 |
 |
|
|
|
|
|
|
| פיל וגליה קולקטיב על הרוקומנטריז של הראמונז, ה-Fall וטוקסידומון שמוכיחים אילו סרטים מרתקים ניתן לעשות על מוזיקה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כל ז'אנר קולנועי צריך להתנער מהצל הענק שמטילה עליו יצירת המופת המרכזית שעיצבה אותו לאורך עשורים שלמים. במקרה הזה הצל הענק בעצם שייך למודל מיניאטורי של סטונהנג' או במילים אחרות "ספיינל טאפ". הקומדיה האגדית של רוב ריינר היא כל כך מגוחכת, כל כך מאולתרת, מצחיקה וקטנונית עד שהיא יכולה להיות רק תמונה מדויקת לחלוטין של המציאות, וסרטים תיעודיים על להקות רוק תמיד יתקשו לעמוד בקריטריונים המחמירים של המציאות.
הרבה צופים חשדו למשל ש-"Some Kind of Monster", הסרט התיעודי על מטאליקה משנה שעברה, הוא בעצם עוד פרודיה גאונית של רוב ריינר ושחברי הלהקה רק שחקו את תפקיד כוכבי הרוק המזדקנים, המגלומנים, הפרנואידים שמחלקים את האולפן לאזורי "אנרגיה" שונים בעצת גורו ניו-אייג'י מטורף. שלושה סרטים שונים על שלוש להקות מאוד שונות שראינו לאחרונה מראים את הפוטנציאל האדיר של רוקומנטריז ושל הקולנוע בכלל להאיר באור חדש את מכלול היחסים השברירי שבין חברי הלהקה עצמם, הקהל, המדיה, והתעשייה, ולזחול החוצה מתא הזכוכית התקוע של ספיינל-טאפ, בדיוק כשהשיר נגמר.
את הסרט על טוקסידומון ראינו בפסטיבל סרטים קטן עם עוד חמישה אנשים (ששניים מהם יצאו באמצע הסרט במחאה על איכות הסאונד). הסרט על הראמונז זכה להפצה מסחרית
רחבה בבריטניה והקרין לפני אולמות מלאים למדי. וההופעה הפומבית הנדירה של מארק אי. סמית' וה-Fall קיבלה כיסוי עיתונאי מרשים אבל נדחקה לערוץ דיגיטלי נידח יחסית בטלוויזיה האנגלית. אף אחד כמעט ממי שדיברנו איתו לא הצליח לתפוס את התוכנית, אבל אנחנו דאגנו להקליט את המונולוג הליוורפולי הבלתי חדיר, ביחד עם עוד שני פרקים ישנים של "מסע בין כוכבים" על קסטה שעכשיו אנחנו לא יכולים למחוק.
כל שלושת הסרטים הציגו דיוקנאות אחרים לגמרי מהפנטזיה הרכה של המעריץ כשהוא מחזיק את התקליט ומנסה לחבר את שמות השירים והתמונה על העטיפה לסיפור אמיתי. מצלמת הקולנוע מצליחה להראות את הפאתוס, התסכול ואפילו השעמום של החיים כלהקה, את הספקות העמוקים שמתחילים לנקר בכל מי שנתפס במטחנת תעשיית התרבות, את הריבים והקנאויות והבדידות של האמן היחיד בתוך המסגרת הקבוצתית היצירתית.
ב-"One Plus One" האגדי, הצליח גודאר להציג את תהליך הכתיבה של שיר פופ (במקרה הזה "סימפטיה לשטן" של הרולינג סטונז) כעבודה שחורה ונטולת סיפוק עם בוס שתלטני ועייפות איומה, תמונת ראי של מהפכת הסטודנטים המדשדשת מאינרציה. הרבה כוסות תה פושרות, בדלי סיגריות ומבטים דהויים מציצים דרך המצלמה של גודאר: פועלי תרבות בעבודת יומם הבלתי נדלית.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הראמונז, "End of the Century"
|
|
|
 |
|
|
|
הראמונז הם אחד מפלאי עולם. לא רק בגלל שהם המציאו את הפאנק-פופ או שהיה להם את הסט הכי מהיר בעולם בהופעות חיות בלי אפילו שנייה לתפוס את הנשימה בין שיר לשיר. אפילו לא בגלל התזמון המדהים של תאריכי הפטירה של שלושה מארבעת החברים המייסדים של ההרכב, שהצליחו למות תוך הפרש של פחות משנה זה מזה. הקסם האמיתי של הראמונז נחשף במלואו ב-"End of the Century", שמראה לעולם איך חבורה כל כך אומללה של אנשים מסוכסכים באופן תמידי עם העולם ועם עצמם מצליחה להתכנס יחד ולייצר במשך שלושה עשורים שירי פופ כל כך מלאי חיוניות וכיף. הריב בין ג'וני וג'ואי שנמשך כמעט עשרים שנה, התלות הכרונית של דידי בסמים, התסכול של הלהקה שראתה את הסגנון שהמציאה נלקח למקום הראשון במצעדים על ידי הלהקות שקמו בהשראתה, מכל אלה לא נשאר אפילו זכר בדקה-ארבעים-בשלושה-אקורדים שלהם.
לכל אחד יש את הראמון האהוב עליו. יש כאלה שאוהבים את הביישנות והיציבה המוזרה של ג'ואי, יש מי שמעדיפים את הקופצניות חסרת המנוח של דידי ואחרים אוהבים את הפיסוק הרחב של ג'וני, מחזיק בגיטרה בקשיחות מתריסה. למרות שתחת הדיקטטורה של ג'וני כולם היו כבולים לאחידות הצבאית של תספורת הסיר, מעיל העור השחור והג'ינס המשופשף, גם כשדידי רצה לזוז עם הזמנים ולאמץ קוצים או לשיר ראפ, מהר מאוד מתברר שהיה להם מעט מאוד במשותף. מה שבכל זאת החזיק אותם ביחד הוא, שכמו שאומר אח של ג'ואי, הראמונז היו אוסף של טיפוסים שהיו חייבים להיות בלהקה בגלל שהם היו דפוקים מדי לעשות כל דבר אחר. הפיתוי לחשוב על הראמונז בתור מין פרוטוטיפ מעוות ללהקת בנים מתפוגג מהר מאד בסרט, לא בגלל החזרה הידועה על סיפורים שאין דרך לבסס אותם על החיים המוקדמים של דידי בתור רנט-בוי רצחני בפינת ""53rd and 3rd, או הסמים והמכות עם קוני. כל אלה כבר הפכו לחלק בלתי נפרד מהמיתולוגיה של הלהקה והם מתועדים היטב בספרים כמו "Please Kill Me".
הסרט מראה צד אחר של הסיפור: ג'וני מנהל את הלהקה בלי רחמים כמו מנהל משמרת ותיק בסניף של רשת מזון מהיר שכל העובדים שלה הם טינאייג'רים מופרעים ומסוממים. לאור העובדה שג'וני היה שמרן רפובליקני קיצוני – כשהלהקה נבחרה ל'היכל התהילה של הרוקנרול'' בשנה שעברה, הוא הפטיר לעבר המיקרופונים "אלוהים יברך את אמריקה ואת הנשיא בוש" – מעיל העור, הג'ינס והתספורת הרטרו-פיפטיז שלו לא נראים כל כך חמודים אלא יותר כמו איזה ניסיון נואש לחזור לאמריקה אידילית בנוסח "Happy Days". ג'ואי, מצד שני, היה ליברל אדוק שהופיע בכל אירוע מחאה זניח. הוא מדבר בשקט, מתחת למשקפי השמש הנצחיות שלו וחושף בהדרגה את הסיבה האמיתית שבגללה היתה צריכה אמא שלו לאשפז אותו: ההפרעה הנפשית הקיצונית שלו, אובססיה-כפייתית, הפכה כל יציאה מהבית איתו לעסק מסובך בגלל שהוא היה צריך לגעת בכל מדרגה שנייה ואם הוא פספס אחת הוא היה חוזר על כל העסק מהתחלה.
שני ההפכים המוחלטים האלה היו לכודים בתוך שותפות יצירתית במשך עשרים וחמש שנים, שמתוכן הם לא דיברו אחד עם השני במשך עשרים אחרי שהחברה של ג'ואי, אהבת חייו והמושא של רבים מהשירים, עזבה אותו בשביל להתחתן עם ג'וני. בסופו של דבר, מתחת לסמים, לאלימות ולסצינה של CBGB, מתהווה סיפור של מערכת יחסים דפוקה, דכאנית ולקויה שהרסה לכל האנשים המעורבים את החיים ושבלעדיה לא היה להם בשביל מה לחיות ממילא. בראיון אחרי מותו של ג'ואי וכמה חודשים לפני מותו שלו, ג'וני מודה שלא הלך לבקר אותו בבית החולים. הוא מסתכל הצידה וקובע שמכיוון שהוא לא דיבר איתו במיוחד קודם לכן, לא היה בכך טעם. זה רגע קורע לב של רגשות עצורים ומודחקים והוא מהווה פורטרט הולם לסיכומה של סאגה טראגית ומופלאה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הראמונז
|
|
|
|
|
|
|
דה פול, "The Strange and Wonderful World of Mark E. Smith"
|
|
|
|
|
|
|
אין תפאורה הולמת יותר לסרט על מארק אי. סמית מאשר הפאב. כמעט כל הראיונות בסרט התעודה על הזמר האניגמטי של להקת ה-Fall האגדית נערכים בפאב, ויש בהם הרבה כורסאות פאב ירוקות מכוערות, כוסות בירה כמעט ריקות, אורות מהבהבים של מכונות הימורים וחולצות כדורגל. ברוכים הבאים לעולם המופלא של מארק אי. סמית. גם כאן מלאכת הבימוי היא איננה משימה קלה. קשה להתאים את נקודת המבט של המעריץ לזאת של הבמאי התיעודי, האחת רואה רק את המקוריות והכוח הכובש של שירת הרחוב הפיוטית של סמית והשניה את המרירות הארסית של סמית כיום.
המעריץ רוצה לרקוד עם הקליפים הקצרים ששזורים בתוכנית, והבמאי התיעודי רוצה להבין למה סמית הרס כל מערכת יחסים ולמה, אחרי שלושים שנה בתפקיד, הוא ממשיך לשחק את האאוטסיידר ממעמד הפועלים. ארבעים ושמונה חברים באו ונזרקו מה-Fall, וגם ארבע נשים שלכולן היה גם תפקיד בלהקה. אף אחד לא הצליח לשרוד את התקפות הזעם של סמית, שיודע בוודאי איך לפרק בן אדם בלשון המתגלגלת השיכורה שלו כמו שהוא יודע לחטט בפצעים הפתוחים שלו עצמו. אולי חלק מהם התייאשו אחרי כמה שנים מלנסות להבין את עגת הפאבים המנצ'סטרית הכבדה שלו: לא שאי-פעם היה קל להבין מה הוא אומר, אבל שנים של דיאטת שתייה וסמים אינטנסיבית הפכו אותו לפחות קוהרנטי מרוב אוכלוסיית ההומלסים של הממלכה המאוחדת.
הסיפור של הלהקה הוא הסיפור של הצפון האנגלי. בשנות השבעים מהפיכת הפאנק הופכת את סמית בן לילה מעובד מזח עני לגיבור מעמד הפועלים. כמו הווארד דבוטו מהבאזקוקס ואיאן קרטיס של ג'וי דיוויז'ן, הסקס פיסטולז נתנו למרק אי. סמית את הביטחון להפוך לפרונטמן לא מתבקש ולחבר את השירה האורבאנית המחוספסת שלו לרעש של כמה חברים. בשנות השמונים, בעזרת אישה מספר שתיים – בריקס סמית האגדית (שהיתה בהחלט האישה הכי קול בעולם למשך כמה שנים ועכשיו מוכרת ג'ינסים אופנתיים בחנות שלה במזרח לונדון) – הוא התחיל לפלרטט עם הממסד האומנותי ורעיונות חדשים על סטייל והצלחה, רק בשביל לזרוק את הכול לפח בשנות התשעים הרזות. כמו שאומר מבקר המוסיקה פול מורלי, שאף סרט דוקומנטרי על להקה לא שלם כיום בלעדיו: "בשנות התשעים התחילה להתגנב לאנשים תחושה שאולי מארק סמית הוא לא גאון אלא סתם שיכור זקן – פתאום התחלת לחשוב שהשירה הגאונית שלו היא סתם מלמולים של שתיין שאנחנו קוראים לתוכם יותר מדי משמעות". אבל איך שהוא בסרט כמו בחיים, בכל פעם שאתה מחליט לשנוא את פרצוץ הקרמיט המלגלג של סמית, הוא מצליח לחזור ולזכות בך שוב.
הסרט מתעכב במיוחד על היחסים המיוחדים שהיו לג'ון פיל עם הפול ומראה את הפיל סשן האחרון של הלהקה, אחד מני לפחות עשרים אבל אף אחד מהמשתתפים לא בטוח בדיוק כמה, לפני מותו של מגיש הרדיו האגדי. אבל יותר מכל היה שווה לראות אותו בשביל הניסיונות של הפול לשלב בלט בהופעות החיות שלהם ואף להעלות מופע מחול שלם בפסטיבל הפרינג' של אדינבורו עם להקת המחול של מייקל קלארק: בריקס רוכבת על המבורגר ענקי,ישבנו החשוף של קלארק מסתיר את רוב חברי הלהקה בטלוויזיה הממלכתית, רקדניות במוהיקנים ותלבושות אדוארדיות-עתידניות צועדות על הבמה בצעדי ברווז. תמיד גרסנו שכל אדם צריך שיהיו לו שבעה תקליטים של הפול, לא משנה איזה, לא פחות ולא יותר. עכשיו, אחרי כזה עושר של קליפים וחומר ארכיוני מהופעות כאוטיות, לא אכפת לנו איזה נודניק סמית נהיה – אייקון, אנטי-אייקון – אנחנו לכל הפחות רוצים גם את האוסף.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מארק אי. סמית
|
|
|
|
|
|
|
טוקסידומון, "No Tears"
|
|
|
|
|
|
|
הדבר הראשון שמכה בך הוא המבטא. במשך כל שנותינו כגותים צעירים היינו משוכנעים שטקסידומון היו אירופאים – לא בהכרח הולנדים, אולי דווקא בלגיים – אבל לבטח לא שיירים היפיים מתרבות הנגד של סאן פרנסיסקו. לאור המעמד השולי בתכלית של להקות הגל החדש המאולתרות שצצו כמו פטריות בנעליים של סיד ווישס בסוף שנות השבעים בארצות הברית, הטעות שלנו לא לגמרי מפתיעה. למעט Devo, מעטות הן הלהקות שעשו שימוש מפוקפק במעבדות האלקטרוניקה וסדנאות הדרמה של הקולג' שלהן וזכו על כך למקום של כבוד בכרוניקות של המוסיקה הפופולרית.
להקות כמו טוקסידומון, שלא לדבר על Crash Course in Science או Xex, פשוט היו מוזרות מדי בשביל לשרוד את שנות רייגן בארץ מוצאן. "No Tears" מתעד את המעבר של הלהקה מתופעת פרינג' אמנותית להתנגשות אגואים כבירה של מוסיקאים מזדקנים דרך הצלחה טראנס-אירופאית מינורית בצבעי VHS דהויים. למנגינת ליבם של מעריצים רבים בוודאי, הסרט בקושי מזכיר את "In a manner of Speaking" ואת "Holy Wars" המופתי בכלל, אבל יש בו בכל זאת מספיק רגעים חזקים, מהפתטי - ריינינגר משמיץ את בראון ובראון משמיץ את ריינינגר, למהפנט – וינסטון טונג מדקלם/שר/משחק אלף דמויות מול המצלמה לאור פנס כיס.
טוקסידומון נזרקו מסאן פרנסיסקו לניו-יורק ומשם הם התגלגלו ללונדון ואז לקומונה מכניסת אורחים בבלגיה, שם הם עצרו לעשרים שנה בערך. סיפור הנדודים חזרה מהיבשת החדשה לאירופה, נרטיב ידוע בהיסטוריה האינטלקטואלית של התקופה המודרנית מהנרי ג'יימס ועד טי.אס. אליוט, הוא אולי הסיפור האמיתי של הסרט, ושל הגל ההוא של להקות ניו-וייב מוזרות. הלג'נדרי פינק דוטס האנגלים מצאו את עצמם בהולנד, כמו גם מינימל קומפקט, והבירת'דיי פארטי החליפו את אוסטרליה בברלין. בנקודה מסויימת בסרט ריינינגר אפילו מודה שאמריקאים די מגעילים אותו בוולגריות הרעשנית שלהם.
את סיפור המסע המהופך והמפותל מלווה המוסיקה היחודית של הלהקה, שנטתה לאופראיות אפית ולניאו קלאציסיזם תמוהים ולא לחלוטין מתבקשים בתוך ההתנסות האלקטרונית האמיצה לפרקים. גיבורי משנה מעניינים יותר בפוטנציה כמו השחקן/זמר טונג נשכחים בצד הדרך לטובת פרויקטי הסולו היומרניים של בליין ל. ריינינגר וסטיבן בראון, אבל למרות העריכה החובבנית מנקודת מבטו של מעריץ יווני מתלהב, יש בסרט מספיק חומר מהימים המוקדמים לשמח חובבי גל חדש באשר הם. מרשימה במיוחד הופעתו של ריינינגר בתור הקאובוי הקיברנטי, רכוב על אופנוע וחמוש במשקפי שמש היסטריים ובלתי נחוצים בעליל בחשכת הסטודיו.
|
|
|
|
|
|
|  | | טוקסידומון | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | אמנים, עיתונאים ורבולוציונרים כושלים | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
