 |
/images/archive/gallery/111/401.jpg אמנון דנקנר
צילום: נעם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| אמנון דנקנר סופד
לאפרים קישון, שהיה
האבא הרוחני של כולנו
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
באחד האמשים, או ליתר דיוק אמש, אמרו לנו שאפרים קישון מת, ובפעם הראשונה כשהוזכר שמו זה כבר לא עורר חיוך או צחוק של היזכרות באיזה דבר משעשע שכתב, אלא עצב עמוק. הוא היה הרי האבא הרוחני של כולנו, של כל אלה שניסו את כוחם בכתיבה הומוריסטית בישראל, שבעומק ליבם ידעו כי אף פעם לא יגיעו להישגים שלו. הוא אהב להזכיר את הפופולריות שלו בעולם ואת העובדה שספריו ומחזותיו תורגמו לכל כך הרבה שפות, אבל רק כאן ובשפה העברית הוא היה מעצב תודעה, אהוב כל כך, נוגע כל כך בנימי הנפש ובמיתרי הצחוק ומחדש מפתיע בשפה.
זה היה לא סתם מפתיע אלא ממש פלא, משום שהרי הגיע לכאן בלי ידיעה כלשהי בעברית שאף כשהשתלט עליה, לא יכול היה להיפטר מהמבטא ההונגרי העז שלו בדברו בה. ולמרות זאת הצליח לצלול למעמקיה כדי לדלות משם את הצחוק האותנטי שלה. העולה החדש שישב במעברה בפרדס-חנה ונסע לתל-אביב על אופנעו האהוב קרא ד"ר קורט קלטנברונר (ולכן לא נסע, בלשונו, אלא דיקטר), פרץ לתודעה בתחילת שנות החמישים עם הטור
שלו במעריב במסגרת המקווקות ובראשה השם "חד גדיא". הוא מייד שינה את דפוס ההומור בארץ, שהיה מורכב מזה האידישיסטי הגלותי, או מזה הצברי המחוספס והבוטה והכניס רוח אחרת, מרכז אירופאית מתוחכמת, עם עין מצויינת לאבסורד, לגיחוך וליומרנות שבחיינו ועם אוזן נפלאה לשפע המבטאים, מעקשי הלשון והנפיחות שבדיבור הרשמי.
אני זוכר כיצד, כבר בכיתות הראשונות של בית הספר העממי התחלנו לגזור את מדורי ה"חד גדיא" ולשמור אותם בקופסאות ישנות של בונבוניירות. ידענו לדקלם אותם והגיבורים שלהם, ארבינקא הערמומי, ד"ר בר ביצוע הבירוקרט ושטוקס האינסטלטור שאף פעם לא בא, מילאו את ליבנו חדווה.
ואז הגיעו המערכונים של להקת הנח"ל שבהם חיים טופול היה סלאח שבתי שעשה צחוק מהאשכנזים ואחריהם הסרטים עם השוטר אזולאי והספרים עם אמיץ דולניקר העסקן זורה ההרס והמחזות, כולל מאיר מרגלית הבלתי נשכח, שמחפש אחרי הכתובה שלא היתה. והכל היה כל כך נכון ומדוייק ומצחיק וכואב ומרגש וכל כך, כל כך ישראלי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
ההומור שלו ניצח
|
|
|
 |
|
|
|
אנחנו אהבנו כל כך את כל מה שהוא העניק לנו, אבל אפרים קישון חשד תמיד כי הוא אינו זוכה להכרה מספקת כאן. ואכן היתה תקופה שבה כותבי ההומור הצעירים מרדו בו, ביקרו אותו ואף לעגו לו. הוא היה יותר מדי בורגני בעיניהם, יותר מדי ימני ולא הצטרף לסטירה המכאיבה החנוך לוינית שחתרה נגד הישראלי החדש, שיכור הניצחון, הכובש המתעמר והמתבהם. הוא הרגיש, אולי בצדק, כי הוא נדחק לשוליים וכי אלה האמורים להיות צאצאיו הרוחניים הרוחשים לו כבוד, מפנים לו עורף וסוחפים את הקהל למחוזות אחרים. אבל קל להניח כי גם אלה ידעו בסתר ליבם כי הוא הגדול מכולם, כי הוא כתב עבורם את הדקדוק שבו הם משתמשים עד היום, כי ההומור שלו ישוב וינצח.
וכך, אכן, היה. הספרים שקיבצו את כתביו זוכים היום לעדנה מחודשת והם פופולריים בקרב הדור שלא קרא אותו במעריב. ממרחק של חמישים שנות כתיבה עדיין הוא מעלה חיוך ומעורר צחוק וחשיבה אצל מי שהם היום בגילם של נכדיו.
עכשיו הוא מדקטר בשמיים אל עבר שערי גן עדן שבו יש מחלקה מיוחדת ומפנקת למי שגרמו נחת ואושר לכה הרבה אנשים ובוודאי הוא מתפלל שהג' ינג'י לא הסתלק עם המפתחות לשערים האלה, שכשייכנס בעדם יתחיל בוודאי לתור אחרי אבסורדים והתנהגויות מגוחכות ופתטיות כדי שיהיו צחוקים גם שם. ואנחנו? אנחנו, כמו השוטר אזולאי באותה סצינת סיום מרגשת, פרי רוחו בסרט הנהדר, נעמוד מתוחים, נצדיע ונבכה, נצדיע ונבכה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | עורך "מעריב" משנת 2002, סופר, בעל טור ופובליציסט. בעבר עבד ב"דבר", "הארץ" ו"חדשות". השתתף בתוכניות טלוויזיה רבות , הבולטת בהן "פופוליטיקה" בערוץ 1. נשוי ואב לשני בנים | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
