 |
/images/archive/gallery/281/950.jpg ליאת וערן שטייר ליבני
nrg  |
|
|
|
|
| מה אתה עושה כשטופר גרייס נהיה הבוס שלך ומזיין את הבת שלך? הופך לחבר הכי טוב שלו, לפחות בסרט "בחברה טובה" |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
ערן וליאת שטייר-ליבני
17/4/2005 15:21 |
|
|
|
|
|
|
|
העלילה: דן פורמן (דניס קוויד) הוא איש מכירות בכיר בשנות החמישים לחייו. ללא הודעה מוקדמת הוא מודח מתפקידו ואת מקומו תופס קרטר דורייה (טופר גרייס), ילד הפלא החדש של החברה, שצעיר ממנו ב-25 שנה. קרטר מחליט להשאיר את דן כסגנו והסרט עוקב בחיוך אחר תהליכי השינוי וההסתגלות ההדדית שלהם, למשרות החדשות ולתהפוכות
בחייהם – דן מגלה שאשתו בהריון ונאלץ להשלים עם העובדה שבתו הבכורה אלכס (סקרלט ג'והנסון) יוצאת לחיים עצמאיים ומתחילה ללמוד באוניברסיטה. קרטר מצידו מתמודד עם בדידות, גירושין, נסיונות התקרבות אל דן, ומערכת היחסים הרומנטית שהוא מנהל עם בתו של דן, אלכס, מבלי ידיעתו. במאי: פול וייץ
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
איך סקרלט ג'והנסן נכנסת איתו למיטה? טופר גרייס
|
|
|
 |
|
 |
|
הבוס מזיין את הבת שלי ציון: 6
|
|
|
 |
|
|
|
ערן לבני
בשנותיה העליזות של הוליווד, שהיו גם שנות היציאה מהשפל הכלכלי והתבססות הקפטיליזם חסר הגבולות כחלק מן התרבות והחלום האמריקאיים, נעשו מספר סרטים המשלבים את הסיפור האישי (הרומנטי) עם סיפור חברתי-כלכלי.
הניסיון למחזר את התסריטים הללו נידון מראש לכישלון (לדוגמא, "יש לך הודעה", רי-מייק ל"חנות מעבר לפינה" של ארנסט לוביטש, לא רק בגלל שהקולנוע צעד מאז אחורה, אלא בעיקר בגלל שתאגידי הענק המשתלטים על חיינו, והשיטה הכלכלית חסרת הצדק וחסרת המוסר כפי שהיא מוצגת בסרט היא כבר כל כך ברורה וטריוויאלית , שדומה שכל זווית ביקורתית בהקשר זה היא נאיבית. הניסיון להלחם בגלובליזציה דומה לדון קישוט שמסתער על האמפייר סטייט בידיים חשופות.
הסרט מהווה פרסומת סמויה אחת גדולה לפורש, מאסטרכרד ודומינו פיצה, עד שהביקורת החברתית בסרט היא לא רק נאיבית אלא במידה מרובה צבועה ומזויפת כמו שטר של שני דולר. ואולי זה מה שקורה כשהבמאי של "אמריקן פאי" מנסה לעשות סרט ביקורתי עם אמירה חברתית נוקבת. זה לא ממש הליגה שלו ובכלל איפה מישל שתספר על חוויותיה המיניות בקייטנת המוזיקה? "בחברה טובה" מנסה להיות קומדיה ודרמה בעת ובעונה אחת ונכשל בשתי המשימות באותה מידה של הצלחה.
דניס קוויד נותן הופעה מרשימה בדמות אבי המשפחה המדוכא והנרמס של המילניום. כך גם סקלרט ג'והנסון, ללא ספק הבייב התורנית של הקולנוע, מלאת קסם וכאריזמה כהרגלה. לא ברור מדוע החליט הבמאי שעליה לבזבז את הקסם הזה על טופר גרייס, שמשחק את הבוס של אביה, נראה בדיוק כאילו הוא בא לעשות אודישן ל "אמריקן פאי 4" וגומר איתה במיטה.
מבחינה קולנועית הסרט הזה הוא פשוט עלבון למקצוע. אין בו שוט אחד שמושך את העין, סטנדרטי זה אנדר-סטייטנמנט. הבמאי ממחזר שוב ושוב את אותם סיקוונסים טחונים עד דק, של הזוג המתאהב (מתגלגלים על הדשא, מפזזים על חוף הים) או של הגיבור המהורהר המסתובב לבדו ברחובות ניו יורק, חבל שמחלקים שקיות הקאה רק במטוסים. העריכה איומה ונוראה. גם פס הקול הוא שערורייתי, נראה כאילו נער מתבגר עירבב באופן חסר טעם או סדר כל מיני טרקים שנשמעו לו טוב.
נראה לי שאת הצד הנשי הצליחו לקנות בשוטים של רחובות ניו-יורק וכמובן במיקום הסרט על גבול הקומדיה הרומנטית. לי דווקא זה נראה כמו בסיס לסדרת טלוויזיה, אבל בשום מקרה לא שווה את ההליכה לקולנוע.
ערן ליבני הוא תסריטאי, במאי סופר ומורה לקולנוע
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הסיום הוא התרסה נגד ההפי-אנד ההוליוודי
|
|
|
|
|
|
|
נו לוגו ציון: 8
|
|
|
|
|
|
|
ליאת שטייר-לבני
כבר עברו הימים בהם זיקנה היתה משל לחוכמה ולידע. תעשיית ההיי-טק, המחשוב והטכנולוגיה שתפסו תאוצה משנות השבעים ואילך, בלבלו את היוצרות – הצעירים הפכו למחזיקי הידע והמבוגרים - לדינוזאורים מיושנים, בדיוק כמו אלו שקרטר, איש העסקים הינוקא מצליח לשווק בהצלחה כה גדולה.
שינוי סדרי העולם משתקף בסרט בצורה משעשעת, ונוגעת ללב שמאפשרת הזדהות עם שני הצדדים של המתרס - מצד אחד, הצעיר הרעב וחסר המעצורים, שעובד ימים כלילות כדי להגיע להישגים, נועץ את שיניו בג'וב המנהלי הבכיר אך מהר מאוד מגלה, שהחיים בפסגה בודדים למדי.
מהצד השני, הגבר המתבגר שצריך להכיר בעובדה שהגוף לא מה שהיה פעם, שהילדה שלפני שלוש שנים עדיין הלכה עם גשר בשיניים הופכת לאשה צעירה, ושהוא הולך ומאבד את מעמדו בחברה אותה שירת בנאמנות יותר מעשרים שנה. דן וקרטר יוצאים לדו-קרב על המשרות שלהם ולכן, לא בכדי, מלווה המצלמה, לא פעם, את העימות ביניהם באופן המזכיר מערבון.
מה שמתחיל כמו התנגשות חזיתית הופך במהלך הסרט למסע זוגי. אבל לא מהזן ההוליוודי קלישאתי, בו, בסופו של דבר, נופלים הגיבורים איש בזרועות רעהו ומתמזגים ברעות טוטלית, אלא זו מהזן הריאליסטי יותר - הדיסטנס נשמר, אך במקביל כל אחד משני הגיבורים מצליח להכיר בערכו של רעהו וללמוד ממנו. קרטר השחצן לומד שיעור על ערכי משפחה, נאמנות ויושר ודן הספקן לומד סלנג עכשווי, לשון פוליטיקלי-קורקט מהי, ופרק במרפקולוגיה של עולם העסקים.
מהסרט עולה ביקורת כלפי העולם החדש ונטול הרחמים, בעיקר דרך דמותו של הבוס האגדי של התאגיד - טדי ק. (מלקולם מקדואל) הדוגל במיזוג. מקדואל, בהומאג' מסויים לדמותו ב"תפוז המכני", מצליח להראות גם כעבור 34 שנים שטני באותה מידה.
בעזרתם האדיבה של התאורה הקונטרסטית, הצילום מזווית נמוכה וריבוי הקלוזאפים על פניו מתעוותים יוצרים יחד דמות גרוטסקית, החושפת את דעת היוצרים על תהליך הגלובליזציה. בהקשר הזה השם של הסרט הוא דואלי – החברה בה הם עובדים ודאי אינה טובה. היא אכזרית, דורסנית וחסרת רחמים, אבל החברותא בין השניים, שמתחילים כניצים הופכת למצוינת. בעזרת תהליך הלמידה ההדדי מצליחים שניהם לפלס את דרכם בעולם העסקים הניו-יורקי, שבו בני אדם צדים אחד את השני כמו קניבלים בג'ונגל. הם רק לבושים יפה יותר.
כמו שהסרט הוא התרסה נגד הגלובליזציה, כך . הפתרון המוצע, מוכיח שאדם יכול להיות שלם לא רק כשהוא מוצא בן-זוג, אלא גם כשהוא מוצא את עצמו, וגם אם הדברים לא ממש חוזרים למסלולם, זה אינו סותר את תהליכי השינוי שעברו הגיבורים וודאי שאינו פוגם בהנאה מהסרט החינני הזה.
ליאת שטייר ליבני היא דוקטורנטית ומרצה לקולנוע באוניברסיטה הפתוחה
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
