 |
/images/archive/gallery/169/642.jpg מיסטר שווארמה בפעולה.
צילום: רובי קסטרו  |
|
|
|
|
|
|
| ניסן שור במסע מונומנטלי אל לב מאפליית השווארמה של מקדונלדס ובורגר ראנץ' |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בשבוע שעבר השיקו רשתות ההמבורגרים, בורגר ראנץ' ומקדונלדס, את הגרסה שלהן למעדן השווארמה.
העניין דורש את התערבותה הדחופה של הסמכות העליונה לנושאים מסוג זה, הרי הוא מיסטר שווארמה המקורי (כבר יותר מ-20 שנה), כדי לחרוץ את דינן של היוזמות העסקיות המשונות הללו, רגע לפני שאני הופך לשימי תבורירק מעצם הרעיון.
נדרשת תעוזה, אפילו חוצפה, מצידן של שתי יצרניות ההמבורגרים, כדי לנסות ולשחזר בתנאי המעבדה המהונדסים שלהם את הקסם הייחודי שמלווה את השווארמה, אולם אין זה מהלך מפתיע: האנשים של בורגר ראנץ' ומקדונלדס שואפים להרחיב את גבולות המיתוג שלהם כרשתות עממיות; הם מעוניינים להצטייר כמי שקשובים לטעמו של הקהל הרחב, והוא - לא צריך להיות עמרי פדן כדי להבין זאת – אוהב מאוד שווארמה.
לא כל כך בא לי להתבכיין על הגזל הרוחני שעושה הפאסט-פוד לנכסים האותנטיים של המטבח המקומי. השווארמה כבר מזמן נפלה קורבן לנוכלים הרבה יותר מסוכנים משתי הרשתות הללו. במאות דוכנים קטנים ברחבי הארץ מוכרים לנו חרא מפוגל בפיתה, ואין פוצה פה מכיוון שכאן מדובר באוכל רחוב "אותנטי", "אמיתי", "ארצי" אולי אפילו "יצרי". התחושה הקהילתית האופפת את המקומות הללו (וכמובן המחירים הנמוכים) היא זו שמקנה לאוכל הזה את מרבית קסמו והיא זו שגם מערפלת את חוש הטעם הביקורתי בזמן ש"אצל דוד" או "מפגש הקבב והשיפוד" דוחף לך עוד בשר באיכות איומה לפיתה יבשה עם סלטים מתמול-שלשום, ומחייך כאילו הרגע היה לך הכבוד לשבת אל שולחנו של אבו נימאר הגדול בכבודו ובעצמו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מק-שווארמה. צילום: יחסי ציבור
|
|
|
 |
|
 |
|
אולי טופו, אולי פלסטלינה
|
|
|
 |
|
|
|
לכן, דווקא הגרסאות של רשתות ההמבורגרים עושות דה-קונסטרוקציה יחסית מעניינת למושג השווארמה. הן נוטלות את המאכל מהסביבה הטבעית שלו, הרחוב, מנטרלות את כוחו העיקרי - הפאלוס האדיר שהוא השיפוד - ומכניסות אותו לקונטקסט שמבחינה תרבותית-מיידית זר לו לחלוטין. במובן מסויים, הן כופות על השווארמה את הסיטואציה הזאת, אונסות אותה להיכנס לאכסניה החדשה ברגל דורסנית וקפיטליסטית. במובן אחר, הן פשוט מאמצות אותה אל חיקה, מעניקות לה בית חדש, הרחק מהדוכנים הצפופים והמזיעים של הישראליות המגעילה. כך או כך, התוצאה תימדד רק בטעם - על הפשעים התרבותיים של מקדונלדס נוכל להתלונן רק אם הטחינה לא תהיה מספיק חמצמצה.
נתחיל עם השווארמה של הבורגר ראנץ'. כאן מדובר בהכלאה בין הבשר של השווארמה לבין הטעמים המוכרים של הרשת האולד סקולית הזאת. היא מגיעה בשלושה טעמים, ברביקיו, חריף וטחינה עם צנובר, יושבת בתוך לחמניה מוארכת, רכה ומתקתקה ועליה מונחות התוספות הרגילות (בצל ומלפפון חמוץ). הדבר המצחיק הוא ששני הטעמים הראשונים, הברביקיו והחריף, הם תעתיקים מדויקים של המוצרים הוותיקים של הרשת: הברביקיו הוא פשוט טעם שהתקבל לאחר שהשווארמה הוצפה בכמות גדולה מאוד של רוטב הברביקיו המוכר מתוך השקית החומה ואילו החריף הוא אותו ספרדי-חריף אהוב, אולי ספינת הדגל של הבורגר ראנץ' בכל שנות קיומו. הטעם השלישי, טחינה עם צנובר, מתאפיין בכמות מזערית של טחינה תעשייתית ושניים-שלושה צנוברים שהפכו לכמעט שקופים מרוב ששחו בשמן כל היום.
הבשר של השווארמה לא הוזמן למסיבה הזאת. זהו בשר הודו כהה וחסר טעם וריח. הוא אפילו לא לא טעים. הרשמים העזים של הספרדי-חריף והברביקיו העלימו אותו לחלוטין עד כדי כך שאי אפשר לזהות מה בכלל בא אל פיך - אם תמשמש קצת עם הלשון, אולי תוכל לזהות את הנוכחות הפיזית של נתחי השווארמה, אבל מצד שני אלו יכולות להיות גם חתיכות של טופו או פלסטלינה.
הניסיון של הבורגר ראנץ' די חלמאי, אבל דווקא משום כך הוא מעורר סימפתיה. לא ניסו כאן ליצור העתק של המקור, אלא מין קומבינה בין החומרים שכבר מצויים בידיהם לבין כמה חתיכות שווארמה קצת עצובות. מבחינתי, הסיפור הגדול כאן היא דווקא הלחמניה הנעימה והטעימה שעוטפת את השווארמה - אני בהחלט ממליץ לבורגר ראנץ' לאמץ אותה כדרך קבע גם עם הקציצות שלהם. כל שאר המרכיבים האחרים משתלבים אף הם די יפה האחד בשני, אבל את העובדה הזאת צריך לזקוף לרעת הנוכחות-נפקדות של השווארמה.
באופן יחסי, העסק בכללותו מותיר רושם נחמד. לא משהו שבהכרח כדאי להעדיף על פני ההמבורגרים של הבורגר ראנץ' - שמתעלים בכל רגע נתון על ההמבורגרים של הרשתות האחרות, בזכות הטעם הפחות פלסטי ומדיניות הרטבים רחבת הלב (ועם מק-דייוויד הי"ד הסליחה) - אבל בהחלט אופציה הגונה לכלות בה את 18.50 השקל האחרונים שנותרו לכם, אם אין שום דבר אחר אכיל ברדיוס של חמישה קילומטרים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
שווארמה ראנץ'. צילום: יחסי ציבור
|
|
|
|
|
|
|
להנכיח בכוח את המזרחיות
|
|
|
|
|
|
|
הסיפור עם מקדונלדס שונה לגמרי. הענקית הזאת כבר מומחית בבליעה של מאכלים מקומיים אל הלוע העצום שלה. אם זה מק-קארי בהודו, מק-סלסה במקסיקו, מק-ערביה בפקיסטן (לאפה עם חזה עוף בגריל), מק-טריאקי, מק-פוקצ'ה דה-פולו או אפילו מק-קרוק (טוסט העשוי משתי פרוסות לחם, חמאה, גבינה צהובה והאם) בצרפת - לכאורה אחת מהאופוזיציונריות העיקשות האחרונות למקדונלדס. ענקית המזון הזאת יודעת היטב כיצד לנצל את המשאבים האנושיים של הסניפים הלוקאליים לטובת שאיפות ההתפשטות הגלובלית שלה.
ועכשיו גם יש למקדונלדס מק-שווארמה. ולא סתם - במק-לאפה. אפשר לסמוך על מפלצת ההמבורגרים הזאת שאת מהלך ההתפשטות שלה לתחום האוכל העממי – שהתחיל עם המק-קבב לפני מספר חודשים – היא תעשה ברגל גסה וחסרת עידון. ואכן, המק-שווארמה היא חילול קודש אמיתי. בניגוד לבורגר ראנץ', האנשים של מקדונלדס לא מסתפקים רק בחיבוק של כמה מהמרכיבים ושילובם בקונספט הרחב של המזון המהיר שלהם. לא, הם רוצים להעניק לכם את כל האינצ'ילדה של החוויה האסתטית האותנטית. כלומר שהמק-שווארמה מתיימרת גם להראות כמו שווארמה אמיתית. מכיוון שבגלל התנאים האובייקטיבים, אין שום סיכוי שרשת עצומה כמו מקדונלדס תצליח לייצר מנת שווארמה שתראה כמו מנת שווארמה מהרחוב, הרי שהתוצאה היא כמעט פרברטית.
הבעיה מתחילה עם המעטפת החיצונית. אני באופן כללי לא אוהב את רעיון הלאפה בגלל שלא בא לי למות מחנק לאחר שאכלתי שטיח עשוי בצק, אבל הלאפה של מקדונלדס באמת שוברת את כל השיאים. היא קטנה, לא טריה, לא גמישה ובכלל אין לה טעם של לאפה. אם נמשיך את המטאפורות הקלושות מתחום הבדים, הרי שהיא יותר קרובה לסמרטוט רצפה מאשר למשהו שנעשה מקמח. האופן שבו היא מחזיקה את השווארמה מזכיר יותר טאקו מקסיקני והיא לא ממש נעימה למגע. אבל לזה עוד אפשר לסלוח עד שמגיעים לנגיסה הראשונה בשווארמה.
אם השווארמה של הבורגר ראנץ' הייתה כמעט בלתי ניתנת להבחנה, אזי השווארמה של מקדונלדס בועטת לך בפרצוף כדי להוכיח לך שהיא שם וכדי שתבין שמה שאתה לועס זה ה-M המוזהבת ולא איזה חאפר מרחוב אלנבי. המק-שווארמה מתובלנת בהיסטריה ועל כך יעיד צבעו הצהוב של הכמון שמשתלט עליה מכל הכיוונים וגורם לחוויה להיות מאוד אלימה ופורנוגרפית (הכל כדי להנכיח את הניחוח ה"מזרחי"); הטעם של הבשר העשוי מחזה הודו לא נעים, אפילו קצת סרוח (טעם המאפיין גם שווארמיות רחוב אחרות, רק בלי התיבול האגרסיבי). התוספות המינוריות – קצת חמוצים וקצת בצל וטחינה – לא מצליחות לערער ולשפר את הטעם הדומיננטי של השווארמה. הם שם כדי להגיד שהם שם, נועדו לשרת את הדימוי, לא למלא תפקיד בפועל.
מקדונלדס מתיימרת להכין אוכל מקומי, אבל היא מכינה אותו מאוד גרוע וגם מאוד יקר (20.90 שקל למנה שברמתה אפשר למצוא מנות גם בעשר שקל). צריך רק לקוות שהיוזמה הזאת לא תצלח להם וכי בכך תמנע פגיעה בפרנסתם של בעלי דוכנים קטנים שעל חשבונם היא באה ואת קהלם היא אמורה לגזול לשורותיה. גם אם רובם לא מכינים את השווארמה הכי טובה בעולם וגם אם השווארמה היא לא איזו מסורת מכובדת וארוכת שנים, הם עדיין בסך הכל רוצים להתפרנס בכבוד. למקדונלדס לא חסרים מקורות פרנסה ולכן עדיף שתחדל ולנסות להתפרש על עוד תחומי מזון שלא לה. ועל אחת כמה וכמה שלא עם אוכל גרוע.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | עורך ערוץ התרבות של nrg מעריב, מבקר תרבות המונים | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
