 |
 |
|
|
| בחורות אלטרנטיביות: אתה לא יכול איתן ואתה לא יכול בלעדיהן |
|
|
|
| פיל וגליה קולקטיב מאוכזבים מהאלקטרו-מסטיק של אנני, מעבירים רשמים ראשונים מהאלבום המצופה של מלכת הבאנגרה M.I.A ומאוד מרוצים מהסינגל של MU |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בנות רק רוצות כיף, קבעה סינדי לאופר אי שם בשנות השמונים, ולמרות זאת הקונספט של פופ נשי נבוב וקופצני, במיטבו אחד הדברים המשמחים בעולם, לא ממש שרד את המהפכה הפמיניסטית. מאז ימי התהילה של פיל ספקטור, השילוב של מפיק על זדוני ועלמת חמד תמה הילך קסם על עולם הפופ, ואף האלטרנטיבי שבחובבי המוזיקה התקשה להתנגד לחן היזום של להקת הבנות המהונדסת. בשנות השמונים בנו לעצמם סטוק אייטקן ווטרמן מונופול על התחום, ומאז הוא הוחלף על ידי יחידות מחול אירוביות שאיבדו כל קשר למסורת. למרבה המזל, יש עדיין כמה אנשים שמאמינים בפופ טוב ואפקטיבי כמטרה, והם דואגים לייצר אותו, לאתגר אותו
ולשבור לו את הצורה.
ריצ'ארד X, הזכור לטוב מהבוטלגים האכזריים של מיסי אליוט והנורמל, קליס, השוגבייבס ואפילו גירלס אלאוד, אולי מוביל במירוץ אחרי הכתר של ספקטור, אבל יש אינסוף קומבינציות ודרגות של שיתוף פעולה בין מפיק טוב וזמרת כריזמטית. אם ריצ'ארד ימשיך בשלו נוכל אולי אפילו לסלוח לו על ששיסה בעולם את רייצ'ל סטיבנס. גם אם התוצאה היא רק שיר אחד מהסוג שיכול לגרום למיזנטרופ הכי גדול ליהנות במסיבה כשהדי.ג'יי מנגן אותו, הרגע שבו טעם ביקורתי מעודן חובר לפופוליזם דבילי, או אפילו תופס אומץ ומרביץ לו איפה שזה כואב, הוא מנקודות הציון המגדירות של כל תקופה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אנני, "Anniemal", הד ארצי
|
|
|
 |
|
|
|
התקליט של אנני הוא קודם כל אכזבה, מסוג האכזבות שמלוות כל רגע גולמי של פופ טהור. אפילו בלונדי היו מתקשים לעמוד ברמת הציפיות שיצר הלהיט "Chewing Gum" כשיצא במהדורה מוקדמת באמצע שנה שעברה. התאריך הרשמי ליציאת "Anniemal" נדחה ונדחה, וכשסוף סוף דלף לאתרי אינטרנט שונים התברר שמדובר באלבום האוס פאנקי ודביק, שכל קשר בינו לבין הסינגל מקרי בלבד.
אמנם שניים מהקטעים על התקליט בהפקת ריצ'ארד X, אבל שילוב קטלני של רויקסופ ו-OP:L Bastards הורס כל פוטנציאל שהיה לאנני להחיות את ימי הזוהר של דונה סאמר ודבי הארי. זה לא שלא היינו צריכים לדעת: "Chewing Gum" עצמו מזהיר אותנו מפני פרשנות יתר – זהו פופ מסטיק במיטבו ואין לקרוא לתוכו יותר מזה. ככה בדיוק צריך להישמע שיר שעוסק בכלום ולא רוצה להתחייב על כלום וכמאזינים נאמנים עלינו לאמץ את הריק הזה ולהתאהב בו מחדש בכל פעם שהוא מתגלם באמצע הקיום היומיומי שלנו.
הרבה אנשים כתבו על הקול הרזה של אנני שרוצה להדמות לשרה קראקנל או לקיילי. קול נשי רזה מוליד בדרך כלל את הציר המרכזי אישה\מכונה עליו בנוי פופ\מדע בדיוני מהרובוט מריה במטרופוליס ועד לדונה סאמר. הקול הנורדי המתוק של אנני משועתק, מקוצץ, מהופך ומהדהד בתוך הטנק המלאכותי שבנה לה ריצ'ארד X ולכל הבנים שאוהבים פולק מ"הלב" נתפס הזקן בקנה.
הפורום באתר של אנני חושף כאלה רמות של צרכנות אירונית שקשה לפענח מי רציני, בין חובבי הדיידו למעריצי Death from Above 1979. המסר? זה לא משנה. זה לא כל יום שאומת הפופ מתאחדת תחת ביט אחד ואם מנורבגיה תבוא הישועה, שתבוא עליה הברכה. סיפורים סוחטי דמעות על מותו של חבר הנעורים של אנני, איתו כתבה חלק מהשירים באלבום, הם לא רלבנטיים לצורך העניין – אף אחד לא שותה מילקשייק ורוד בשביל לחפש בו משקעים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אנני
|
|
|
|
|
|
|
מ.י.ה, "Arular"
|
|
|
|
|
|
|
עם שם כמו מת'נגי ארולפרגאסם אפשר להבין למה משתמשת בקיצור, אבל הנקודות שמכווצות את השם שלה תואמות בדיוק את הקומפקטיות האגרסיבית של המוסיקה שלה. "Galang", השיר הראשון שלה, ששוחרר לחנויות לפני כמה חודשים אחרי שכבר הספיק לעשות כמה סיבובים בחוגי די.ג'ייז נבחרים, הוא קריאת קרב תקיפה, הזמנה פתוחה לכל תתי התרבויות של הבירה ומחוצה לה לחבור ולהטיל ספק בסמכות של הרשויות, מהסוג ש-"London Calling" של הקלאש היה מת להיות.
אמנם על ההפקה הבשרנית של "Arular", אלבום הבכורה המצופה שלה שיוצא רק בעוד איזה חודש ומשהו, אחראים ה-Fat Truckers, שכבר התרגלנו לצפות מהם לאלקטרו שמגיע עמוק מהאגזוז של הארלי דייוידסון שמן, אבל בניגוד לאנני, M.I.A היא בהחלט לא גומי לעיס לשימוש חד פעמי. את הביטים בשאר התקליט יצרו סטיב מאקי, באסיסט פאלפ לשעבר, וכמובן ריצ'ארד – להלן ספקטור – X. בין אם בשל העבר המשפחתי (היא בת למורדים לוחמי חופש מסרי-לנקה) ובין אם בשל הרקע האמנותי (היא למדה אמנות וקולנוע בסיינט מרטינס בלונדון), M.I.A זורקת שורה של פצצות פוליטיות שמסתתרות כמעט בכל רצועה מתחת לראגא במבטא דרום לונדוני כבד ומקצבי באנגרה קצוצים.
יש לה מה להגיד על סרי לנקה, על הפלשתינים ועל העיר המאומצת שלה, לונדון, והיא זו שאחראית לציורים המרוססים שמופיעים על עטיפות התקליטים והקליפים שלה (מהם היא תרמה גם לג'סטין פרישמן מאלסטיקה). קשה לנו לחשוב על משהו שהוא יותר בריק-ליין: חזון אחרית הימים שבו קלאברים שיכורים וסטודנטים לאמנות מנענעים את הישבן לצלילי באסים שיוצאים מחנויות הקסטות ההודיות (הבודדות שעדיין לא עברו אפ-גרייד לבוטיקים). המוכר הקבוע שלנו בחנות התקליטים ראף טרייד סירב לתת לנו עותק של "Sunshowers", הסינגל השני של M.I.A, בטענה שזה לא בשבילנו. הוא מן הסתם צודק, אבל לא איכפת לנו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
M.I.A
|
|
|
|
|
|
|
מו, "Paris Hilton" (סינגל)
|
|
|
|
|
|
|
היחס בין MU לפופ מזכיר את היחס בין מטחנת בשר לפרה. את מה שאנני משחזרת ו- M.I.A משכתבת, מוטסומי קנמורי משחיתה לבלי הכר. זה התחיל עם הפרוייקט המצומצם Mu Chan Clan ומקצבי מכונת הכביסה המעוותים של "Smash it with a Brick", שאיך שלא ניסית לנגן אותו על הפטיפון, בין אם במהירות 33 או 45, נשמע קצת מהיר מדי ולא לגמרי בסדר. ב-2003 היה "Afro Finger and Gel", אלבום הבכורה של MU, שיתוף פעולה עם המפיק והדי. ג'יי (והבעל) מוריס פולטון, אחד התקליטים המוזרים, האפלים והחזקים של השנה: דיאלוגים סכיזופרניים נבלעו תחת מוסיקה שבטית מהסוג שהיה נוצר עם מוצרי אלקטרוניקה ביתיים היו מחליטים למרוד במעבידים שלהם, להקים חברה שבטית משל עצמם ולאמץ טקסי וודו.
לאחרונה מצאו MU ושבט הבלנדרים שלה את קורבן האדם המושלם. פאריס הילטון - היא קדושה מעונה לעידן תכניות הריאליטי, קורבן מובהק של חברת השפע הצרכנית, ו-MU שמחה לספק לה מוקד בוער ולתת לה מייקאובר מהסוג שאפילו הטלוויזיה עוד לא חשבה עליו. MU היתה שמחה אם במקום להגיע לחווה החביבה ב"החים הפשוטים", גברת הילטון היתה גומרת בחווה של המנסרים מטקסס, והיא הכינה מוסיקת אווירה לארוחת הערב. על צד ב' של "Paris Hilton", מספרת לנו MU שהם אוהבים בחורים שקוראים להם לוק, תוך שהיא נשמעת כאילו שהיא קורעת לאחד כזה את הצורה. אם התמזל מזלכם יכולתם לראות את MU בהופעה חיה במועדון הווקס בתל אביב בפברואר – חבושה כובע שעשוי מכפפת גומי מנופחת, היא רוקדת משהו שנראה כמו הכלאה מוזרה בין פוגו וקפוארה. כך או כך, כדאי לחכות לאלבום חדש באורך מלא מהצמד. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | אמנים, עיתונאים ורבולוציונרים כושלים | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
