 |
/images/archive/gallery/299/384.jpg סמואל באק
מתוך האתר של יחידת לימודי השואה באוניברסיטת מינסוטה  |
|
|
| מגבלות הייצוג של הבלתי נתפש |
|
| חיפוש אחר ייצוגים אמנותיים של השואה במרחבי האינטרנט מוצא מעט עבודות שאינן אוטומטיות, דידקטיות או רדופות בנוכחותו של הילד הקטן מגטו ורשה |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
אשר שכטר
4/5/2005 18:25 |
|
|
|
|
|
|
|
תחילה, הודאה: קשה לכתוב על אמנות ושואה. גם כך קשה מספיק לכתוב על כל אחת בפני עצמה, מבלי להתחייב לאחת ממיני ההגבלות המיותרות שנתבעות ממך כאשר אתה חוטא ומעז לצרף את
השתיים יחד. אך, בכל זאת, אני מבקש לומר כאן דבר מה.
לו הייתי עורך משאל באשר לתמונה המפורסמת ביותר הקשורה לשואה, אני מאמין שברוב המקרים הייתה התשובה זהה: הילד הקטן, המרים את ידיו בכניעה בגטו ורשה. יותר מהמתים-החיים במחנות ההשמדה, יותר מערימות הגופות, יותר ממרדכי אנילביץ', יותר מאנה פרנק (ילדה-נערה בפני עצמה), הפך הילד הנ"ל סמל לשואה, מין איקונין המייצג את הגיהינום הרוחש בכולנו. סביר להניח שמחר, כאשר יישבו הילדים קצרי-רוח ומשועממים בטקסי בית הספר, תככב תמונה זו יותר מכולן. שעה שנערכתי לכתוב כתבה זו, לא כטור-ביקורת אלא כניסיון להעביר נקודה כלשהי, שמתי לב לכך שמכל ציור, מכל שיר, מכל רישום עייף וכבוי (כאילו רשם אותו יוצרו לא מרצון אלא בעל כורח) של שואה משעממת, תמיד יכולתי לראות את הילד הקטן מביט בי, ועיניו פעורות, זועק "לא נשכח!" ומרים את ידיו. בכל תערוכה מקוונת, בכל אתר הנצחה מאולתר, בכל מוזיאון שבו ביקרתי, בכל טקס בית-ספר טרחני ורפטטיבי אשר היה לי חוסר המזל לסבול אותו, כל מה שיכולתי לדלות היה אותו דימוי של הילד, העומד אל מול מחסליו בתחינה: "אנא, אדוני, אל תבקר אותי". שכן, בבואנו לדבר על שואה בכלל ועל "אמנות שואה" בפרט, ביקורת היא הדבר האחרון ש"מותר" לנו. ישנו מטען שלם, מסרס, מעקר, שעלינו להתחשב בו, בבואנו לחקור כל פן של אותה שואה.
לכן, אזהיר עכשיו: איני מנסה להתחשב. למען האמת, ניסיתי להתרחק כמו מאש מאותו ילד. חיפשתי את האמנות נטולת האפולוגטיקה הריקה, את האמנות הנועזת, המישירה מבט אל מול המוות, חיפשתי את מקבילו הוויזואלי של פאול צלאן, אשר במילותיו הקרועות, המעטות, הגיע קרוב יותר מכל אחד אחר – קרוב יותר משהיה ניתן לשער כי אפשר - אל עומק הזוועה. חיפשתי אמנות שמעבירה, ככל הניתן, את האימה הטהורה, את המציאות העירומה, הרעילה, החפה מכל שיפוט שערכה ההיסטוריה, החפה מקריקטורת הרשע הטהור אל מול התום המוחלט שבפניו התמימות של ילד. חיפשתי את האמנות הנטולה שומן מיותר, האמנות הדוקרנית באמת, לא מכוח הנסיבות ההיסטוריות, אלא מכוחה שלה, הלופת אותך כמו "חלב שחורשל שחר". חיפשתי אמנות נטולת כתוביות-הסבר, נטולת קריאה לסובלנות, נטולת יבבנות מוסרנית, נטולת קריאה כלשהי למעט קריאתו של האמן, הרושם או מצייר או מלחין, על אף שהוא ניצב – עירום ועריה, מופשט מכל נכס אסטרטגי - אל מול המוות. אם לקצר, חיפשתי אמנות-שואה שתוכל להקביל, במובן כלשהו, למציאות, שתוכל להציע את מה שהיא, המציאות, מציעה למתבונן בה בעיניים בלתי-מזוינות, חפות מדידקטיות מופשטת. חיפשתי אמנות שמתגשמת בה לא ההירתעות המוגזמת מן הנגיעה, אלא אחיזה אמיצה, התאבדותית-כמעט; אמנות שמציגה, ולו במעט, משהו ממה שהמציאות עצמה מציעה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
דל ופדגוגי. דיויד ארונסון
|
|
|
 |
|
 |
|
תמיד קל להעמיד "רוע" מול "טוב"
|
|
|
 |
|
|
|
האמת המצערת היא, שמרבית האמנות הקשורה לשואה בדרך זו או אחרת אינה עולה ברמתה על רמתם של פלקטים בהצגת בית-ספר. דידקטית, מאופקת, מוסרנית באופן מלאכותי וגס, אין בה נגיעה בשואה עצמה, מרוב פחד, אלא רק ניסיון עקר ואווילי להשתמש בזוועה כדי "לומר משהו". והרי מה יכול להיות עלוב יותר, מעורר-רחמים יותר, מאשר לייחס למתים את קולך?
באתר "זכור", למשל, מופיעה תערוכה וירטואלית מעבודות השואה של דייוויד ארונסון: עיבוד דל, צעקני, עמוס כתוביות פדגוגיות. הן מעבירות את ה"מסר", כן, אבל אין בהן אפילו קמצוץ של אמנות, רק התעלקות פרזיטית, קריקטורית ומבזה, על ייסוריהם של המתים – אין שום הבדל בין זה ובין פרופגנדה. אבל הרי יוצר התמונות מקבל הכרה, ארגון השואה מעביר את ה"מסר" – והמתים, והאמת, והמציאות? למי איכפת בכלל. בעולם של פוליטיקלי קורקט, של נחמדות פתולוגית, של רדידות מחשבתית וויזואלית ושל הירתעות אוטומטית מכל דבר מעורר-מחשבה, גם השואה עצמה מבוזה ומושפלת בתהליך השיטוחהפרסומאי של הסלוגן, ההופך את המוות שווה-ערך לפרסומת לחלב או למכונית חדשה.
היחס הקריקטורי הזה הולך ומקצין, ככל שהוא מלווה אותנו. בכולנו, כנראה, נטוע הילד הקטן, מורם-הידיים והכנוע, העומד בפני הרוע "המוחלט" ושואל "למה לא אוהבים אותנו?". בחיים היומיומיים, זה גורם לנו לצעוק "אנטישמי!", מין קריאה בוטה, גסה: "הכירו בכאב שלנו!", מבלי לתהות לרגע מדוע והאם בכלל אנחנו זקוקים לאישור הזה, להכרה החובקת-כל הזאת, כאן ועכשיו. באמנות, הקריקטורה מתעוררת לחיים, אחוזת-מאניה; הרי היא פיתרון קל כל כך. תמיד קל להעמיד "רוע" מול "טוב", ילד מול רובה, תמיד קל להוסיף כתובית הסבר אווילית שתעביר את "המסר" מאשר לצלול, בלב שלם, אל תוך ים המוות וההריגה. הסתכלו בטריפטיך של רוג'ר ביקרופט באותו אתר "זכור", למשל: ראו כמה קל להטליא כמה תמונות שואה יחדיו ולרסס מעליהן צלב-קרס. כמה קל, לסחור בסמלים טעונים, כמה קל לפחד מהסוואסטיקה ולתת לה לדבר, היכן שהאמן עצמו הוא כל-כך חסר השראה עד שהוא מוכה-אלם. ראו כמה קלההיא יכולה להיות, אמנות השואה, וראו עד כמה בדיוק היא יכולה להיות מבזה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ביזוי השואה לכדי סלוגן של פרסומת. צילום: מתוך
|
|
|
|
|
|
|
יותר מדי אפולוגטיקה עוד טרם שנמשח מכחול
|
|
|
|
|
|
|
האם אמנות ושואה יכולות להיות מזווגות יחדיו, ללא הנימה המתחסדת, זו השאלה ששאלתי. האם יכולה להיות אמנות שמוות בקנה מידה כזה לא משתק ומסרס אותה, אלא דווקא הופך אותה לכנה? סמואל באק מתקרב, בעיקר משום שהוא אינו מבקש, בכל מחיר, לדבר על כך. עבודות השואה שלו הן מרתקות, דווקא משום שאינן מתיימרות להביע את המציאות יותר משהמציאות כבר הביעה את עצמה. עבודותיו של באק אינן עבודות שואה "קונבנציונליות", ולו רק משום שהמילה "אמנות", לשם שינוי, הולמת אותן; העולם המתואר בהן הוא סוריאליסטי, קרוע, מסוכסך. באק, בניגוד לארונסון, בניגוד לביקרופט, אינו טורח להטליא כותרות וכתוביות לתמונות – עבודותיו לא צועקות את עצמן, לא מתיימרות לחנך או ללמד את ההיסטוריה, אלא להעביר את הלך-הרוח של אדם אחד, של אמן אחד, שהיה שם. אפילו הילד הקטן נוכח, מפורק, מתוקן, צלוב, עשוי אבן- רוח רפאים רדופה.
בסופו של דבר, מצאתי מעט מדי, מאוחר מדי. מרבית אתרי ההנצחהעמוסי תערוכות, כן, אך הן כולן חסרות את הכוח העירום, הבלתי-מלוטש, שב
צילום אחד. מרוב רצון להעביר את ה"מסר", לנוכח כובדו של המטען היסטורי, לא יכולה להתקיים אמנות של ממש. יותר מדי התחסדות, יותר מדי פדגוגיה, יותר מדי אפולוגטיקה עוד טרם שנמשח מכחול, עוד טרם שהולחן תו, מסרסת אותה. בסופו של דבר, וזו האמת לאמיתה, השואה כ"שואה" הפכה לטריוויאלית: הנה שוב הילד היהודי, בואריאציה זו או אחרת, והנה שוב הקלגס. בבואי לכתוב את המאמר הזה, חיפשתי אמנות באתרי ההנצחה, בתערוכות, אך לא מצאתי דבר שכזה, מאותה סיבה שלא מצאתי את צלאן של אחרי "פוגת מוות" – אמנות אמיתית דורשת יותר מאשר ניסיון חסר אמצעים להחיות את הזכר, יותר מאשר היתלות נינוחה על עץ השואה. חיפשתי רסיסים של תקומה (כן, תקומה) מן העפר, אך מצאתי רק פחד, פחד, פחד, אותו פחד אווילי ובנאלי ומטופש. בכל מקום, בכל תמונה, מצאתי רק את אותו ילד קטן, מפוחד ומורם-ידיים, בבואה לא מחמיאה אך מדויקת לפחדנו מרוחות הרפאים הבולמיות של דיקטטור מת ושל משטר מנוטרל.
ואולי בכלל אין צורך בתווית הזאת, "אמנות שואה". הרי ספורים בלבד יוכלו להתעלות על האמנות המחרידה, המבעיתה, שהיא המציאות בעצמה, ספורים בלבד יוכלו להציע משהו בעל-ערך, שאינו בגדר טחינה של מים. ומהי "אמנות שואה", בעצם, אם לא מחול הוודו הנואש שלנו להחיות, ולו ליום אחד, את הילד הקטן? ואולי הגיע הזמן להפוך את השואה למשהו אחר, ליצוק מחומריה אמת אחרת, לכבד את זכרו של הילד היהודי הכנוע בכך שנקבור אותו, כיוון שהחזרה המונוטונית, היבשה, שהיא מנת חלקה של "אמנות השואה" אינה אלא סימום-עצמי הגובה מחיר-גבוה, מס שפתיים עקר לעבר גלותי שהעם היהודי אינו מוכן להשאיר מאחוריו. אבל הופך להתחנחנות, זוועה הופכת לקלישאה, זיכרון הופך למשהו שבין יבבנות גנרית לביזוי גס.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
קלישאה גנרית. צילום: מתוך האתר www.alchemicalwedding.com
|
|
|
|
|
|
|
הצורך לומר "משהו" מקנן בנו
|
|
|
|
|
|
|
אף אחד מאתנו, הרי, לא באמת מסוגל לתפוס את הזוועה, אך הצורך לומר "משהו" מקנן בנו. לכן, נוצרת קשקשת יומרנית, פתטית, חסרת בקרת-איכות, רק משום שמודבקת עליה התווית "שואה". לכן הולכים הנערים והנערות בהמוניהם לפולין, ובין אושוויץ לבוכנוואלד הם דוחפים חטיפים, פופ ושופינג. הקלישאה המוחלטת תאמר שזו "ההוכחה שהתגברנו, שאנו חיים, ששרדנו את המוות" – שטויות. הדבר היחיד שזה מוכיח הוא כיצד האימה הפועמת, האיומה, שבתוכנו, אינה מחשלת ואינה מחזקת אותנו, אלא כיצד היא מרודדת – והאמנות היא רק שדה אחד - לכמה סלוגנים ופזמונים רפפטטיביים, וריצת אמוק מניאקית מאתר לאתר, מטבע עובר לסוחר מפוליטיקאי אחד ועד לפוליטיקאי הבא.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
