולסטארז" הוא דיסק מופת. יש בו שירים קצביים, גרסת כיסוי פטריוטית ל"פרחים בקנה", עוד קאבר דביק ל"זה כתוב בספרים" של משינה ואירוחי אר נ' בי חלקלקים של גבריאל באטלר (מלהקת עדן לשעבר) ומומי לוי. אגב, תהיה: למה זמרי אר נ' בי ישראליים נשמעים כמו יהודה אליאס? אבל זה כבר נושא אחר. רוב הדיסק מתנהל באווירה די אוריינטלית, אבל חבל שהשניים לא יודעים לחגוג עד הסוף עם סטייל ההיפ הופ המזרחי של חיילי הנקמה והישראלים, אלא מעדיפים לשמור את זה באווירת חיים משה (הצל דווקא ידע לעשות את זה סולו ב"את אותי שופטת" השמח של שר-אל).
סאב והצל נותנים את כל מה שיש להם לתת עם כל הארטילריה האפשרית והם אפילו נמצאים במצב רוח פוליטי רך יותר (זאת אומרת, כשהם לא בין לבין ממשיכים ללכלך על ערבושים): "כולה מטר על מטר, הפופיק של העולם, שלושת הדתות הכי גדולות באות מכאן, ובמקום שנהפוך אותו גן עדן עלי אדמות, מה הופכים אותו, לשדה מלחמות? די. מספיק לירות, בוא נתחיל להאזין, את הנוער במסר הנכון להזין. תבין, במילה אחת חבוי הפתרון – סלאם, פיס, שלום – וזה נכון" (מתוך "Peace in the Middle East" הג'ון לנוני). אני אוהב את התנודות שלהם בין פושטקיות לממלכתיות, אולי זה מה שזיכה אותם בתפקיד שגרירי משרד התיירות בתפוצות.
למרות המניפסט ההרמוני הזה ושאר ההתייחסויות האקטואליות, "ת.א.ק.ט אולסטארז" מוצא אותם גם פחות ישראלוצנטרים, דומה שפרנוית הטרור קצת התפוגגה מהם, לטובת איומים אחרים כאמור, אבל גם למבט קצת יותר אינטרנציונלי ונהנתני על החיים. לא הייתי שם כסף על זה שהם יזרקו את מגני הדוד, אבל מורגש שהלאומיות הישראלית כאג'נדה מרכזית בכל זאת קצת מתחילה למצות את עצמה אצל סאב והצל – היא אמנם נמצאת ברקע, אבל עכשיו הבלינג בלינגמתחיל יותר לדבר. כשב"משאולין לתל אביב \ I Like it" הם מותחים קו בין הוו טאנג קלאן לתל אביב (עם הופעת אורח של רמדי, הראפר היהודי ששייך לחבורה המאוד-מאוד מורחבת של ה-וו), זה לא מקרי שזה לא קו שנמתח בין תל אביב לגוש קטיף – סאב והצל רוצים וחושבים שהם כבר אמריקה. הבעיה היא שהם ממשיכים להיות רחוקים משם כמו שנועה תשבי רחוקה מהוליווד.
הייתי רגוע אם הייתי יודע שסאב והצל יקראו את הביקורת הזאת ופשוט יעברו הלאה, אבל מהדיסק הזה למדתי שהם די אובססיביים לגבי מה שכותבים עליהם. זה די ניג'וס, אבל ככה זה כשאתה מתעסק עם לוקו. | | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | עורך ערוץ התרבות של nrg מעריב, מבקר תרבות המונים | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
