 |
/images/archive/gallery/214/220.jpg האנימלז.
צילום: יחסי ציבור  |
|
|
| אנחנו מדחיקים את הקאבר של חמי רודנר |
|
| אורי לוטן עם סדרת הכתבות השבועית שסוקרת חמישים שנה של תת התרבות הכי סוחפת בהיסטוריה. והשבוע: האנימלז, לא הכי משפיעים אבל בהחלט הכי קולים |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
אורי לוטן
2/12/2004 19:13 |
|
|
|
|
|
|
|
כשאני חושב על 12 השנים הנפלאות שביליתי בסן פרנסיסקו על כל קסמיה וסמיה, משחררת תת ההכרה שלי גם כמה זיכרונות עצובים (איך לא) שאחד מהם מתקשר לערב סגרירי, מתישהו באמצע שנות השמונים – 84'-85' – בבר קטן בנורת' ביץ', שהייתה אז השכונה היאפית ביותר בעיר.
לא הייתי מגיע לבר הזה אילולא פורסם ב-SF Weekly (המקביל הסן פרנסיסקני לעכבר העיר ודומיו) שבנוסף לסאות'רן קומפורט הרגיל שלי צפויה לי הופעה של אריק ברדון, אחד מאלילי נעוריי הבלתי נשכחים, מנהיג להקת האנימלז (The Animals) והזמר עם הקול המיוחד ביותר של שנות השישים. הלכתי, שילמתי שמונה דולר בכניסה, מחיר מזערי בהתחשב בעובדה שקונצרט של גרייטפול דד עלה אז 20 דולר והופעה אחת מקרית של הגשש החיוור (באולם ההתעמלות החצי ריק של הגימנסיה היהודית בעיר) עלתה 35 דולר.
בדיעבד, הגששים היה בלי ספק שווים את המחיר. הם גרמו
לי לצחוק כבר ברגע שקראתי את המודעה בעיתון. לראות את הגשש החיוור בסן פרנסיסקו הייתה חוויה שלא הופיעה ברשימת הציפיות שלי כאשר היגרתי לשם. אבל בהופעה של אריק ברדן לא הייתה סיבה לצחוק. אפילו לחייך היה קשה. ברגע שהוא עלה על הבמה ידעתי שלא הייתי צריך לבוא.
אריק נראה רע, סחוט קרוע ועני. והכי עצוב – הוא שר רע, ואפשר אולי להבין למה. הופעה בפאב עשרים שנה אחרי שמילא אולמות ענק זה לא משהו שהיה כתוב בלוח הציפיות שלו. השיחה שהתנהלה אחרי כן במכונית ביני ובין שותפי לחוויה המקלקלת הזו הייתה הרבה יותר מעניינת מההופעה עצמה. "איך קורה ש..." היה המוטיב המרכזי. איך מגיע אדם מפסגת התהילה לתהום העליבות? סמים? הקלות הבלתי נסבלת של החיים? הטבע האנושי? והשאלה המרידה מכולן, אולי גם לנו יקרה משהו דומה מתישהו?
בינתיים, מסתבר, הכל בסדר, גם אצלנו וגם אצל אריק. הצצה בדף הבית שלו מגלה שהאיש שנכנס בדלת הראשית להיכל התהילה של הרוקנרול בקליבלנד, שוב חי ובועט, מקליט (אלבומו האחרון נקרא "My Secret Life"), נראה טוב, מופיע ואפילו כתב שתי אוטוביוגרפיות. אבן נגולה מעל לבנו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
אריק ברדון הזקן
|
|
|
 |
|
 |
|
חתיך, אבל כנראה שלא מספיק
|
|
|
 |
|
|
|
אריק ברדן והאנימלז נכנסו לחיינו בשנת 64', והשאירו חותם שלא יימחה לעולם מהדי.אנ.איי המוזיקלי שלי. האנימלז הגיעו ללונדון מניוקסל שבצפון מזרח אנגליה כאשר שלטונם של הביטלס והסטונס כבר היה עובדה קיימת ונוצרו שני כיונים עיקריים בפופנרול הבריטי: זה שהובילו הביטלס ובעקבותיהם הסרצ'רז (The Searchers), חמישיית דייב קלארק, ושאר הסוסים הצעירים באורוותו של בריאן אפשטיין. הכיוון השני המחוספס יותר, פרובוקטיבי יותר, הונהג על ידי הסטונז ולשם נפלו האנימלז באופן טבעי.
לפני שאנחנו ממשיכים, אני חייב לומר כמה מילים על הסרצ'רז, להקה שאולי לא השאירה חותם משמעותי על ההיסטוריה, אבל באופן אישי לי ולתינוקות הרוקנרול הראשונים בארץ, הם לא יישכחו לעולם ולו רק בגלל העובדה שהיו להקת הרוק האמיתית הראשונה שהופיעה בארץ. אתר הבית שלהם טוען שהם עדיין פעילים אבל את זה אני עוד צריך לבדוק ואת תוצאות הבדיקה תגלו בעמודים האלה בקרוב.
בחזרה לגן החיות. הרקע הסוציו-אקונומי של האנימלז דומה יותר לזה של הביטלס מאשר לזה של הסטונז, אבל המוזיקה שלהם בהחלט הייתה מעין אנטי תזה לכיוון שהתוו הביטלס. האנימלז היו שניים רק לסטונז בתפקיד ספקי האר נ' בי האמריקאי לקהל הבריטי בשנות השישים. בתחילת דרכם הם היו פצצה של כישרון ואלמלא הבעיות האישיות שליוו אותם מהצלצול הראשון, היו מן הסתם ממשיכים את הקריירה שלהם קצת יותר מהשנתיים וחצי שבהן הצליחו להישאר זה עם זה.
מבחינה מוזיקלית טהורה הם עלו על הסטונז, להוציא את האלמנט החשוב של כתיבת שירים עצמאיים שבו הייתה לסטונז עדיפות. הם מעולם לא הצליחו לרכוש את חוש ההישרדות האופייני לסטונז כמו גם לא את יכולת הכתיבה המוצלחת של קית ריצ'רד ומיק ג'אגר, ועל אף נוכחותו של אלן פרייס, האיש שהקים את הלהקה וחתיך אנגלי עם קבלות, לא היה להם סמל מין ברור וחסר התנצלויות דוגמת מיק ג'אגר.
מה שבטוח שפרט לוואן מוריסון (שהיה אירי בכלל) לא יצא מאנגליה זמר טוב יותר מאריק ברדן במיטבו. ברדן היה האבטיפוס למה שג'ון לנון קרא מאוחר יותר באלבום הסולו השני שלו "גיבור מעמד הפועלים". בחור קצר קומה שניזון בעיקר מבירה וג'אנק פוד אנגלי, חסר לחלוטין את הסופיסטיקציה שהפגינו הביטלס ושאר אמניו של אפשטיין, אבל בעל קול מדהים שהיה יכול בקלות להפוך אותו לכוכב העשור בהא הידיעה. בלוז ואר נ' בי התאימו לו ולקולו כמו סיר לכפפה. הייתי אומר שהוא היה המקבילה האנגלית למיץ' ריידר שבאותם ימים קרע פשוטו כמשמעו את גלי האתר האמריקניים (אז בעיקר AM). אריק היה נשמה שחורה בתוך גוף לבן והוא שר את הבלוז כאילו נולד בתוכו.
הלהקה קמה כאשר אלן פרייס, מלחין ונגן אנגלי מוכשר להחריד, חיפש זמר להרכב שהקים יחד עם צ'ס צ'נדלר המנוח (66'), בסיסט מיתולוגי שמאוחר יותר הפיק את שני תקליטיו הראשונים של ג'ימי הנדריקס. צירופו של אריק ברדן להרכב הבטיח הצלחה מסחרית מצד אחד, לכולם היה ברור שאין מי שיתחרה בקולו המיוחד, ומצד שני תרם מנה גדושה של מתח וחיכוכים שהביאו מהר מאד לפירוקה של הלהקה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הילטון ולנטיין
|
|
|
|
|
|
|
אין לילות חמים בסן פרנסיסקו
|
|
|
|
|
|
|
אלן פרייס, המנהיג הרשמי, גילה מהר מאד שאין מצב שבו יוכל להתחרות בכריזמה של החבר ברדון, ומיסטר אֶגו הרים את ראשו המכוער ומנע מהלהקה את מה שלהקות אחרות הצליחו להשיג, למרות שגם הן לא היו נטולות אגו כמובן. הופעותיה הראשונות של האנימלז היו מוטרפות, שלא לומר חייתיות לחלוטין והלהקה שינתה את שמה בהתאם. הם התנהגו כמו חיות, והחייתיות חלחלה מהבמה גם לאולפן ההקלטות.
כבר בסינגל השנישלהם, "House of the Rising Sun", הם זכו להגיע למקום הראשון במצעד המכירות גם באנגליה וגם באמריקה, והבטיחו לעצמם מקום מכובד באמצע השורה הראשונה של הפלישה הבריטית. "House of the Rising Sun" הוא שיר עם אמריקאי שהופיע באלבומו הראשון של בוב דילן (62') וזכה לאינספור ביצועים כולל ביצוע נפלא של נינה סימון, עוד קול ענק שכבר אינו אתנו.
השיר המספר על בית זונות בניו אורלינס שאינו נסגר לעולם היה מהפכני משתי סיבות. קודם כל הנושא – בית זונות – שלא היה חלק מראיית העולם של הבי.בי.סי ושאר האחראים על הפצת התרבות הפופולרית באימפריה הבריטית השוקעת, וסיבה שנייה, לא פחות חשובה, הייתה האורך. אני יודע שזה נדוש לומר שבמקרים מסוימים האורך כן משנה, אבל במקרה של השיר הזה הקלישאה הזו היא עובדה. אורך השיר היה למעלה מחמש דקות, הרבה מעבר לשלוש הדקות המקודשות שהיו בבחינת ייהרג ובל יעבור לכל די.ג'יי רדיופוני עד אז.
רוב שירי הביטלס הראשונים לא עברו את השתיים וחצי דקות, אבל איך אפשר לחתוך באמצע את השילוב המושלם בין קולו האדיר של אריק ברדן, והאורגן המכשף של אלן פרייס. עד "היי ג'וד" של הביטלס (שבע דקות ועשרים שניות) זה היה הסינגל הארוך ביותר שהושמע ברדיו (קרוב לוודאי עוד אחד מחידושיו של ג'ון פיל) ועד היום הוא אחד השירים המושמעים יותר בהיסטוריה. השמועות אומרות שאפילו בגלגל"ץ שמעו עליו אם כי אינני יכול לאשר אותן באופן סובייקטיבי מכיוון שאין לי רדיו בבית.
גם להיטם השני היה עיבוד לשיר אמריקני, ושוב עולה שמה של נינה סימון. "Please don’t let me be misunderstood". השיר הזה וזה שאחריו, "We Gotta get out of this place" קיבעו את דמותם של האנימלז כדוברים הלא רשמיים של רגשות התסכול והמרירות שחשו צעירי המעמד העובד (או המובטל) הבריטיים. שלושת השירים כלולים באלבומם השני, "Animal Tracks", אחד האלבומים הגדולים, אם כי שכוחים מעט, של הסיקסטיז, אלבום שכדאי מאד להאזין לו שוב ולו רק כדי לגלות איזה גיטריסט מצוין היה הילטון ולנטיין, עוד מוזיקאי ותיק ונשכח שהחמיץ מסיבה זו או אחרת את התחנות הסופיות של רכבת התהילה.
אף שאלן פרייס עזב את הלהקה כבר ב-65', קצת יותר משנה אחרי שהקים אותה, ויצר להקה חדשה בשם The Allan Price Set, האנימלז המשיכו עם מחליף, דייב רוברי, אורגניסט עם רקע קלאסי, שהוסיף משקל כבד למכלול המוזיקלי שלהם אם כי מעולם לא זכה לתהילה שהיה ראוי לה, גם בשנים מאוחרות יותר שבהן ניגן עם סטיבי וונדר ופי.ג'יי פרובי, גם הוא מאבות המזון הבריטיים שעדיין מופיע פה ושם, בעיקר באנגליה. עם כל אלה אריק ברדון היה ונשאר האָס של האנימלז.
בספטמבר 66', שנתיים בלבד לאחר הולדתה הרשמית, הלהקה התפרקה. אם מישהו מחפש סיבה למה ל.ס.ד זה דבר רע למוזיקאים האנימלז הם הדוגמא הטובה ביותר. ברדן נסחף בלי הכר בגל הל.ס.ד יחד עם ולנטיין שלקח כל כך הרבה אסיד שהצליח בשלב מסוים להגיע לשלב הנכסף שבו האמין שהוא ישוע, תסמונת לא נדירה בין אוכלי אסיד שצברו יותר מדי שעות של אינדוקטרינציה נוצרית.
שאר חברי הלהקה היו פשוט מותשים. אריק ניסה את מזלו עם כמה להקות חדשות, Eric Burdon and the Animals ו-War שהביאה לעולם שני שירים מעולים, "לילה חם בסן פרנסיסקו" (למען האמת אין כמעט דבר כזה, לילה חם בסן פרנסיסקו, לפחות לא מבחינה אקלימית), ו"שפוך את היין" – אחד משירי האסיד האולטימטיביים. במשך הזמן עבר לקליפורניה, ובשנת 77' ניסה, בלי הצלחה יתירה, לחדש את ימי הזוהר של הלהקה.
אריק ברדן מעולם לא הגיע למעמד שאליו הגיעו חבריו לכיתה, החל בביטלס והסטונז וכלה בדייב דייויס מהקינקס. אולי לא תמצאו ברשימת עשרת המוזיקאים המשפיעים ביותר שהגיחו מקדחת הסיקסטיז, אבל מבחינה קולית לא היה לו דומה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
