 |
/images/archive/gallery/227/523.jpg אוטובוס האסיד.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| אורי לוטן עם סדרת הכתבות השבועית שסוקרת חמישים שנה של תת התרבות הכי סוחפת בהיסטוריה. והשבוע: מבחן האסיד של קן קיזי |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
אורי לוטן
23/12/2004 16:14 |
|
|
|
|
|
|
|
את הפרק הזה של סקסמים ופופנרול הייתי רוצה לפצוח בקריאה נרגשת (כך נהוג לומר לא?) לכמה מהמגיבים לכתבה הקודמת שעסקה כידוע בגרייטפול דד. גם הכתבה הזו עוסקת בהם באופן עקיף, ולפני שאתם משחיזים את המקלדת שלכם ומושחים אותה בארס, תקשיבו רגע. כששאלו את ג'ון לנון לתגובתו על פירוק הביטלס הוא אמר: "אני לא יודע למה אנשים עושים מזה רעש כל כך גדול, זה לא סוף העולם, זאת רק להקת רוקנרול שמתפרקת".
ובכן, קטונתי מלהיתלות באילן כה גבוה, אבל זה בערך מה שיש: חור במערכה הראשונה מישהו חייב לפול לתוכו במערכה האחרונה, בדרך כלל אני, ובתור ישראלים הנתונים יום יום ושעה שעה לשיגיונותיהם של מוקדי הכוח ההזויים המנהלים את חיינו כאילו היו חנות המכולת המתפוררת של סבתא שלהם (במקרה הזה אפשר לחשוב על סבתנו הקולקטיבית, המכשפה הזקנה גולדה מאיר) אנחנו רגילים
לצאת תמיד מתוך נקודת הנחה שבכל סיטואציה אפשרית תמיד יהיה מישהו שעובד עלינו, אנחנו נוטים לראות את השקר בכל מקום, גם כשהוא לא קיים, אפילו לא במחשבה. כל אדם יכול לעשות טעויות, אבל שקרים זה כבר משהו אחר. אני מתייחס לטענה ששיקרתי בכך שאמרתי שגרייטפול דד היו הלהקה הראשונה שניגנה בסטריאו.
אוי כמה שזה כאב לכמה אנשים. אז בואו נשים את הדברים בפרופורציה הנכונה. לאור השקרים שאתם קוראים כל יום בעיתון ושומעים מבוקר עד ערב ברדיו בענייני פוליטיקה, אפשר לצפות מחובבי מוזיקה לאנלוגיות קצת פחות דראסטיות. בקשר לסטריאו, שעדיין לא פתרתי לחלוטין את הסוגייה אם אכן הומצא במכון וייצמן או לא, אולי הייתי צריך לדייק ולומר שגרייטפול דד לא היו האמן הראשון שניגן בסטיריאו , אלא להקת הרוק הראשונה שניגנה בסטריאו בהופעות חיות. ומי שאינו מאמין מופנה לספרושל רוק סקאלי, ספר משעשע ואינפורמטיבי על עשרים השנים הראשונות שבילה כמנהלה של הלהקה, עד שפוטר עקב שימוש יתר בסמים קשים.
גרייטפול דד תמיד היו חובבי חידושים טכנולוגיים והשקיעו יותר מכל להקה אחרת בפיתוח הסאונד שלהם. מטרתו של איש הסאונד העיקרי שלהם, דן הילי (שגם הוא פוטר אחרי כמעט שלושים שנה בשירות מאותה סיבה), היתה ליצור מצב שבו יבוטל לחלוטין ההבדל שבין הצופה והאולם. מדובר, אגב, בסאונד חי, לא בסאונד אולפן, עד למצב שבו האולם ייעלם לגמרי וכל מה שיישאר הוא הצופה והלהקה. כאילו ישבת עם אזניות יחד עם עוד עשרים אלף איש.
כל מי שזכה להשתתף בקונצרט של הדד, יכול להעיד שאם ישבת במקום הנכון, באולם סגור (תמיד קשה יותר להפיק סאונד טוב במקום פתוח, ובפארק הירקון יותר מכל) אין מצב שבו לא תיגנב מהסאונד. צדקו גם מי שהגיבו שהרבה להקות אנגליות השתמשו בידע ובציוד של גרייטפול דד כשבאו להופיע באמריקה. תוספת רצינית לאיכות הסאונד של הדד התרחשה כאשר הצטרף אליהם סטנלי אוגוסטוס אאוזלי השלישי, נכדו של סנטור אמריקאי וחובב סאונד מושבע המוזכר בספרו של תום וולף "The Elecric Cool Aid Acid Test".
ב-1965, כאשר הביטלס ביקרו הביטלס באמריקה, נפגשו הסופר קן קיזי (האמור בעצם להיות נושא הכתבה הזו) וזה הציג את עצמו: "אני קן קיזי, ואני סופר". "ואני אאוזלי," היתה התשובה, "ואני עושה את האסיד הטוב ביותר בעולם". ואכן, אם יש אדם שפשוטו כמשמעו הציף את אמריקה בל.ס.ד, אאוזלי הוא האיש. על פי ההערכה ייצר בשנות הששים כ100 מיליון טבליות של הסם, חלקן כאשר היה חוקי, בעיקר הספציאליטה שלו, California Sunshine.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
קן קיזי. צילום: האתר הרשמי
|
|
|
 |
|
 |
|
אסיד הוא התשובה
|
|
|
 |
|
|
|
אבל מה שקושר אותו לכתבה הקודמת הוא ניסיונותיו המדהימים בתחום הסאונד, ובפרט "קיר הסאונד" שהקים בשנות השבעים עבור הדד (לפני שהביטוי הפך לסמלו המסחרי של פיל ספקטור) שהיתה מערכת ההגברה המדהימה ביותר שהיתה בשימוש עד אז. לכל מיתר היתה מערכת הגברה משלו, והכל ביחד לקח כמעט יום שלם להרכיב. אחד הקונצרטים המעולים ביותר של המערכת הזו (האחרון למעשה) הופיע לאחרונה בדי.וי.די חדש שרמזתי עליו כבר בשבוע שעבר. אני עדיין מעכל את החוויה האודיופילית והבעיה החברתית שהסרט הזה גרם לי (אתם לא רוצים לדעת פרטים) ולכן נדון בו בהרחבה בפעם אחרת.
בינתיים כמה מילים על איש חשוב נוסף שדווקא זכה להערה והוקרה מצד הממסד שנגדו נלחם (בדרכי שלום וצחוק) כל חייו: קן קיזי. ב-1959 התנדב קן קיזי, אז סטודנט לספרות באוניברסיטת סטנפורד, לתוכנית במחקר בסמים שמימן הסי.איי.איי, תוכנית שעליה אתם יכולים לקרוא בפרוטרוט בפרק ל.ס.ד בסדרה תולדות הניו אייג' באתר זה. בהשראת החוויה הזו ועבודתו כשָרת בבית חולים לחולי נפש במנלו פארק בקליפורניה, כתב קיזי את ספרו המפורסם ביותר (היו לו למעשה רק שלושה ספרים רשמיים), "קן הקוקייה". מטרתו היתה לחדור מבעד לחומה הבצורה של הממסד הרפואי באמריקה, בכל הנוגע למחלות נפש, וליצור פתח לעיצוב מחודש של החברה האמריקאית. לשם כך הוא הקים קבוצה בשם The Merry Pranksters שהיתה למעשה הקומונה ההיפית הראשונה של שנות השישים.
הפרֶנקסֶטרס השתמשו באופן גלוי בל.ס.ד, וצבעו כל מה שיכלו בצבעים זוהרים. בקיצור, קישטו את צפון קליפורניה בלי לדעת שיום אחד יעשו עליהם עבודות אוניברסיטאיות. אפשר לומר שמרבית התרבות הפסיכדלית שהתפתחה במפרץ סן פרנסיסקו בשנים ההן, הגיחה ממושבם בביתו של קיזי בלָה הוֹנדָה שליד פאלו אלטו שליד סן פרנסיסקו. משם התפשטה המהפכה הקטנה שלהם לעולם כולו. מטרתם היתה להתעמת בצורה לא אלימה עם הממסד האמריקאי ואורח המחשבה הקונפורמיסטי ששלט בארה"ב של התקופה.
"קן הקוקייה", ספרו הראשון של קיזי היה הצלחה מסחרית וביקורתית מיידית. זהו, אגב, אחד הספרים שניתן לקרוא בחינם ובשלימותם בספרייה הוירטואלית של גוגל. (השם האנגלי הוא
"One Flew Over The Cuckoos Nest") והספר הוא מעין אזהרה הרואה בחברה הממסדית בית חולים לחולי נפש ומי שמנהל אותו מיוצג על ידי האחות הראשית במחלקה הסגורה. אחות המנוגדת לכל מה שחופשי, פתוח, ואנטי ממסדי. בן דמותו של קיזי, מקמרפי, המגולם בסרט שנעשה על פי הספר על ידי ג'ק ניקולסון, ובהצגה שהועלתה לפני כמה שנים בהבימה על ידי רמי הויברגר, מנסה להכניס סדר חדש במחלקה אבל נידון לעונשים שונים מצד האחות המרשעת ובסופו של דבר ללובוטומיה.
קיזי חשב שאסיד, בניגוד למחלקות סגורות, הוא התשובה. הפרנקסטרס ברשותו של קיזי החלו לארגן מסיבות אסיד, תחילה במקום מושבם בלה הונדה, ואחר כך במקומות שונים בסן פרנסיסקו ולוס אנג'לס. האסיד היה מעורב במשקה קל בחבית שעמדה ליד הכניסה והמסיבות נקראו מבחני אסיד, ונמשכו לעתים כל הלילה. להקת הבית היתה גרייטפול דד. קיזי האמין שכל אדם חייב להתעמת עם פחדיו הכמוסים תחת השפעתם של סמים פסיכדליים. הוא היה אדם שדחף הכל לקצה גבול היכולת, וכך גם במסיבות האסיד שלו.
נקודת השיא בקריירה הקצרה של הפרנקסטרס כמובילים חברתיים היתה נסיעתם ההיסטורית מסן פרנסיסקו לניו יורק. הם קנו אוטובוס בית ספר צהוב, צבעו אותו בכל צבעי הקשת, ונסעו לניו יורק לפגוש את נביא הל.ס.ד של החוף המזרחי, טימותי לירי. האוטובוס השמיע מוזיקה פסיכדלית תוך כדי נסיעה ברחבי אמריקה, והיווה בידור רחוב רדיקלי לתושבי היבשת הנדהמת. משתתף חשוב בנסיעה, הנהג, היה ניל קאסידי, אחד האנשים החשובים בהתפתחות תרבות הסקסמים ופופנרול, למרות שמעולם לא הקליט אפילו חצי שיר. גם עליו כבר נכתבו כמה ספרים, וגם עליו עוד נכתוב בהרחבה.
בהזדמנות אחרת, הם קראו לאוטובוס Furthur והנסיעה הזו מתועדת כאמור במלואה בספר The" Electric Col Aid Acid Test" של תום וולף שהפך מאז, בניגוד לקיזי עצמו שאולי אכל יותר מדי אסיד, לאחד הסופרים החשובים ביותר באמריקה המודרנית. הפגישה בין שני מביאי האסיד, קיזי ולירי, לא עלתה יפה, אבל את המהפכה הפסיכדלית כבר אי אפשר היה לעצור.
קיזי לא ייזכר אולי כגדול הסופרים האמריקאים, אבל נעים לדעת שממשלת אורגון, מקום הולדתו, הקימה עבורו אנדרטת זיכרון.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
