 |
 |
|
|
| שעתיים וארבעים דקות, המספרים מדברים בעד עצמם |
|
|
|
| יוני רז פורטוגלי סבור שסקורסזה ניסה להיות שפילברג ב"הטייס" ולא כל כך הצליח לו, ולמרות זאת ליאונרדו דיקפריו מרביץ כאן את תפקיד חייו |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ב"הטייס", סרטו החדש של מרטין סקורסזה (זוכה פרס הסרט והשחקן הראשי בגלובוס הזהב, מועמד ל-11 אוסקרים) מופיע ליאונרדו דיקפריו כשהוא שמנמן יותר מאי פעם.
מכיוון שאני מאמין גדול בתיאוריה לפיה ככל ששחקן הופך שמנמן יותר, כך הוא הופך טוב יותר, ומכאן – מתאים יותר לתפקידי אופי (ניקח לדוגמה את תפקידיהם האחרונים של אדם סנדלר וג'ון טרבולטה), ניחשתי עוד בשוט הראשון כי הסרט הזה הולך להיות הסרט הגדול של דיקפריו.
"הטייס" הוא ביוגרפיה קולנועית שמלווה שני עשורים מוקדמים בחייו של הווארד יוז (דיקפריו, שמועמד לאוסקר על התפקיד), המיליונר האקסצנטרי ששיגע את אמריקה כנער שעשועים הוליוודי, ממציאן של מטוסים, טייס הרפתקן וזקן ותמהוני שהסתגר בחדרו כתוצאה מאובססיה לניקיון, וגרר אחריו כמות של אגדות קונספירטיביות לפחות כמו יצחק רבין.
הסרט נפתח (לאחר סצנה קצרצרה בה אמו של יוז הקטן רוחצת אותו – מעין הסבר פסיכולוגי קליל לאובססיית הניקיון, הציצים והחלב שיסבול ממנה בעתיד) עם צילומי סרטו הראשון של יוז כבמאי, "מלאכי הגהנום", בשנות העשרים המאוחרות. יוז הצעיר זה עתה התייתם מהוריו וירש הון עצום. סרטו הראשון
הוא אפוס עתיר תקציב (בזמנו, מדובר היה בסרט היקר ביותר שצולם אי פעם: 3.5 מיליון דולר) של קרבות מטוסים בלתי נגמרים.
הסצנה מציגה לנו את שלושת הנושאים המרכזיים בחייו של יוז; הוליווד, מטוסים ובדידות. בשנות השלושים יעבור יוז להוליווד ויהפוך למאהבן הבעייתי של קתרין הפבורן (קייט בלאנשט, שמועמדת לאוסקר על משחקה) אווה גארדנר (קייט בקינסייל) וג'ין הרלו (בהופעת אורח קצרצרה של גוון סטאפני הלוהטת). כשימאס לו מהוליווד יעבור להמצאת מטוסים ושבירת שיאי מהירות, יקים חברת תעופה משלו ויאבק במונופול של ג'ואן טרייפ (אלק בולדווין), בעל חברת התעופה "פאן אם", וחברו הסנטור אוון ברוסטר (אלן אלדה, מועמד לאוסקר על התפקיד), וישקע אט אט לתוך שגעון של בידוד וסטריליות.
כפי שנרמז עוד בפיסקת הפתיחה, "הטייס" הוא סרט של דיקפריו, לא של סקורסזה. דיקפריו הזמין את התסריט לאחר שקרא ביוגרפיה על יוז, והוא שהכניס את סקורסזה לעניינים. סקורסזה, כך נראה, הגיע לצילומים עייף מעט, לאחר שהוציא את כל הארסנל על פרויקט החיים שלו, "כנופיות ניו יורק", והוא אוגר כוחות לקראת פרויקט חיים נוסף, סרט ביוגרפי על בוב דילן.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"הטייס"
|
|
|
 |
|
 |
|
איפה הטאץ' הידוע של סקורסזה?
|
|
|
 |
|
|
|
החלק הראשון של הסרט, בו מתוארת תקופת הקולנוע של יוז (ועכשיו אזכיר את הופעתו המוצלחת של ג'ון סי ריילי כנוח דיטריך, עוזרו של יוז), הוא החלק המוצלח יותר. סקורסזה, במגרשו הביתי, מתאר את מאמציו הקולנועיים של יוז כשילוב נחמד של "האזרח קיין" ו"אד ווד"; יוז הוא בימאי אובססיבי ופרפקציוניסט עם חיבה לסצנות המוניות וטראשיות, שמקרקע צי שלם של מטוסים מכיוון שמבנה העננים בשמיים לא מוצא חן בעיניו.
בחציו השני של הסרט, בו נאבק יוז ביריביו העסקיים על מונופול הטיסות הבינלאומיות, סקורסזה מאבד עניין, משיל את החולצה והולך לים, מפיל על כתפיו הנעריות ועיניו התכלכלות של דיקפריו לסחוב את הסרט עד סופו. למרבה הפלא, הוא מצליח. אמנם הסרט ארוך מדי (שעתיים וארבעים), אבל הוא לרגע לא משעמם.
"הטייס" הוא הנסיון של סקורסזה לעשות סרט אולפנים קליל ונוצץ – עם דמויות נונשלאנטיות ודיאלוגים מרחפים (בניגוד, נאמר, לסרטיו המוקדמים והמחוספסים שהתרחשו כולם ב"איטליה הקטנה", או לסרטי האפוס הרציניים של שנות התשעים דוגמת "קאנדאן", "הפיתוי האחרון של ישו" או "עידן התמימות").
קשה למצוא בו את הטאץ' הידוע של סקורסזה (תנועות מצלמה היפרקטיביות או לחילופין, ארוכות ואלגנטיות במיוחד), ולמעט סצנה מבריקה אחת בה נלכד יוז בשירותים ציבוריים מפני שאינו מסוגל לנגוע בידית הבקטריאלית, מדובר, פחות או יותר, בוורסיה המעט מסורבלת של סקורסזה ל"תפוס אותי אם תוכל" הנהדר של סטיבן שפילברג.
נדמה לי שהמעלה הגדולה של דיקפריו כשחקן היא הקצב שהוא מכניס לסרטיו. ב"תפוס אותי אם תוכל" דיקפריו לא נח לרגע אחד. הוא שמר על קצב עילאי ללא טיפה של זיעה; לא רק טום הנקס רודף אחריו אלא גם המצלמה של שפילברג. ב"הטייס", לעומת סרטו המצוחצח של שפילברג, דיקפריו נדרש להוסיף לדמות הנער הכובש צד אפל ומלוכלך. התוצאה היא שליטה מוחלטת של השחקן בקצב של הסרט – לא רק בסצנות המהירות, אלא גם בסצנות ארוכות ואיטיות, דוגמת הסצנות בהן יוז מתפלץ, כלוא בחדרו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
גוון סטפאני ב"הטייס"
|
|
|
|
|
|
|
את מי מעניינים תככים של שוק התעופה?
|
|
|
|
|
|
|
שני קווים משותפים נוספים ל"הטייס" ו"לתפוס אותי אם תוכל" (אם מתעלמים לרגע מהבחירה בנושא טיסה ומטוסים – בסרטו של שפילברג דיקפריו מתחזה לטייס ב"פאן אם", החברה שממררת לו את החיים ב"הטייס") הם העיסוק בנעורים ובהון.
בשני הסרטים דיקפריו מאבד את הוריו בגיל צעיר; אצל סקורסזה הקשוח הם מתים, אצל שפילברג הילדותי הם מתגרשים. הבחירה בדיקפריו הנערי (למרות שחצה כבר את גיל השלושים) מעידה על ההקסמות המיסטית של הוליווד מגאונים צעירים. אם שפילברג מהלל את הגאון הצעיר ומלווה אותו רק עד גיל הקולג', אצל סקורסזה הילדות היא כבר עניין נצחי. דיקפריו עובר יותר מעשרים שנה במהלך הסרט, והדבר היחיד שמשתנה חיצונית הוא אורך השיער והשפמפם.
נקודה נוספת היא הבחירה המדאיגה (והדי משעממת) בהון כנושא מרכזי ודרמטי. ב"תפוס אותי אם תוכל" האובססיה של דיקפריו היא זיוף צ'קים, וטום הנקס הוא חוקר הונאות בנקים. החלק השני של "הטייס" עוסק ביתר פרטנות במאבק הכלכלי של יוז בשבירת מונופול הטיסות של פאן אם. את מי זה מעניין, אני שואל? האם חסרו לסקורסזה נושאים בשרניים יותר מתככים של שוק התעופה?
אני מאמין כי במסגרת נסיונותיו הצודקים של סקורסזה לקבל סוף סוף את פרס האקדמיה, החליט הבימאי להתחזות לסטיבן שפילברג; אלא מה – סקורסזה חסר את הנאיביות הילדותית והקסומה של האחרון. הוא מציע לנו סרט חצי אפוי, שעובד בעיקר תודות למשחקו הנהדר של דיקפריו. בינתיים הוא צלח את חבר השופטים של גלובוס הזהב, האם יצליח להתל אף בחבר השופטים של האוסקר? | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | קולנוען, משורר, מאמין בחיים היפים. הומניסט | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
