 |
/images/archive/gallery/218/952.jpg הקינקס.
צילום: ארכיון  |
|
|
| לונדון, שמש חמימה, וויסקי |
|
| אורי לוטן עם סדרת הכתבות השבועית שסוקרת חמישים שנה של תת התרבות הכי סוחפת בהיסטוריה. והשבוע: הקינקס, הלהקה הבריטית הכייפית מכולן |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
אורי לוטן
9/12/2004 18:33 |
|
|
|
|
|
|
|
"לא אמרת לי שריי דייוויס יהיה במסיבה", אומר לי אלן מיאֶטלה, מי שבמכוניתו האמריקאית החדשה שלו הגענו.
מי הוא בדיוק אלן מייטלה אין לי זמן לספר לכם כרגע, וזה גם לא חשוב (מעבר להיותו חברי הטוב ואב גאה לילד בן מינוס שלושה חודשים) מכיוון שהוא לא נושא הכתבה, אבל חשוב לציין שבאותו אחר צהריים שטוף שמש הגענו למועדון כלשהו ביפו למסיבת יום הולדת של העיתון "חדשות" שנסגר שנה או שנתיים אחרי כן. אני הייתי אז מבקר המוזיקה של העיתון, מה שבאופן הגיוני אומר שאני הייתי אמור לומר לו שריי דייוויס יהיה במסיבה אבל חוץ מעירית לינור וגיא זוהר לא היה שם אף פרצוף מפתיע, לא מבחינה מוזיקלית ולא משום בחינה אחרת.
עם כוס אלכוהול זול (המשקאות היו על חשבון רשת עיתוני שוקן) בידי הרמתי בהפתעה את ראשי, או מה שנשאר ממנו, ואכן מבעד גופות המפזזים על רחבת הריקוד, אכן ראיתי אותו נשען על הבר כאילו לא היה ריי דייוויס הגאון החמקמק, ומשוחח כאחד האדם עם מישהי שלא הצלחתי לזהות.
זהו בעצם. סוף הזיכרון. עד היום רק אלן מייטלה ואני יודעים שריי דייוויס, מעמודי התווך של תרבות הפופנרול, כיבד בנוכחותו את המסיבה של העיתון היחיד שהקדיש אז שני עמודים שלמים כל ויקאנד לדברים שאני כותב היום ב-NRG. למה רק אלן ואני שמנו לב לנוכחותו במקום? את זה אני לא יכול לומר בנסיבות מחמירות אלה, אבל אני מניח ואפילו די בטוח שלא היינו היחידים שהיו מצוידים במטבוליקה המתאימה לתובנות מהסוג הזה.
על כל פנים, מאז לא ראיתי את דייב באפן אישי, חוץ מהופעה אחת מצוינת בברקלי עם הקינקס המשוחזרים ב-85', ועד אתמול – יום השנה העשרים וארבע למותו של חבר משותף – ג. לנון זצ"ל,
גם לא שמעתי אותו. עכשיו, בתור השראה, אני שומע ברקע מבחר מהמוזיקה שלו, ומה אני אגיד לכם? הוא גדול.
ריי דייוויס הוא מי שאחראי להקמתה, כמעט מותה, וחזרתה לחיים של להקת הסיקסטיז הבריטית שאני הכי אוהב – חוץ מהביטלס כמובן – הקינקס. כשהאימפריה הבריטית חולקה בעל כורחה לשתי תת-ממלכות קטנות יותר זו של הביטלס וזו של הסטונז, היו עוד כמה ממלכות קטנות יותר בסביבה עם נסיכים ומנהגים משל עצמן, למשל חצרם של הנסיכים רוג'ר דלטרי ופיט טאונסנד, חצר המי, וכמובן חצר הבלוז של אלקסיס קורנר שהנסיכונים ג'ימי פייג' ואריק קלפטון טופחו בה והיו כמובן הרבה נסיכות כחולות שיער וצהובות עין, מרייאן פיית'פול וסנדי שאו למשל, אבל באופן כללי זה היה עידן הנסיכים ולא היו רבים שהשכילו להתחרות במלכותיותם של האחים ריי ודייב דייוויס, מייסדי שושלת הקינקס.
המלוכה אמנם נמנעה מהם, אולי משום שלא פגשו את בריאן אפשטיין ואולי בגלל שלא כל מי שדם כחול נוזל בעורקיו נהיה בסוף מלך, אבל אפשר להתנחם בעובדה שבניגוד לאחים ג'ון ופול או מיק קית, הם היו אחים ביולוגיים של ממש, כלומר אשכרה יצאו מאותו ***.
כדי להקל על חייהם הקשים של הנסיכים דייוויס הקימו נתיניהם השרופים רשת של בוטיקים נהדרים עם כל מיני בגדים מקסימים ופרחוניים שהפכו עד מהירה לאופנה המחייבת של הסיקסטיז, וכדי להביא מעט שמחה לעיניו המלנכוליות של האח דייב נערכו המון מסיבות מצוינות (אולי בגלל זה נזכרתי במסיבה ההיא שהייתה הכל חוץ ממצוינת) עם המון תבלינים קוסמיים ועם בידור מכל סוג ומין ומישהו תמיד דאג שיהיה משהו כבד באמת בסביבה כדי שהאח ריי (המבוגר יותר) יירגע קצת ולא ישבור למישהו את הראש.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
הקינקס
|
|
|
 |
|
 |
|
תמיד יש כמה בקבוקי וויסקי
|
|
|
 |
|
|
|
בבקרים שאחרי המסיבות דאג תמיד שר המשקאות שיהיו מספיק בקבוקי וויסקי זמינים כדי שהאח דייב יועל לשבת בגינה הירקרקה (שניהם אגב היו בניו של גנן לונדוני) ולכתוב לקינקס שירים מצחיקים-מרירים על כמה נחמדים הם החיים בשמש אחר הצהריים הנחמדה עם מאמא גדולה ושמנה.
הדבר המוזר בקריירה של ריי דייוויס, משורר החצר של לונדון הסוערת והאיש שהיה יכול להיות ג'ון לנון אילולא היה עצלן בורגני למרות נטיותיו המלכותיות, הוא התזמון שלה. ריי דייוויס עשה דברים נהדרים אבל הוא תמיד עשה אותם מוקדם מדי או מאוחר מדי. לעומת זאת הוא עוד כאן, ואפילו השתתף בחגיגות היובל למלכה אליזבת השנייה, ובמשך השנים עשה המון דברים שלא כולם יודעים עליהם.
הסרט "עד סוף העולם" של וים ונדרס כולל גרסת כיסוי של אלביס קוסטלו לאחד משיריו הגדולים, "ימים", ולהקות כמו ואן היילן והסטרנגלרז השתמשו בחומר שלו. הוא כתב אופרות רוק על פי ז'ול וורן ואריסטופנס, כתב וביים דרמה לטלוויזיה שבה הגיבור נלכד בתוך התיק שלו, התחתן עם כריסי היינד מהפריטנדרז, ובעיקר הוא ממשיך עד עצם היום הזה עם הדבר העיקרי שלו, רוקנרול, למרות שהשמועות אומרות שגם הבריאות שלו אינה סמל לאיך צריך להיות.
דייב, האח הצעיר והעוד-יותר-מופרע הוא גם הרבה פחות שאפתן. הוא היה ונשאר הגיטריסט של הקינקס, ובתור שכזה שמורים לו כמה תרומות חשובות, כמו הריף הפשוט והמלוכלך שפתח את "You Really Got Me", הלהיט הגדול הראשון של הקינקס, סולו קטן שבקושי אפשר לקרוא לו סולו ובעל זאת הפך לאחד מאבני היסוד של הרוקנרול.
הקינקס הקדימו כמעט את כל התופעות החשובות בעולם הרוק, הקליטו עשרות אלבומים, ריי דייוויס כתב את כמה מהשירים הטובים והחכמים ביותר בתולדות הרוק, שירים אבסורדיים עם מסר חברתי, הרבה לפני שלנון הבין שהעולם אינו עשוי רק מאהבה, הוא ניגן הבי מטאל לפני שהמינוח הומצא, הפגין מיניות אמביוולנטית הרבה לפני מיק ג'אגר ודייויד בואי, נראה כמו פגר כשדילן עוד נראה כמו סמל הבריאות, היה פאנקיסט בנשמתו כשסיד וישס מצץ רק אצבע, כתב את "ארתור - עלייתה ונפילתה של האימפריה הבריטית" לפני שפיט טאונסנד ורוג'ר דלטרי כתבו את "טומי", ושכר את ג'ימי פייג' לנגן גיטרה בשני הלהיטים הראשונים של הקינקס.
העובדה שטומי של המי ולא ארתור של הקינקס זכו להיכנס להיסטוריה בתור האנטי גיבור הרוקאופראי הראשון היא יותר מעוד פספוס גורלי של ריי דייוויס. אפשר לומר שבאופן כללי הקינקס היו מודל להרס עצמי בהתגלמותו. הם התחילו ב-64' כעוד אחת מהמוטציות הרית'ם אנד בלוזיות הבריטיות של שנות השישים, כשריי היה בן שמונה עשרה ודייב בן ארבע עשרה. על פי השמועה, הם לא מדברים זה עם זה כבר שנים, ובמשך התקופה הארוכה שבה היו אמורים להצליח בגדול הם היו האויב הגרוע ביותר של עצמם.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ריי דייוויס. צילום: אי-פי
|
|
|
|
|
|
|
הניתוק הכפוי מארצות הברית
|
|
|
|
|
|
|
גם כשהפכו לאחת מלהקות הצמרת של לונדון לא איבדו את כשרונם המיוחד לומר או לעשות את הדבר הלא נכון במקום הלא נכון. בניגוד לתדמית הרגועה העולה מהקינקס באולפן, הקונצרטים שלהם הסתיימו תמיד בתגרות, לאו דווקא באולם אלא דווקא על הבמה בדרך כלל בין דייב ופיט קווייף הבסיסט. פעם אחת דייב שבר עליו מיקרופון ופיט החבול נזקק לטיפול רפואי. פעם נוספת הייתה לדייב התקלות עם מישהו חשוב מארגון המוזיקאים באמריקה. קוראים לזה התנהגות בלתי מקצועית, אבל האמת היא שדייב ניסה לפוצץ לאיש את הצורה בגלל חילוקי דעות אומנותיים.
כתוצאה מכך נמנע מהקינקס להופיע בארצות הברית במשך שנים מה שלא רק הזיק פיננסית לקריירה שלהם, ארצות הברית הייתה תמיד השוק החשוב ביותר, אלא גם ניתק אותם מהסצינה התרבותית-חברתית שנולדה בעקבות הפלישה הבריטית והייתה מה שבעצם יצר את האספקט המעניין ביותר של הסיקסטיז ותחילת הסבנטיז.
הניתוק מאמריקה הפך אותם ליותר ויותר בריטיים, אפשר לומר שמכל הלהקות הבריטיות הם היחידים שלא הפכו ללהקה "אמריקאית", ובדיעבד הפך אותם ללהקת פולחן שמעריציה השרופים מוכנים להישבע גם ברגע זה שהם להקת הרוקנרול הטובה ביותר בהיסטוריה. למרות שאני מת עליהם, אני לא בהכרח שותף לדעה הזו, אבל אני בהחלט חושב שדייב דייוויס הוא משורר הרוק המעניין ביותר שבא מאנגליה חוץ מג'ון לנון.
תמונת העולם הדייוויסית היא זו של סביבה רומנטית הולכת ונעלמת, עולם של כפרים ירקרקים, פאבים שכונתיים ומבטא אנגלי מתגלגל. ריי, עם כל שגיונותיו, מתגעגע לימים השכוחים של האימפריה המתפוגגת, והוא מביט באהבה/שנאה על השמיים האפורים של אנגליה המתפוררת כשהוא מתחלף בין חרדות קיומיות ופאתוס פואטי. הקריירה הארוכה של הקינקס היא מעין קטלוג של מצבי הרוח, שלא לומר האובססיות, של ריי דייוויס.
בתחילה הוא כתב ושר על תשוקה, צורך ובדידות, מאוחר יותר הוא יצר אנגליה מיתולוגית, כמעט פרוּסטיאנית, והתעסק בלוזֶריות, אאוטסיידריוּת – לולה, הגיבורה הקוקסינלית הראשונה בתולדות הרוקנ'רול – ומאחור יותר בפוליטיקה, אובדן, וכישלון.
במבט לאחור, טוב שיש ג'ון לנון וטוב שיש ריי דייוויס. הראשון גדול מהחיים, השני גדול או קטן כמוהם, לפי הצורך. מה שבטוח שאת כמה מהשירים הגדולים ביותר שלו, "שקיעה בווטרלו", "אחר צהריים שטוף שמש", "גיבורי צלולואיד", וכמובן "לולה" – רק הוא היה יכול לכתוב. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
