 |
 |
|
|
|
|
|
|
| פיל וגליה קולקטיב עושים כבוד לנסיכת הדיסקו ה-Pאנקיסטית כריסטינה ומתלהטים מאוסף שמביא את המיטב האנקדוטלי של 76'-77' |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בשיר של הראמונז "Sheena is a Punk Rocker", שינה עוזבת את החברים הסטייליסטים שלה שהולכים לדיסקוטק והולכת להתבודד, כי שינה היא פאנקיסטית. בסוף שנות השבעים פאנק בהחלט נראה כמו אלטרנטיבה חזקה לעולם הנוצץ של סטודיו 54 ולא מעט פאנקיסטים צעירים כמו
שינה הסתובבו עם חולצות "Disco Sucks".
אבל בניו יורק אפשר למצוא את הכל, כמו שהראמונז קבעו בסוף השיר, וככל שההדים של הסצינה של CBGB התפשטו החוצה מהעיר והגיעו לשאר העולם נמצא מקום לפאנק תעשייתי ואמנותי, עממי ובהמי ואפילו דיסקואידי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
כריסטינה, "Doll in A Box" ,"Sleep it Off"
|
|
|
 |
|
|
|
ביקום אלטרנטיבי כריסטינה (Cristina) היתה מדונה. אבל בשלהי שנות השבעים, בזמן שמדונה היתה עסוקה בטיפוס חסר עכבות לצמרת תוך שהיא מגשימה בדקדקנות את רוב החוקים של מקיאבלי (אלימינציה של יריבים, איזון של נדיבות ואכזריות, כיבוש ואדמיניסטרציה של נסיכות הדיסקו), רשימת ההישגים של כריסטינה מונה כבר כללה תואר מהרווארד בספרות והיסטוריה ולימודי דרמה בלונדון. אבל למרות ההון של בעלה, מייקל זילקה, שהקים את הלייבל ZEבכסף שירש מהעסק המשפחתי, הסיכויים של כריסטינה להגיע למעמד של גברת גאי ריצ'י לימים היו די קלושים.
בין אם בגלל ההשכלה האקדמית, שגרמה לה לחפש בכל שיר דיסקו אוורירי מימד של הזרה ברכטיאנית ובין אם בשל חוש הדרמה המפותח, כריסטינה לא יכלה לשיר תו אחד מבלי להשמע צינית לחלוטין לגבי הז'אנר הדבילי שהיא מצאה את עצמה עובדת בו. אם זה לא היה בטקסטים קצת אפלים מדי, זה הסתתר בהגשה א-לה מרילין מונרו, סקסית על גבול ההיסטריה עם חוש אבסורד מפותח.
כריסטינה מעולם לא התכוונה להפוך לזמרת דיסקו, וספק אם היא אפילו הקשיבה יותר מדי ללהיטי המצעדים. כמבקרת התיאטרון של הווילג' ווייס, היא עסקה על פי רוב בדברים רציניים יותר. אבל כשבעלה שם לעצמו למטרה לקרוא תיגר על החולצות של הפאנקיסטים ולהקים לייבל שיכליא בהצלחה דיסקו עם פאנק, היא נרתמה למשימה ותרמה את הקול התיאטרלי והמתנשף שלה ל-"Disco Clone", שמסקנתו העיקרית היא שמכיוון שיש עוד חמישים בדיוק כמותה, אף אחד לא צריך לבלות את הלילה לבד. הדיסקו המשובט שלה זכה להצלחה חלקית לפחות (ה-NME כינה אותו "מטופש באופן אמנותי"), ותקליט שלם, בהפקת אוגוסט דארנל מקיד קראול והקוקונטס בא בעקבותיו. כריסטינה זכתה להקליט אלבום שני, אבל משהבינה שלעולם לא תהיה הגברת הראשונה של הפופ (או של הקבלה), היא נטשה את הקריירה המוסיקלית ונעלמה מהזירה הציבורית.
ב-2003, אחרי תרדמת של כמעט עשרים שנה, ZE התעורר לחיים עם החתמות חדשות ויצר עניין מחודש ברפרטואר שכלל במקור את ג'יימס צ'אנס, לידיה לאנץ', סואיסייד, ליזי מרסייה דקלו וסוכריית הפופ הצרפתייה ליו. לאחרונה הוציא הלייבל מחדש את שני האלבומים של כריסטינה עם כמות מכובדת של בונוסים. על "Doll in a Box", בלב ההפקה הקוקוסית של דארנל, כריסטינה נשמעת כמו פרי טרופי שברירי, מוקפת כלי נשיפה ותופי בונגו שמאיימים לבלוע אותה. מבורכת במיוחד התוספת של הסינגלים "Disco Clone?", "Is That All There Is" (בגירסה שזיעזה כל כך את ליבר וסטולר, כותביו המקוריים, שהם תבעו את כריסטינה ואסרו על השמעתו) וגירסת הכיסוי ל-"Drive My Car" של הביטלס (שמשום מה זכה להצלחה בקרב הדיוות של הגל החדש – גם ג'ינה X עשתה לו טובה עם היפוך תפקידים דומה).
"Sleep It Off" מצטיין במיוחד בשיר פאנקיסטי בשם "Don't Mutilate My Mink" ובהפקה המגוונת יותר של דון ווז מ-(Was Not Was). לכריסטינה עצמה תמיד היו ספיקות לגבי הכישרון שלה וגם במבט לאחור האלבומים שלה עדיין נשמעים שטוחים ושבלוניים, אבל למרות המגרעות, יש בהם תחכום, הומור ואירוניה שהמלכה אסתר יכולה רק להתקנא בהם.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"Sleep it Off", עטיפת הדיסק
|
|
|
|
|
|
|
אמנים שונים, "England's Dreaming"
|
|
|
|
|
|
|
"England's Dreaming" נחשב בעיני רבים ובמידה מסוימת של צדק לספר האולטימטיבי על פאנק. מעבר לתחקיר המדויק והמעמיק שערך המחבר, עיתונאי המוזיקה ג'ון סאווג', ולקול השווה שהוא נתן למגוון רחב של להקות, "England's Dreaming" הוא ספר מרכזי בגלל שהוא לא נכנע לאף אחד משני הנרטיבים הגדולים של הפאנק, ושל הסקס-פיסטולז בפרט: האחד גורס שהפאנק היה תרגיל ציני במניפולציה צרכנית שהושפע מניאו-מרקסיזם צרפתי והשני שזאת היתה מהפכה עממית, מלמטה, מין התפרצות רוקנרול ספונטאנית.
פאנק בשביל סאווג' הוא רגע ייחודי בהיסטוריה של המוסיקה הפופולארית שבו כוחות פוליטיים, יצירתיים וכלכליים אפשרו ברית שברירית עם השלכות טראנס-אטלנטיות בין אמנות ומדיה המונית. זאת גם הסיבה שהפאנק לא הצליח לשמור על היציבות המבנית שלו כתנועה ומיד לאחר 1977 התפצל, בחלוקה גסה, לפאנק פוליטי ששמר בקנאות ריאקציונרית על "טוהר המוסיקה" ולניו-ווייב ארטיסטי.
סאווג' חוזר עכשיו לזירת הפשע המקורית –77'-76' – עם אוסף עבור כל הקוראים שיכלו עד כה רק להזיל ריר מהאוזניים כשהם קראו את הספר. באותה קפדנות והעמקה שאפיינו את הספר הוא מציג תמונה מפתיעה ומורכבת של תנועה שמהרגע שנולדה היתה יותר מסגנון מוסיקלי, יותר מאופנה, יותר מתרבות נוער – אף אחד מהדברים האלה וכולם בבת אחת.
סאווג' משתמש בשנים האלמותיות ההן כציר מרכזי אבל נמנע מלייחס קריטריון ברור להגדרת הסגנון המוסיקלי כשסביבו הוא בונה את הסיפור, מהפרוטו-פאנק של הסטוג'ס ועד לפאנק האלקטרוני המאוחר יותר של קברט וולטייר והנורמל. בשביל להמחיש עד כמה האוסף הזה הוא יוצא דופן מספיק להגיד שבאחד מהקטעים, בי-סייד של בריאן אינו בשם "RAF" שמתפקד כאן כאב טיפוס של Pאנק-Fאנק, מנגן פיל קולינס. פיל קולינס ופאנק! עשרות מוהיקנים נופלים עכשיו ממרומי קודקודם של פאנקיסטים ותיקים והרבה מתחת לקו הספריי התקני.
במקום לנסות לייצר קאנון של פאנק – וכבר יש מספיק אוספים שעושים את זה בדיוק – סוואג' מרכיב לעצמו היסטוריה אנקדוטלית שכוללת רגעים אקראיים כמו "Eighteen" של אליס קופר שנלקח מהג'וק בוקס המיתולוגי של חנות הבגדים סקס של ווסטווד ומקלארן ושלצליליו ג'וני רוטן שר והקיא במבחן הקבלה שלו לסקס פיסטולס. אפילו הגרסה החתוכה, המצחיקה, והמוזרה של הרזידנטס לביטלס עברה את מבחן הפאנק של סאווג', וגם "Hysterie Connective" של מטאל אורבן המעולים שמרחיק את סיפור הפאנק מהציר האטלנטי של ניו יורק-לונדון לפאריז ומעבר.
הרבה אנשים יתמהו למה סאווג' בחר לא לכלול באוסף אף להקת גל שני כמו קונפליקט או להקת אנרכו-פאנק כמו קראס וכן בחר להקות הארדקור אנונימיות יחסית מהחוף המערבי כמו ה-Avengers וה-Zeros ולא את בלאק פלאג המפורסמים יותר. נראה שסוואג' סינן החוצה להקות שכבר ניסו לבסס את האסתטיקה שלהן על תפיסה מוקדמת של פאנק, וזאת בדיוק הגאוניות של האוסף הזה, ושל הספר של סוואג': שניהם מצליחים למפות את התופעה ולהתנגד לכל ניסיון להגדיר אותה בעת ובעונה אחת.
|
|
|
|
|
|
|  | | "England's Dreaming", עטיפת הדיסק | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | אמנים, עיתונאים ורבולוציונרים כושלים | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
