תרבות NRG - אומה של תרנגולי הודו, תנו להם לקרקר

ראשי > תרבות > דינוזאור

אומה של תרנגולי הודו, תנו להם לקרקר

רון מיברג בילה את חג ההודיה בארצות הברית וחזר נסער: האמריקאים מישמשו אותו, ניקולס קייג' עצבן אותו, הפופקורן היה מגעיל ו"הסנדק" עשה קאמבק על אפו ועל חמתו

דפדף בתרבות

רון מיברג
30/11/2004 16:59

השבוע של חג ההודיה איננו זמן מומלץ לבקר באמריקה. אלא אם אתה אמריקאי הנאסף אל שולחן משפחתך סביב תרנגול הודו ענק (פחות מדי בשר לבן), מילוי (יומרני מדי), רוטב חמוצית (חמצמץ מדי) ובטטות (מתוקות מדי). חג ההודיה הוא חג אמריקאי מובהק. ככזה, הוא נותן דרור לדמיון ולבולמוס האמריקאים, במלוא עוצמתם המצמיתה.

חג ההודיה הוא החזרה הגנרלית לחג המולד. ככזה, הוא מוסר את אמריקה במלוא חמדנותה ובשיא צרכנותה שלוחת הרסן. שלושה דברים מעניינים את אמריקה בשבוע שבו נופל יום החמישי האחרון בנובמבר (ערב חג ההודיה): משקלה של הציפור המכוערת; מזג האוויר; ופתיחת עונת ההנחות המופלגות למחרת החג. לכן היה זה כה הזוי לגלות בטלוויזיה האמריקאית, ברגע נדיר של ריאלטי-צ'ק, שגל סורר בנמל אשדוד נטל את חייו של רפאל איתן. בטבור המטורללות האמריקאית הגואה בעונת החגים, שחג ההודיה הוא מבשרה הראשון, קשה היה לקלוט שהמקרה המטורלל ביותר, שלא לומר אצבע אלוהים, קרה דווקא בישראל.

אלמלא נגזרה עלי הפורענות הזאת בשל תזמון מחוץ לשליטתי ולשיקול דעתי, לא הייתי מעלה על דעתי לקלוע עצמי בעונה הצפופה הזאת לאמריקה. השילוב בין עשרות מיליוני אמריקאים הממלאים להתפקע טיסות פנימיות ובין קדחת הבידוק הביטחוני שלא שככה לרגע מאז 9/11, הינו מתכון בדוק להתמוטטות עצבים. במיוחד אם אתה נראה בעיני בודקיך – או אובייקטיבית – כמי שזה עזב את שולחן החול במחנה הקבע של בין-לאדן עם רשיון טייס מזוייף להטסת מטוסי נוסעים ומתקן גרעיני טקטי נייד.

בהזדמנות חגיגית זו אתרום את שני הסנט שלי להתפעמות הלאומית מנתב"ג 2000. ראיתי טרמינלים רבים בימי, חוץ מזה של ספילברג שראה אור בדי.וי.די עם הגעתי, ולטעמי מדובר בשדה ראוי, יעיל, בנוי לתלפיות ועם ארכיטקטורה שלוקחת – בפעם הראשונה לדעתי חוץ מבית המשפט העליון – את הכמיהה האנושית לחללים גדולים, תקרות גבוהות ורצפות שיש מוצקות. נכון שקירשנבאום התלונן השבוע מרות על המסע המפרך בדרך חזרה מהשרוול המיתולוגי לביקורת הדרכונים.

אבל אני, שטסתי פחות מקירשנבאום, יכול להעיד שבציריך, בוסטון וניוארק, פוסעים לא פחות, ולא עם יהודים. נתב"ג אחלה וכל הכבוד לצה"ל.

בלה-גוארדיה למשל, השדה שממנו המשכתי צפונה, עלו עלי בשניה. כישראלי שזה 50 שנה עונה על שאלות אוטומטיות בקשר למי ארז, איפה ומי שלח מה, ומיד פוטרים אותו בחיוך ידעני-ידועני, אני מפונק. כשעמדתי בלה-גוארדיה, אחרי אתנחתא בת יומיים במנהטן, השגחתי כיצד מתגוששים הבודקים בסוגיה האנטומית למי יש אצבע גדולה יותר, אתם יודעים בשביל מה. נכון שהאלמנט הטבעי שלי הוא עוינות. אבל יש הבדל בין להחציף פנים לשוטר ישראלי שבודק רשיונות, ובין להסתכן במעצר מנהלי של 48 שעות בגלל הסתבכות עם רשויות ההגירה האמריקאיות. בשנים הרבות שבהן אני טס לאמריקה, עשיתי לי הרגל: אני מכוון את התספורת השנתית שלי, המשדרגת אותי מהמראה האפגאני-טליבאני ליהודי גלותי, לפני הנסיעה לאמריקה.

למרות שהם המציאו את מיקרוסופט, תפישת העולם האמריקאית פרימיטיבית למדי בכל מה שקשור באיתור חשודים פוטנציאליים. כמו כל אדם ריבוני אחר, אינני אוהב שאומרים לי להסיר את החגורה, להפוך את הכיסים, להוריד את הנעליים ולהגיב באיפוק כאשר מפשפשים לי באזור המפשעה. כדי להביע את מחאתי, מרחתי עשר דקות תמימות – על חשבון התור שהשתרך מאחורי – בהחזרת החגורה, חיבור חלקי המחשב הנייד, ליקוט המטבעות והשבת הסתימות לשיניים.

אלה הם הרגעים שבהם אני לומד להעריך מחדש את "רכבות, מכוניות ומטוסים", הקומדיה הנפלאה עם סטיב מרטין וג'ון קנדי המנוח, שעניינה מסעם המפרך הביתה בחג ההודיה. כאשר אתה טס, כמוני, בשבוע אחד, מתל אביב לניו יורק לבוסטון ולבנגור וחוזר חלילה, כשמכנסייך כרוכים סביב קרסולייך מכיוון שלמה לחגור חגורה שתוסר ממילא בכל תחנה בדרך, אתה מפתח געגועים עזים לשומר המנומנם בפתח קניון "צמרות" ששואל אם יש לך נשק ומניח לך לעבור. באמריקה, קודם מפשיטים אותך ואחר כך שואלים שאלות. דרכון ישראלי, אגב, ממש לא עוזר בימים מתוחים אלה.


תרנגול הודו טעים. צילום: רויטרס


	עוד שלב בהידרדרות עולם הבידור האמריקאי


	גם מי שאוהב את אמריקה צריך לעצור מדי פעם כדי לתהות לגבי שיקול הדעת וטיב קבלת ההחלטות של האמריקאים. האמת שאת שלוותי הידועה איבדתי כבר ביום הראשון, בבית הקולנוע הראשון בסרט הראשון. מעולם לא הייתה לי אמפטיה לדליי הפופקורן האימתניים המותירים אחריהם שובל דביק של גרגירי תירס מנופחים ומצופים חומר כימי דמוי חמאה שריחו מזכיר נשורת רדיואקטיבית והשפעתו הבריאותית דומה. באותה מידה אני מתעב את דליי הקוקה-קולה – למרות שאני אוהב את הרעיון הכללי של קרח במשקה – שהאמריקאים יונקים ממנו בקש בקוטר של מנהרת הברחה ברפיח עד שהם מפיקים את הצליל המחליא של יניקה יבשה ורעשנית מתחתית החבית. הדבר כואב לי שבעתיים משום שילדי, אזרחים אמריקאים לכל דבר ועניין מצד אמם, מחבבים את חוויית קומפלקס הפופקורן-קולה באותה שקיקה צוהלת המעידה על האופן הגמור והמלא שהם מתמסרים לחוויה הקולנועית. נכון שהעסק משומן לעילא ובמשענת המושב המרווח יש שקע פלסטי להציב בו את דליי הנוזלים. אבל אני מהדור שהלך לקולנוע לראות סרט ולא לאכול ג'אנק-פוד, לשחק במשחקי טריוויה ולהתבשר, בקול רעם וצלצולים מחריש אוזניים, על הסרטים הבאים עלינו לרעה בכריסמס ובקיץ 2005. מה שריסק אותי מיידית, ואנחותיי נשמעו ברחבי המולטיפלקס הקולנועי בברודוויי ורחוב 14, הייתה הפרסומת למכונית המוסטנג החדשה. זו הפעם הראשונה, מאז החלו פורד לחדש את המכונית המיתית של שנות ה-60', שיצאה להם מכונית ראויה. גם מבחינת צורתה וגם מבחינת המנוע והביצועים. גם עם הרעיון השאול מ"שדה החלומות" עם קווין קוסטנר, על צעיר שסולל כביש בשדה תירס, אין לי בעיה. אבל כאשר סטיב מקווין, שמת מסרטן ב-1980 בגיל 50 והותיר חובבי קולנוע כמוני עם פצע פעור בלב, יוצא מבין גבעולי התירס המתנשאים כדי לקחת את מפתחות המוסטנג מהצעיר שסלל את הכביש, חשבתי שיפקע לי וריד ברקה. לא משנה איך הם עשו את זה. אני יודע איך. לקחו שוטים רלוונטיים מ"בוליט", סרטו הגדול של מקווין מ-1968, שבו הוא נוהג במוסטנג האצ'בק קלאסית במרדפים מסמרי שיער ברחובות סאן-פרנציסקו, ניתקו אותם מהקשרם ושתלו אותם, בטכניקת עריכה דיגיטלית בפרסומת של פורד. אני מנחש שכדי לממש את החזון הפרסומי הנחות והמקומם הזה, הם קיבלו את רשותם – בתמורה לצ'ק שמן ומרובה אפסים – של יורשי מקווין ומנהלי עזבונו, אבל הרשות הקלוקלת והחמדנית הזאת אינה הופכת את מעשה העוועים הזה לכשר. מקווין היה גבר אמריקאי במובן הטוב של המילה. הוא היה בעל עקרונות. הוא היה ידוע במה שלא היה מוכן לעשות יותר מאשר ממה שעשה. הזרקתו הדיגיטלית לפרסומת למוסטנג, למרות שהמכונית הייתה אהובה עליו, היא שלב נוסף בהידרדרות האתית של עולם הבידור והפרסום האמריקאי.


סטיב מקווין


	העיקר שהאמריקאים מבסוטים


	לצערי, הפרסומת עם מקווין הייתה הסנונית המתה שבישרה את הבאות. כמו הדביל שאני, למרות שטעמי בסרטים לא ממש משובח, נעתרתי להצעתו של בני לצפות ב"אוצר לאומי", סרט חדש מבית היוצר של ג'רי ברוקהיימר. מעט החיבה שרכשתי עד הסרט הזה לניקולאס קייג', בעיקר בשל קרבת המשפחה שלו לפרנסיס קופולה, התאדתה בשריקה של מים רותחים. מה נאמר ומה נגיד. מסתבר ששטר הדולר, שתמיד עורר סקרנות מסויימת בשל הפירמידה הקטומה ובראשה עין בוהה המצויירת עליו, הוא כתב חידה מטעם האבות המייסדים ומפה בדרך לאוצר. ותסלחו לי אם אני טועה בפרטים הקטנים. הסרט הזה כה מקושקש וחסר שחר, שהפרטים רק מסתובבים בין רגלי העלילה המגוחכת. קייג' הוא חוקר והרפתקן, מין אינדיאנה ג'ונס מודרני, שהוא גם נצר למשפחת בנג'מין פרנקלין, ההוא מהאבות המייסדים. הסרט הוא מירוץ נגד הרעים – שון בין מתהילת "שר הטבעות" – למציאת האוצר שהאבות הצפינו בשטר הדולר, על גבה של הכרזת העצמאות ושאר אטריבוטים היסטוריים בולטים מהאתוס האמריקאי, כולל פעמון החרות הסדוק בפילדלפיה. כדי להשיג את הרעים ולהציל את ההכרזה, השמורה בוושינגטון כמו הזהב בפורט-נוקס, נאלץ קייג' הקלוש לגנוב אותה. כאשר מטפטפים עליה טיפות לימון, היא מסגירה כתב סתרים חידתי המקדם את העלילה. זה בערך הכל. לא רק שהקשקוש הנחות הזה נמרח על פני יותר משעתיים. לא רק שהאמריקאים בעולם געו מצחוק, כפי שהם נוהגים לעשות מהרגע שבו הם מקבלים החלטה אסטרטגית לבלות עד הסוף בחג ההודיה. אם אין די בכל אלה, מי שאחראי למבוכה הקולוסאלית הזאת הוא ישראלי – כך אני מנחש – בשם אורן אביב. לא התעמקתי בקרדיטים הקודמים שלו, נמסר לי שהם דלים, אבל לקחתי קשה את העובדה שאביב הנ"ל הוא אבי הסיפור ואחד ממפיקי הסרט. כמובן שהסרט קרע את הקופות בסוף השבוע שבו יצא להקרנות. רק אני לבדי יצאתי מאולם הקולנוע שאני ממלמל תחת אפי קללות בערבית מדוברת. האמריקאים סביבי היו מבסוטים חלאס.


ניקולס קייג' ב"אוצר לאומי"


	אל תגעו בדון קורליאונה


	להיות בניו יורק בעונת החגים זה להיות בסירה של קפטן ווילארד במסע אל לב המאפלייה. לא פחות. מצד אחד,החנויות גואות על גדותיהן עם סחורה תרבותית מרחיבת לב ודעת. ספרים, דיסקים, סרטים ושאר מוצרי תרבות בני קיימא. מצד שני, תמיד תיפול בעונה המיוחמת הזאת על מעשה סדום שיזמי התרבות האמריקאית עשו בזכרון הקולקטיבי. הגנג-בנג של העונה הוא ספר ששמו, לא פחות, "הסנדק חוזר". NRG טרח לפני נסיעתי לעדכן בדבר קיומו של הספר המופרך הזה. רק אי אפשר היה להבין מהדיווח שהוא כבר ראה אור. התהייה הזו תוקנה מיידית. ממדפי הספרים נשפכו עותקים רבים כחול על שפת הים של "הסנדק חוזר". מדובר בתעלול אמריקאי שאין זו הופעת הבכורה שלו. זה החל כאשר מינו בעלי העניין, אחד, ג'ון גרדנר, להמשיך ולכתוב את ספרי ג'יימס בונד שנים רבות אחרי מותו של יאן פלמינג. זה המשיך בניסיונו האמיץ של רוברט ב. פרקר לסיים את "פודל ספרינגס" של ריימונד צ'נדלר, שהותיר אחריו ארבעה פרקים בלבד. זה המשיך בספר המשך ל"שינה הגדולה" של צ'נדלר, שכתב פרקר ללא עזרת בעל העניין ומחולל פיליפ מארלו. הנחת העבודה, הפילוסופית, הקיומית והאתית, שלא לומר הכלכלית והחמדנית, המקופלת ברעיון הזה, היא שאף אחד אינו מת באמת. מריו פוזו, מחבר ספר "הסנדק" היחיד ושותף לכתיבת שלושת סרטי "הסנדק", מת ב-1999. לא רגע אחד אחרי. בנו וחברתו לחיים של פוזו, ערכו אודישן לסופרים שמהם בחרו את הראוי ביותר בעיניהם לכתוב "סנדק" נוסף. אני, למשל, הייתי שמח לדעת שעם מותי לא יהיה מי שיכתוב על בוב דילן, האחים אולמן ולינרד סקינרד, לרווחת אזרחי ישראל. הרעיון שאיזה נודניק מקשיש ומכריס כמוני, ימשיך ויטרטר את הקוראים בהעדפותיו התרבותיות הנחותות, מעורר, אפילו בי, אימה גדולה. הניחו להולכים, אני אומר. אבל לא. באו ובחרו במרק וויינגרדנר, מרצה לספרות באוניברסיטת פלורידה, ממוצא אירי, והטילו עליו את מלאכת גלגול הנשמות. אחרי שמתגברים על הסלידה המקדמית מהרעיון, אוטמים את האף באטב כביסה ופותחים את הספר להצצה חטופה, מתברר שוויינגרדנר הוא סופר טוב ומשכנע יותר מפוזו. שעלילת הספר, הממוקמת בין השנים 1955 ל-1962, מעלה באוב, לא רע בכלל, את מייקל קורליאונה, טום הייגן, אל נרי ואחרים, ונותנת פרשנות ספרותית סבירה ומרתקת ל"הסנדק 2". הבעיה היא לא כשרון הכתיבה של וויינגרדנדר, או יכולתו המשכנעת לטוות עלילה, או ההיצמדות המרתקת שלו לנוף האיטלקי והמאפיונרי של "הסנדק". הבעיה היא שהמתים מתהפכים בקברם.


הסנדק


	ברנדו לא יקום לתחיה!


	בשנת 97', במקריות מוזרה, יצא לי לראיין את פוזו ואת קופולה. פוזו כבר היה עם רגל אחת בקבר ובבריאות רעה. קופולה היה פעלתן ונמרץ כתמיד. כששאלתי את פוזו על סנדק נוסף, הוא היה מעורפל ובלתי מתחייב כהרגלו. בעיקר ניתן היה להבין ממנו שיקשה עליו לעמוד במשימה הכבדה. מצד שני, הוא לא שלל סרט סנדק נוסף. קופולה, לעומתו, למי שבוחר להאמין לו, נשבע בנקיטת חפץ ששום דבר לא יחזיר אותו לסרט סנדק נוסף. לא חשוב למי מהשניים נטיתי להאמין. העובדה היא ש"הסנדק חוזר", שהגרפיקה והטיפוגרפיה שלו מחקות ללא היסוס את "הסנדק" הראשון, נמכר כמו קנולי טריים. מייאשת לא פחות היא העובדה שהספר של וויינגרדנר, שכבר הספיק להביע את עלבונו מהתרעומת שנשמעה נגד התעלול שלו, טוב יותר מהמקור. פוזו, עם כל הכבוד, היה סופר בינוני ומטה למרות שמכר יותר עותקים מהתנ"ך. את "הסנדק חוזר" לא הנחתי מידי עד שסיימתי אותו. במיוחד אהבתי את העובדה שפרדו המתוק, שנורה בעורפו באקט מבחיל של נקמת דם כשהוא מתנדנד בסירת דיג באגם טאהו, אליבא ד'וויינגרדנדר, היה הומו ארוני מובהק שחיי המין שלו הכתיבו את בגידתו, שהייתה עניין אגבי למדי ולא מודעת להשלכות. אבל אין בכך די. מעל הזדון התרבותי הזה, עבור מי שאינם מוכנים לקנות כל תעלול אמריקאי נכלולי, מרחפת העובדה שלפני מותו הנציח ג'ורג' לוקאס את מרלון ברנדו מכל זווית, הבעה, ג'סטה ואוצר מילים אפשרי. חשוב להבהיר במה מדובר. ללוקאס, אחד הקולנוענים היותר זדים ביקום, יש מרלון ברנדו דיגיטלי שיכול לסור להוראות במאי כאילו היה עדיין חי. מי ימנע כעת מלוקאס – שאולי יצליח לשכנע את קופולה במידה ובציר הענבים של השנה הבאה לא יעלה יפה לביים את "הסנדק 4" – להפיק סרט סנדק נוסף. נכון שריננו על דיבור שלקח קופולה עם ליאונרדו די-קאפריו לתפקיד מי מבני קורליאונה, במידה וטבעת החנק הכלכלית תסגור על שניהם. אבל ברנדו מת לעזאזל. הוא היה בן 80 וחי חיים מלאים וטובים. האם מותר ללוקאס להוציא אותו מקברו וללהק אותו, נניח בתפקיד אורח, בסרט סנדק נוסף שיהיה מבוסס על ספרו של וויינגרדנר. אני חושב שלא. אבל יכול להיות שאני לבד.