תרבות NRG - יש לי ארץ אחרת

ראשי > תרבות > דינוזאור

יש לי ארץ אחרת

רון מיברג יכול לחשוב על דרכים מתורבתות יותר לציין את מותו של אהוד מנור מאשר פסטיבל המוות חסר הפרופורציה שהפיקה התקשורת ביממה האחרונה

דפדף בתרבות

רון מיברג
13/4/2005 15:58

הנושא הוא לא אהוד מנור. הנושא הוא אהבת המוות שלנו. פולחן המוות. הסגידה לו. הנהייה אחריו. החיים במחיצתו. העובדה שהתרגלנו אליו וכאשר מרפים מאתנו ומניחים לנו, ולו להפוגה קצרה בלבד, אנחנו מתנפלים על המתים המזדמנים בדרכנו. 57 שנות אבל, אובדן ושכול, וטרם התגבשו אצלנו היררכיה וכללי טקס של אבל. כיצד מציינים את הסתלקותו של מישהו שהבהב וכיכב בחיינו ומת בדמי ימיו או בשיבה טובה, ממחלה, דום לב או תאונה, מבלי לגרור מדינה שלמה – שלא בהכרח הייתה שותפה באופן מלא וטוטלי לתחושת האובדן ושברון הלב – למחול דמים פולחני, שתחילתו בפריצות חדשותיות בהולות, מהלכו שטיח שידורים חיים מקיר אל קיר, וסופו החלטה תמוהה שספק אם היא עומדת בקריטריונים של נכון ושגוי, לשדר את הלווייתו של אהוד מנור בשידור ישיר בטלוויזיה.

יכול להיות שאני ציני וקהה חושים מדי. גס רוח וערל לב. יכול להיות שאני לא לבד, מכיוון שאינני מצפה שמישהו אחר יקפוץ במקומי על רימון היד הלא נצור שנפל לרגליי. יכול להיות שגם מי שמנור ייצג עבורם עולם ומלואו, פזמונאות משובחת, את ישראל המתהווה, המקריבה והשכולה, את המחזות המתורגמים, החברותא האישית, את הסחבקיות החיננית מבנימינה, את נועם ההליכות, הפרגון והתמיכה במציאות שכל הללו הסתלקו ממנה, רואים את התנהלותה הצינית, רוויית הקיטש, שמאלץ ומוות, של התקשורת ביממה האחרונה.

אנשים מתים כל הזמן. גם יוצרים ומי שתרומתם לחיינו שינתה והעשירה אותם. אבל בבואנו לספוד להם, להלל אותם ולשאת אותם על כפיים אל הקבר הפתוח ומעבר לו, אנחנו מתגלים בהיעדר שגרת

אבל; בחוסר יכולת משווע ומקומם להפריד בין עיקר לטפל; בצרירת המתים כולם באותה טלית שכולה תכלת שעליה מנצנצות דמעות התנין הקולקטיביות – לא בשם עם ישראל חלילה ומבלי שנשאל לגבי העדפתו ונהלי האבל שלו – ובנשיאת שמו, פועלו, טוב לבו, מעלותיו הטרומיות ותרומתו המסיבית של המת לקיום השברירי והמעורער שלנו.

מוות אינו עילה להפגנה משוועת של טעם רע, הפרזה והרמת רף הסגידה שלנו למתים שנעקרו מחיינו. אין זו דרכה של היהדות. היא זרה למסורת ולמקורות. מותו של אהוד מנור, שעדיין ממשיך להכות גלים המכוונים מלמעלה בידי גופים אינטרסנטיים המאמצים את המת את לבם וסוחטים ממנו את לשד מהותו, הוא אקט שאין לו פולו-אפ; אי אפשר יהיה להביס אותו ולהתעלות עליו. חוץ מאשר להדליק נרות נשמה למת הבא שלנו בכיכר רבין, גם אם איננו ראש ממשלה ולא נרצח מיריות מתנקש.

הייתה זאת רבקה מיכאלי שאמרה אתמול לשלי יחימוביץ' בערוץ 2, שבשנה האחרונה "איבדנו" רבים וטובים ושמא הגיע הזמן לבדוק את המזוזות. נשבר ממי שמכתיבים לנו מתי עלינו להרגיש שהולכת לנו המדינה ונשמטת מידינו. לטובת מי? מכיוון שמעט בלבד מחבר בין מיכאלי וביני, שאלתי את עצמי למי והתכוונה כאשר אמרה איבדנו? מי זה אנחנו? האם אנחנו הם חברי העסקונה הבידורית-בוהמיינית-מערכונית-טלוויזיונית המככבת בחיינו בעשורים האחרונים ושכמה מנציגיה הבולטים מתו בשנה האחרונה? האם אנחנו זה אנחנו, במובן של אומה הומוגנית בעלת העדפות תרבותיות זהות, נטיות לב משובטות ואחדות טעם אמנותי הנגועה בדיקטטורה קלגסית של מיעוט קולני וכוחני?


אהוד מנור. צילום: נעם וינד


	המוות מפכה בעורקינו


	כאשר נמנו, בהשראת יחימוביץ', "מתינו" בשנה האחרונה, נעצר המניין בנעדרים-נוכחים הבאים: נעמי שמר, נתן יונתן, עוזי חיטמן ואריק לביא. שמר הייתה משוררת, וודאי לאומית, ופולחן מותה מזכיר את זה של מנור, למרות ההבדל הניכר בתרומתם לעיצוב האתוס הלאומי; נתן יונתן, משורר ואב שכול, מת בגיל שבו מתים גברים גם כאשר אינם מהלכים מרבית חייהם הבוגרים עם לב שבור; עוזי חיטמן אכן נקטף בגיל צעיר, אך מותו, ככל שנגע ללב ושרט את המורל הלאומי, לא הבשיל לשברון לב בגודל ובהיקף של מנור, ובצדק; אריק לביא, שאנסונר איכותי ומי ששורשיו נטועים בחיל ורעדה של מלחמת השחרור, מת ממחלה, גם הוא לא ילד ובגיל שבו אנחנו מתים בהמונינו. דודו גבע, שמת השנה בן 54, לא הוזכר. גם לא מקסים גילן שמת בשבוע שעבר בגיל 74. ולא במקרה. גבע זכה למכסת האבל וההוקרה שלו, בעיקר בשל חשיבותו ותרומתו לשוליים הסהרוריים, העוקצניים והביקורתיים של הקיום הישראלי. אבל הוא לא היה זוכה במכסה הגדושה ההיא אלמלא נמצאו חבריו, הקולגות שלו ושותפיו לסאטירה ולהתנכלות לממסד, בעמדות כוח, עריכה וניהול בתקשורת. גילן, מהפכן, משורר ולוחם למען שלום ודו-קיום, זכה לאזכורים שוליים; בעיקר מכותב שורות אלה ומגדעון לוי. אבוי לאותה חברותא. חמישה יוצרים ישראלים הולכים לעולמם. אולי יותר. בסמיכות זמנים מסוימת. אבל להחליף את המזוזות? המוות מפכה בעורקינו. זורם בשאון. מצית ומתניע אותנו. מאחד אותנו. שופך שמן על מדורת השבט הדועכת. אין יכולת מדעית או מדד רייטינג בנוסח הפיפל-מטר, שבאמצעותם ניתן לשקלל את המיית הלב, שעלתה או לא, מעמישראל. אין יכולת לאפיין את המקום המדויק שאליו ירד דגל הלאום המטפורי עם מותו של אהוד מנור. הדעת נותנת שאהבו אותו. שפיזמו לא מעט מ-1,250 פזמוניו וששאבו הנאה מ-620 יצירותיו המתורגמות לעברית. מנור נע מ"שיער" לשקספיר, מנהי מלחמות לאירוויזיון. גם אני נולדתי כאן ושום דבר בישראליות שלי, שנעה מגבעתיים, לרמת גן ולרמת חן, לפחות בשנים המעצבות, אינו נחות או פחות ישראלי במפגיע מקשרו של הזולת לארץ האוכלת הזאת. מנור איבד אח אחד במלחמת ההתשה. אח שני לפני שנים מעטות לתלאות החיים ותעוקתם. כמו כולנו, הוא שכל את הוריו, כולל את אביו שמת צעיר. יכולתו של מנור להפוך את האובדנים הללו לחומרי חיים, לטקסטים, לפזמונים ולתוכניות טלוויזיה ורדיו בוכיות ומרעידות נימי לב, בנטייתו להתייפח נוכח כל מפגש וכל צילום, תרמה למחול המוות שהתחולל סביבו. מנור היה בכיר מחוללי פולחן המוות בציבוריות הישראלית. ככזה, הניב מותו שלו תשואה תקשורתית חסרת תקדים. הזיכרון מתעתע, אבל אינני זוכר שהלווייתה של נעמי שמר שודרה בשידור ישיר. ונעמי שמר, על פי כל אמת מידה, הייתה בכירה ממנו. היררכיה יש גם בחיים. כאיש רשות השידור רוב ימיו, הותיר מנור ים של חומר מצולם בארכיון הערוץ הראשון. לכן לא היה קשה להחליט שם, בהיעדר עורך, מנהל ויד מכוונת, להפקיע זמן שידור לספיישל בן שעה בשמונה בערב. כצופה מודרני, למוד מוות ומכאובים ובוגר פיגועים בשידור חי וישיר, אתה יודע שאתה בצרות כאשר יעקב אחימאיר, שרי רז וורד דוד פותחים שולחן.


דודו גבע. צילום: אמיר ויינברג


	היה צריך לתחום את מחול המוות


	הגויים חוגגים מוות במשתה המכונה WAKE. היהדות מחמירה בעניין הזה. היא ממהרת להוריד את המת לקברו, לומר עליו קדיש ולהסתגר לשבעה. התפרצות לחיי משפחת מנור הייתה אמורה לקומם דווקא אותה. למרות שברור היה שלא קוממה. מנור היה איש רעים להתרועע. מי שלא הייתה לו מילה רעה על אף אחד. בנימינה היא מושג מכונן המצית את התודעה הישראלית וגורף אותה בנחשול של נוסטלגיה דביקה. אבל היה צריך לתחום את מחול המוות. להגדיר את גבולותיו. לתת כבוד למת באמצעות איפוק. אך מה לנו ולאיפוק. בימים שבהם איננו מתים בפיגועים, טאץ' ווד; בימים שחיילי צה"ל אינם נופלים על משמרתם; החור שנפער בנשמה הקולקטיבית; אותו חשש דמוני המתאפיין בהמתנה חשדנית ודמומה לבומבה הבאה והיעדר חדשות מדרגת הרצינות שאנו מורגלים בה; כל אלה חברו – בהשראת שיקול דעת נכלולי כשם שהיה ציני ומתחסד ובעיקר נועד להניח למחולליו להתלטף בפומבי תוך שהם מתמרחים על המת – לריטואל המוות המוגזם סביב מנור. אני יכול לחשוב על עשר דרכים טובות, מאופקות ותרבותיות יותר, לציין את עובדת מותו, לחלוק לו את הכבוד שהיה ראוי לו וגם לנקז את הצורך של חבריו ומוקירי זכרו לספוד לו, מאשר פסטיבל המוות. הפסטיבל הזה, מבלי שאיש השגיח בכך, הוא המשך ישיר להמולת הפסטיבלים שבעיצומה אנו נתונים. כוכב נולד. הסרט הישראלי. הכדורגל הישראלי. אפילו המכרז של ערוץ 2. אנחנו שם משום שהפלשתינאים, אותו גוזל מרוט נוצות, בחר טקטית להרפות מאתנו. בינתיים. אהוד מנור היה פזמונאי, מתרגם ואיש רדיו. כאשר שיקול דעתו השתבש, הוא גם שר. ציון מותו צריך לעודד את צביקה פיק, שלום חנוך, אריק איינשטיין ואחרים, ולהדאיג את עמוס עוז, מאיר שלו, רפי לביא, משה גרשוני ואחרים. ייבדלו לחיים ארוכים כולם. הוא צריך להדאיג מכיוון שהוא מהווה תקדים. אינני טועה כאשר אני אומר שמאז רצח רבין לפני עשר שנים, לא שררה המולה תקשורתית גדולה כל כך. למרות שהמונים לא מילאו את הכיכר. לא היה כאן שיקול דעת. היה ניחוש לא מלומד כלל, ספונטני אך מגמתי, של טעם הקהל. אותו ניחוש עצמו הגורם לערוצים להתנפל על קרסולינו, לחבק אותם ולחכות שנחזיר להם אהבה. מאז מותו של רבין לא ניצב שדר טלוויזיה ערב שלם בפתח דירתו של המת, מלאט אל המיקרופון, מיירט ומראיין את מי שבאו לנחם אבלים. חלקם לא זכו לזמן מסך עידן ועידנים. ורד דוד ניצבה שם, לבושה באותה ארשת פנים עגמומית המצויה באשפת ההבעות שלנו, ולחשה על המת. רן אלירן, במראה הכבש המתולתל שלו, זמר ליגה ג' המתגורר בלוס אנג'לס, שר וליווה עצמו בגיטרה במבואה. אלירן שר את שירו המולחן הראשון של מנור. אם זה לא היה עצוב ופתטי, זה היה מצחיק. האם הביא את הגיטרה על דעת עצמו? האם התקשרו אליו? האם קיבל את הגיטרה מדירת משפחת מנור? לך דע.


נעמי שמר. צילום: פלאש 90


	מאוהבים בנציגים הבנאליים של קיומנו


	אנחנו מתים כל הזמן. צעירים וזקנים. נשים וילדים. מפורסמים וסתמיים. מותר לנו לחשוש, על רקע פסטיבל המוות של מנור, האם אהבת המוות שלנו היא פטאלית. האם לנצח נהלך כאן, פגרים בפוטנציה, מחכים לפצצה, מחלה, שבץ ודום לב, כדי שמישהו יחליט האם אנו ראויים לזמן מסך ולהפקעת שידורים. מותו של מנור, גם ביום חדשות רע, אינו יכול להיות ממוקם בראש מהדורת החדשות. הוא צריך להיות אייטם חמישי אחרי האמצע. אנחנו כה מאוהבים בנציגים הבנאליים של קיומנו, באלה שלא הכעיסו אותנו, שניחשו אותנו, ששיקפו את זחילת הגחון שלנו דרך החיים, שהתנפלנו על מות מנור כדי להזכיר לעצמנו שאנו חיים. אתמול מלאו שלושים למותו של אלוף (מיל.) אמיר דרורי. נכון שלא היה אהוד מנור. נכון שתפקודו במלחמת לבנון היה בעייתי. נכון שהיה רק אלוף פיקוד הצפון ומנהל הרשות לעתיקות. אבל מותו צוין באזכורים כה זערוריים, שקשה היה לזכור כלל שמת אלוף בצה"ל. אנחנו כה נידפים ברוח, כה אופנתיים ולא נחושים, שמותו של אלוף כבר אינו פופולרי היום. צביקה פיק שווה הרבה יותר מילים מאמיר דרורי. לא זכור לי שפיק חירף את נפשו בהגנה על המולדת. אפילו הסמנים הקיצוניים של הציניות המודרנית שלנו, לונדון וקירשנבאום, נפלו למלכודת הפתאים של המוות הזה. זה מה שקורה כשמתים חברים. קירשנבאום, בסיפור נטול פואנטה, סיפר כיצד לפני שלושה ימים ממש, בוויקאנד החולף, נתקל בשבט מנור בטיילת באילת, שעה שהלך בה עם רעייתו. לא פחות. איזו מקריות. רק לפני שלושה ימים הוא עוד הלך. כדי לדבר על מנור, הוזמנו חבריו יוסי שריד וגדעון סאמט. כאזרח מן הישוב, השגחתי שמשהו נוסף, מעט קודר, מסתורי ומאיים, עמד בחלל האולפן. כל מיני רמזים הופרחו. על צדדיו הסודיים של מנור. על דברים שלא מדברים עליהם. אינני יודע למה כיוונו המשוחחים ולא דחוף לי לדעת. אבל סאמט ולונדון משכו חזק לשם ושריד הסתייג בעליל. כפי שקורה אצלנו פעם אחרי פעם, גם האורחים האחרים באולפן, טומי לפיד וסילבן שלום, שהזדרז לגבעתיים משדה התעופה עם שובו מקהיר, ניצלו את ההזדמנות להשאיר את טביעות אצבעותיהם על גוויית המת. אין לי ארץ אחרת. איך אומרים אצלנו: לפני שאני עונה לשאלה שלכם, אני רוצה לנצל את ההזדמנות להביע את השתתפותי בצערן של המשפחות השכולות. זה התזמון של מות מנור בעיתוי נטול החדשות והמשווע להחזיק את התדרים פתוחים לפני המולת ההכרזה על זוכות המכרז, שכה צורם באוזניי ומעיד על בלבול הדרך ואובדן העשתונות המלבים את האבל. ללא סדר. ללא איפוק. ללא עיקר וטפל. דוגמה טובה לא פחות למי ומה אנחנו, סיפק אמש שלום, כאשר שיבחו אותו על המהירות שבא הגיע לאולפן, ואני מצטט: "מיהרתי לכאן כדי להביא לכם את הקלטות של ביקורי בעצמי". שלא נחמיץ. זאת הנקודה: זה לא אנחנו שסירבנו להחמיץ את מראה שר החוץ שלנו לוחץ את ידו של מובארק. זה סילבן שסירב שנחמיץ אותו לוחץ את ידו של מובארק. ספק אם אריק שרון מבסוט. מותו של מנור דחק את ביקורו החמוץ-מתוק בחווה של ג'ורג' בוש לשולי החדשות. מנור היה גבר גם במותו. מי שלא היסס להשתתף בעצרת השלום שבה נרצח רבין, הדיח את שרון מהשיח הציבורי. ליממה.