 |
/images/archive/gallery/200/891.jpg הרולינג סטונז (בריאן ג'ונז במרכז).
צילום: אי-פי  |
|
|
|
|
| אורי לוטן עם סדרת הכתבות השבועית שסוקרת חמישים שנה של תת התרבות הכי סוחפת בהיסטוריה. והשבוע: בריאן ג'ונס, האיש שאחראי לכך שהרולינג סטונז היא האמאמא של כל להקות הרוקנרול |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
אורי לוטן
11/11/2004 16:57 |
|
|
|
|
|
|
|
כשהייתי נער הייתה חלוקה ברורה למדי בין אוהדי הביטלס ואוהדי הרולינג סטונז. כאן בארץ זה התבטא בעיקר, ואולי רק, בהעדפה מוזיקלית, באנגליה היו ההבדלים משמעותיים יותר וייצגו שני קטבים מנוגדים של עולם הרוק המתפתח. גם המוזיקאים עצמם וגם אנחנו היינו צעירים מדי כדי לראות כמה שתי הלהקות האלה, בית הלל ובית שמאי של עולם הרוקנרול בינקותו, שונות זו מזו.
בפרספקטיבה היסטורית, ארבעים שנה אחרי ששתיהן מלכו במה שנקרא אז "לונדון הסוערת" ומשם הפיצו את תורת הרוקנרול החדש בתחילה לארצות הברית ומשם בתוך זמן קצר יחסית בעולם שלא היו בו אמצעי הטלקומוניקציה המשוכללים העומדים לרשות מכונת הפרסום כיום. שתיהן חייבות את פרסומן העיקרי לרדיו
שחגג אז את שיאו כספק המוזיקה הפופולרית לעולם שהיה תאב לשמוע אותה.
אין למעשה שתי להקות יותר שונות מהביטלס והסטונז. כל אחת מהן ייצגה אספקט שונה לגמרי במהפכה התרבותית הצעירה וכל אחת תרמה יסוד נאמן הקיים עד היום לכל סגנונות הרוק שהתפתחו מאז. הם האמא והאבא הלבנים של הרוקנרול. בתקופה שבה התחילו שתיהן את הקריירה שלהן לא חסרו בבריטניה להקות, לא רק בליברפול אלא גם במנצ'סטר, גלזגו וכמובן בלונדון שאליה התנקזו באופן טבעי כל הכוכבים לעתיד.
הז'אנר הזה של קומבו מוזיקלי שאיננו ג'ז, תפס עוד לפני שהלהקות הראשונות התפרסמו והיה מוגבל למועדונים מסוימים, דוגמת ה"מרקי" המיתולוגי באוקספורד סטריט בלונדון. על כך יש להודות לבריאן אפשטיין שאמנם לא היה קשור לסטונז באופן ישיר, אבל איפשר בעצם הצלחתה של להקת טיפוחיו, הביטלס, לכל להקות החדשות להצליח בגדול, לעתים קרובות מעל ומעבר לרמת כשרונן האמיתית.
מלכתחילה היה ברור שביטלס והסטונז הם שני בתי המלוכה העיקריים של אנגליה החדשה. הביטלס, שהמציאו בעצם את המעמד הנכסף של זמר-כותב ברוקנרול, כבשו את הקהל העולמי בעזרת שורה של להיטים קליטים ומקוריים והתדמית הציבורית החביבה והנקייה שבריאן אפשטיין יצר עבורם. האנטגוניזם שעוררו במבוגרים התרכז בעיקר בשיער הארוך, שכיום נראה קצר להפליא, ובהיסטריה הנשית שעוררו בכל מקום שבו הופיעו.
מעבר לכך הם היו, כלפי חוץ ורק עד תחילת עידן הפסיכדליה שלהם, ילדים טובים שבתנאים מסוימים היה אפשר אפילו להביאם הביתה לכוס תה עם ההורים. את הג'וינטים הם עישנו אז בבתי שימוש, כמו למשל בבית השימוש של ארמון בקינגהאם לשם הוזמנו לקבל את תואר האצולה הראשון שלהם. הסיפור הזה, אגב, אושר והוכחש על כך הרבה פעמים שאין טעם להיכנס לזה. בכל מקרה נחמד לחשוב שהם עשו את זה.
הסטונז, לעומת זאת, עשו כל שביכולתם על מנת להפיץ את תדמית הילד הרע, הסיוט של כל הורה בין תעלת לה-מָנש וקליפורניה. הביטלס הופיעו בחליפות, כמעט מדים, ובמבט לאחור ההופעות הפומביות שלהם נראות בובתיות משהו. הסטונז לעומת זאת לבשו מה שרצו, הפגינו זלזול מופגן בכל מה שנוגע לקודים של הופעה על במה מול קהל חי, ושמם הפך כמעט בן לילה למילה נרדפת לשימוש בסמים. האירוניה בדבר היא שדווקא הביטלס היו ילדי פועלים שגדלו בעיר הנמל הקשוחה והמחוספסת ליברפול, בעוד הסטונס הגיעו מרקע הרבה יותר מתוחכם ואינטלקטואלי, בתי ספר לאומנות בלונדון.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
הסטונז
|
|
|
 |
|
 |
|
בחור יפה מחפש נגנים ללהקת בלוז
|
|
|
 |
|
|
|
גם השימוש בסמים לא היה נחלתם של הסטונז בלבד. לביטלס לקח שנים עד שהודו בשימוש במריחואנה, אבל בריאן אפשטיין, בעצמו סם-אדם פאר-אקסלנס, דאג להסתיר את העובדה שבני טיפוחיו היו חובבי כדורים ואלכוהול הרבה לפני שהחשיש הראשון כבש את רחובות לונדון ובעקבותיו הסמים הקשים. לסטונז לא היה אבא כזה, ולמעשה לא היה להם אכפת, ממש כפי שלהמוני צעירים אנונימיים בעולם כולו לא היה אכפת. אם יש מישהו שמייצג בצורה הטובה ביותר את הלא-אכפתניקיות של התקופה, הרי אלה הסטונז ולא הביטלס. ויתרה מזו, הביטלס שידרו אהבה, נחמדות, סקס-אפיל רגוע, הסטונז היו סמלי מין בצורה שהרבה יותר התאימה לתקופה. הם שידרו סקס שאבא ואימא לא הכירו.
כיום, כשהסטונז קיבעו לחלוטין את מעמדם כאמא של כל להקות הרוקנרול, ומיק ג'אגר הוא האבטיפוס הנצחי לכוכב רוק שידע להזדקן בכבוד יחסי, כדאי להיזכר שהרולינג סטונז הפכו להיות להקתו של מיק ג'אגר רק כארבע שנים לאחר שהתפוטר מהלהקה האיש שבעצם המציא אותה – בריאן ג'ונס, הקורבן הראשון בשורה ארוכה של כוכבי רוק, ג'ים, ג'ימי, ג'ניס, ג'רי, קורט, שלא הצליחו להתמודד עם מפלצות התהילה.
האמת היא שבריאן לא רק הקים את הסטונז והיה המנהיג המוזיקלי שלהם, בתחילת דרכו, הוא גם היה סמל הסקס העיקרי של הלהקה, אחד הגברים היפים בעולם הרוק, והמוזיקאי המוכשר ביותר בלהקה. בריאן היה מוזיקאי רב תחומי שידע לנגן כמעט בכל כלי. בגיל מאוד צעיר כבר נחשב לנגן הסלייד הטוב ביותר בלונדון, ואפילו הביטלס התכבדו בשירותיו, כאשר הזמינו אותו להשתתף בשיר שהיה מיועד להיכלל באלבום "סרג'נט פפר" ונגנז, על מנת להופיע כצד ב' בסינגל האחרון שלהם, "שיהיה".
במאי 62' פרסם בריאן בן ה-20 מודעה בעיתון שבה חיפש נגנים ללהקת בלוז חדשה שתכנן להקים. הבלוז היה בנשמתו של בריאן ובחזונו דמיין להקה בסטייל שיקגו בלוז על פי מודל מאדי ווטרס הקלאסי, הרכב של גיטרות – מובילה, קצב ובס – מפוחית, קלידים וזמר. בריאן עצמו היה מוזיקאי טבעי מלידה שידע לנגן כמעט על הכל, אבל הוא לא היה זמר. מיק, שכבר הופיע במקומות שונים בלונדון, לא ענה למודעה, בריאן חיפש אותו לאחר ששמע עליו מחברים, ונפגש אתו לשיחה בפאב בלונדון. למיק היה בדיוק מה שבריאן חיפש, המבטא הנכון, הרשלנות הנכונה, והסקס אפיל הנכון.
הלהקה הצליחה יפה, אבל מהר מאד התברר שמוקד המשיכה העיקרי הוא לאו דווקא מי שנחשב למנהיג הלהקה, והגיטריסט המוביל שלה, אלא דווקא הזמר. בניגוד לביטלס, שלפחות בשנים הראשונות היו חברים שעבדו ביחד, הסטונז היו כמעט מההתחלה סיכום של הניגודים והמתחים שביניהם. זה מה שתרם למוזיקה שלהם שהייתה הרבה יותר כועסת ונשכנית מזו של הביטלס, אבל זה לא תרם למצבו הנפשי של בריאן. אחת הסיבות לשבר שחל בין בריאן וחבריו ללהקה הייתה העובדה שהוא ראה בסטונס להקה שלו, ורצה שתישאר להקת בלוז, כפי שהייתה עד אז.
הוא לא אהב את השירים החדשים, אבל רצה הגורל שמיק ג'אגר שהוא עצמו בחר, התגלה בנוסף לסקסאפיל היוניסקסי שלו גם כשרון כתיבה, וחוש עסקי ממולח. השותפות שלו עם קית ריצ'רד בכתיבה, והסינתזה הבימתית שלהם, הפכו לנכס היקר ביותר בלהקה, והיותה מודל לכל צמדי הרוק שבאו אחריהם החל מפלנט-פייג' של לד זפלין וכלה בוישס-רוטן של הסקס פיסטולס. בריאן, שהקים את הלהקה על פי חזון שטיפח מגיל צעיר, הרגיש מיותר, ושקע בדיכאון עמוק. אף שהיה ללא ספק אחד הגברים היפים בסצינת הפופ הבריטית, היה משהו במיק שמשך את הקהל ושלהב אותו בדרך שאף אחד, כולל הביטלס לא עשו קודם.
הוא נוכח לחרדתו שהלהקה הולכת בכיוון שהזמר מתווה וזה לא היה בדיוק הכיוון שלו. אף שתקליטם הראשון שכלל חומר מקורי בלבד, "Aftermath", לא הניב את ההד המצופה, בעיקר מכיוון שהופיע במקביל ל"רבולבר" של הביטלס, ו"בלונד און בלונד" של דילן, היה ברור שהסטונס עולים על דרך חדשה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מיק ג'אגר בפעולה. צילום: אנני ליבוביץ'
|
|
|
|
|
|
|
"אדם עם מעט מאד סבלנות לסמכות ומוסכמות"
|
|
|
|
|
|
|
ב-69' הוא עזב את הלהקה ותכנן להקים להקה חדשה משלו. הוא הוחלף במיק טיילור, שגם לא החזיק מעמד זמן רב, וראה בצער כיצד הסטונז בלי בריאן מצליחים יותר מאשר הסטונז עם בריאן. הוא שקע בדיכאון חמור, ניסה להיגמל מהסמים וכמעט הצליח.
בשניים ביולי 69', הוא הרשה לעצמו לבלות עם חברים, שתה קצת יין ולקח כמה כדורי הרגעה. למחרת היום הוא נמצא טבוע בבריכת השחייה שבביתו הסמוך ללונדון, בית שהיה שייך בעבר לא.א.מילן, מחבר ספר הילדים הקלאסי "פו הדוב", והיה מקושט בפסלים של דמויות מהספר. הוא היה בן 27 ונסיבות מותו לא הובררו לגמרי עד היום. מאז ועד היום צפו לא פעם חשדות לרצח, ואף שנטיותיו הסמיות לא נפלו מהבאים אחריו ברשימה, לא בטוח שבריאן מת ממנת יתר של מה שזה לא יהיה. גם לגבי מותו ג'ימי הנדריקס משתרבבת, אגב, המילה רצח מדי פעם, אבל לזה עוד נגיע בהמשך הדרך.
אף אחת מהשערות הרצח לגבי בריאן ג'ונס לא הוכחו. שלושת החשודים העיקריים היו שלושה פועלים שעבדו בביתו בעת מותו ואף שקיים סיפור שאחד החשודים הודה ברצח בטרם התפגר בעצמו, התיק נשאר סגור. יו אבנס הופקינס הכומר שהספיד אותו לא היה, בדומה לרב שהספיד את בריאן אפשטיין, מלא במחמאות ותיאר אותו כ"אדם עם מעט מאד סבלנות לסמכות, מסורת, ומוסכמות".
אפשר לומר שבלי לדעת סיכם הוד כמורתו את הסטונז, את כל מה שייצגו, ואת הדור שקבר את אחד מגיבוריו המוקדמים. הסטונז, בניגוד לביטלס, סימלו את חוסר השקט והתסכול החבוי בנוער הגבעות (גבעות אנגליה) ולא פלא שהואשמו בכל החטאים וההגזמות של דורם. סקס סמים ורוקנרול הייתה המנטרה, ובריאן הצטיין כנראה בכולם, אחרת קשה להסביר את העובדה שכבר בגיל 16 היה אב לילד בלתי חוקי.
רק ביל וויימן וצ'רלי ווטס נכחו בהלוויה. מיק טיילור, שהחליף אותו בתפקיד גיטריסט מוביל, כלל לא הכיר אותו, אבל בלטו בהיעדרם מיק וקית, ואניטה פלנברג, חברתו של קית דאז. שנתיים לפני כן הייתה היפהפייה הגרמניה חברתו של בריאן. היחסים בינו ובין קית היו מתוחים אבל לא הרוסים. מי שהיה הרוס, אמוציונלית, היה בריאן עצמו.
מעניין שחבריו ללהקה יבל"א אינם מרבים לדבר עליו אם בכלל, בניגוד לדייוויד גילמור ורוג'ר ווטרס שבכל הזדמנות עושים הומאז' קטן לסיד בארט ואפילו הקדישו לו שני אלבומים, או פול מקרטני שטרח בכל אחת מהופעותיו בסיבוב האמריקני האחרון שלו להקדיש שיר לחברו הטוב לנון.
אפשר להניח שתעלומת בריאן ג'ונס לא תיפטר לעולם, ולמרבה הצער הוא לא השאיר אחריו מורשת מוזיקלית העשויה להופיע במפתיע. חבל. | | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
