 |
/images/archive/gallery/120/232.jpg נועם שיזף
צילום: נעם וינד  |
|
|
| כמה מחבריי הטובים ביותר הם ידידים |
|
|
|
| נועם שיזף מצא ב"תיאולוגיה פוליטית" של קרל שמיט הנאצי חיבור אקטואלי ומטריד שיכול רק ללמדנו, מדינה דמוקרטית ליברלית, שרגע האמת שלנו הוא היחס לאויב |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"ריבון הוא מי שמכריע על מצב החירום". כך פותח קרל שמיט את "תיאולוגיה פוליטית" מ-1922, אחד החיבורים החשובים ביותר של המשפטן הגרמני השנוי במחלוקת, שרואה כעת אור בעברית בהוצאת רסלינג. בישראל, מדינה שמגדירה את עצמה במצב חירום מרגע הקמתה, ובאותו הזמן תופסת את עצמה כדמוקרטיה ליברלית, הקביעה הזאת מהדהדת במיוחד, והניתוח של שמיט על הסתירות הפנימיות של הליברליזם נראה רלבנטי ומעורר מחשבה, כעת יותר מתמיד.
בחיבור הקצר והמורכב הזה מראה שמיט כיצד בתהליך החילון שעבר על המדינה במאות ה-18 וה-19, הוחלפו המושגים הדתיים בקטגוריות פוליטיות. את מקומו של האלוהים כריבון האולטימטיבי, הקובע ומגדיר הכל, תפס המחוקק, שלפי התיאוריה הפוליטית המודרנית, שואב את כוחו מן העם. אולם באותו הזמן בערך, החלה המדינה לשים מגבלות על הריבונות: זהו העיקרון של הפרדת הרשויות, לפיו השליט אינו כל-יכול, אלא נתון בסד אילוצים מבניים המחייבים אותו לקיים דיון ומשא ומתן בכל סוגיה פוליטית. בכך, טוען שמיט, היתה נעוצה הטעות. את הריבונות לא ניתן להגביל או לכבול, מפני שכך לא ניתן להגיע להכרעות החיוניות להגנה ולחייה של הקהילה. הדמוקרטיה הבורגנית, הוא לועג, מסוגלת להחליט רק על דחיית הדיון או על הקמתה של ועדת חקירה.
חבל שהוצאת רסלינג בחרה לתרגם רק את החיבור הזה, ולא הוסיפה לו את "על הפוליטי" החשוב
מ-1932, שבו מסביר שמיט את טיבה של ההכרעה הפוליטית המהותית: היא זו שמבחינה בין ידיד ואויב. כמו שבספירה האסתטית מבחינים בין יפה ללא-יפה, ובספירה המוסרית בין טוב לרע, בפוליטיקה, אומר שמיט, בוחרים בין הידיד לאויב. אי אפשר לצמצם את הבחירה הזאת לשיקולים מספירות אחרות; כלומר, האויב שלי לא בהכרח רע ממני, או מכוער, או מסוכן לי מבחינה כלכלית. האויב הוא קודם כל ומעל לכל, האויב. ובלי שנבין מי האויב, לא נוכל לשרוד.
אלו איפה שתי תכונותיו של הריבון: הוא מכריע מי האויב, והוא מכריז על מצב החירום כדי להתמודד עם האויב הזה. שמיט טוען שהמערכת הליברלית, שמנסה לפרק את הריבונות לגופים שונים של איזונים ובלמים, עלולה לפגוע בהכרעות הללו. הליברל אינו מסוגל להבחין בין אנשים טובים לרעים, ידידים ואויבים: הוא מעוניין שהחוק שלו יהיה אוניברסלי ונצחי, כלומר, שיפעל בצורה זהה על כל בני האדם תמיד, על אלו שהם חלק מהקהילה אולם גם על אויביה, מבפנים ומבחוץ. וכמובן שהליברל מתנגד למין "מצב חירום" שכזה, שבו הסדר המשפטי מושעה ושום דין אינו תקף. שמיט אינו אומר שאפשר אולי לקיים מדינה ליברלית למשך זמן מסויים, אולם מגיע הרגע שבו הקהילה תצטרך לבחור בין השעייתו של הסדר לבין חיסולה. וזה הרגע שבו השיטה הליברלית אינה מסוגלת לעבוד יותר; זה בדיוק שורש המשבר הקונסטיטוציוני הטמון בה מלכתחילה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
יודע טוב טוב מי הידידים שלו. קרל שמיט
|
|
|
 |
|
 |
|
שמיט הסתדר יפה מאוד עם עליית היטלר לשלטון
|
|
|
 |
|
|
|
אם ניקח את שמיט לימינו, אפשר לומר שרגע משברי שכזה עובר כעת על ארצות הברית: הנשיא בוש, שהוא לכאורה הריבון, מזהה את מצב החירום בו נתונה המדינה מאז ההתקפות הטרוריסטיות עליה בסמפטמבר 2001, והוא מכריז בפומבי על אויביה: אל-קעידה, חברות "ציר הרשע", תומכיהן ושליחיהן. לצורך כך, ארצות הברית החליטה להחזיק את אויביה בבסיס המעצר בגוואנטנמו, שבו הזכויות הרגילות שלהם מושעות. הנשיא גם ניסה להגדיל את סמכויות הבולשת הפדרלית וסוכניות הביון, אולם כל הצעדים הללו מכניסים את הליברליזם האמריקאי למשבר, ולפני שנה פסק בית המשפט העליון שחלק גדול מהם אינו עולה בקנה אחד עם החוקה.
גם ישראל עומדת באופן קבוע בפני הכרעות "שמיטיאניות" שכאלו. דוגמה טובה היא הדיון סביב התיקון לחוק האזרחות, לפיו פלסטינים שהתחתנו עם אזרחי ישראל אינם יכולים לזכות במעמד של אזרח המדינה, כמו שיכולים, למשל, יהודים בלגים או קזחסטאנים. התיקון הזה יוצר אבחנה בין זכויות של שתי קבוצות לאום, ולכן הוא מנוגד לחלוטין לרוח הליברלית, שלא מוכנה להכיר בחקיקה נפרדת לאנשים שונים מאותה מדינה. ליברלים לא יכולים להבין מצב שלפיו לאדם א' מותר להתחתן עם בחיר לבו ולגור במדינה שלו, ולאדם ב', גם הוא אזרח המדינה – אסור. אבל שמיט – כמו רבים מכותבי המאמרים במעריב לאחרונה - מבין זאת היטב. המפתח הוא בהכרעה בין ידיד ואויב, ובהחלטה של הריבון על מצב החירום, על היוצא מהכלל שמסוכן לקהילה.
הבעיה העיקרית עם קרל שמיט, כידוע, היא הביוגרפיה האישית שלו, שמראה היטב לאן עלולה להוביל אותנו התיאולוגיה הפוליטית. כפי שמציין ד"ר כריסטוף שמידט בהקדמה המצוינת שלו למהדורה העברית, קרל שמיט הסתדר יפה מאוד עם עליית היטלר לשלטון. בזמן שיריביו הליברלים, ובראשם המשפטן היהודי הנס קלזן, ברחו מאירופה, הצטרף שמיט למפלגה הנאצית והפך למשפטן העיקרי של הרייך השלישי. למרות שהאנטישמיות שלו הוטלה לעתים בספק, וביטאון הס"ס אף הוקיע אותו על כך, התיאוריות של שמיט בדבר האויב הפנימי והחיצוני התיישבו היטב עם השעיית הסדר המשפטי הרגיל לגבי היהודים בגרמניה במסגרת חוקי נירנברג. בספרו "מדינה, תנועה, עם", אף תיאר שמיט במפורש את קלזן היהודי כאויב הפנימי, שבעזרת החוק הליברלי שלו רוצה להרוס את מבנה הכוח בגרמניה.
ברור שאין בכל זאת לומר שכל מי שתומך בהשעיית עקרונות הליברליזם בשם טוהר או בטחון האומה הוא נאצי, אלא רק שהדוגמה של שמיט עצמו מראה את המחיר העצום שבוויתור על עקרונות מסוימים מהאידיאל הליברלי. אולי יש צורך לומר שוב, שהליברליזם חייב להיבחן דווקא ביחס לאחר ולאויב. מי שמציע לא להיות ליברל כשעוסקים בטרוריסטים או באנסים אכזריים, עושה לעצמו חיים קלים, כי מה הטעם בכל הרעיון הליברלי אם אנחנו מתכוונים ליישם אותו רק על מי שנראה לנו נחמד? גם שמיט עצמו תמך בקיום מערכת חוקים הגונה ואנושית ביחס למי שהגדיר כידיד; מי שהטריד אותו הוא "האויב". אלא שהניסיון ההיסטורי שלו עצמו מלמד שדווקא מה שנראה כהגנה פנאטית על הקהילה, דווקא המלחמה חסרת הפשרות באויב, עלולה להיות מסוכנת והרסנית הרבה יותר.
"תיאולוגיה פוליטית", קרל שמיט, תרגום: רן הכהן, הקדמה מאת ד"ר כריסטוף שמידט, רסלינג, 96 עמ'
|
|
|
|
|
|
|  | | עטיפת הספר
| |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | חבר מערכת מעריב ספורט. לומד לתואר שני באוניברסיטת ת"א | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
