ביג בן: מתולי חתלתולי ועד עגנון
מנשיכות האהבה של ליאון, מהומות עכו והגירושין של גאי ריצ'י ממדונה בצל מוערבותה בעולם הקבלה ועד הריאליזם של עגנון, הסיפורים של יצחק באבל והשירה של איציק מאנגר. מנחם בן עם תובנות השבוע
שוב ראיתי פרק מ"האח הגדול" ב-V.O.D, ושוב משהו בלתי נסבל לגמרי: בלי קשר לאפיונו המיני של ליאון, ההומו המעודן מ"האח הגדול", כדאי להבין כי נשיכות האהבה למיניהן שהוא נושך את שי, בניגוד לרצונו ("שיפסיק לנשוך את הירך שלי, שיפסיק להתכרבל עליי ולקרוא לי 'תולי חתלתולי', שיפסיק לבוא אליי עם אודם לפרצוף"), הן הטרדה
מדובר למעשה בהתנהגות פלילית, גם אם שי החליט לסלוח (על אף שרתח לגמרי כפי שנחזה בכרית שזרק על ליאון).
ובכל זאת, השידור החי לא הופך את ההטרדה המינית ללא עבירה, אלא בדיוק להפך: לעבירה עם הוכחות מצולמות. ולא שאני מציע חלילה לערב את המשטרה.
היו אמנם כמה מחאות (גבי אביטל, למשל, ברשימה יפה ב"מעריב") על העוול הבוטה הזה - הניסיון לסלק את דודו אלהרר מגלי צה"ל - אבל זה לא מספיק.
אלהרר הוא אחת הדמויות האינטלקטואליות הכי מעודנות, הכי מפותחות, הכי רוחניות והכי ייחודיות ברדיו הישראלי, עם שאר נפש אמיתי (כולל הטעמים הדתיים והספרדיים והארץ ישראליים והחיבור המופלא לנעמי שמר וכל השאר).
לסלק אותו מגלי צה"ל זו התעמרות ברורה בטעם הטוב, ברוחב הדעת, בפתיחות. סוג של צרות דעת מפא"יניקית אשכנזית חילונית מהסוג הגרוע ביותר. אני מבין שאהוד ברק שוב רוצה לבקש סליחה.
המהומות בעכו, שפרצו על פי הטענה כשערבי פרץ במכוניתו למתחמי יום כיפור היהודיים עם מוזיקה רועשת, הן המשך ישיר לתפילות המואזין הבלתי נסבלות בעוצמתן הדציבלית, הנפוצות בכל היישובים הערביים ברחבי הארץ, ומעירות כל מי שנמצא בטווח קילומטרים, כולל תושבים ביישובים יהודיים סמוכים.
האמת? אני מבין את גאי ריצ'י שהאובססיה של אשתו לקבלה הוציאה אותו מדעתו. אין דבר גרוע יותר (כמעט) מאישה (או גבר) שמתחילים לקשקש קישקושים קבליים. בכלל, מה שמכונה "קבלה" הוא במהותו ובעיקרו אוסף טרחני במיוחד של הגיגים טרחניים במיוחד, עם פה ושם הברקות (כי כשעוסקים בתנ"ך האלוהי, וזה מה שעושה כל הקבלה בבסיסה, אז תמיד יש פה ושם הברקות).
אין דבר נודנינקי יותר מ"עץ הספירות" למשל, העומד במרכז הקבלה והמחלק את אלוהים לעשרה חלקים, כאילו היה מנוע. אבל לאורחים אומרים שמדובר ב"סודות אלוהיים", למבוגרים בלבד, אז מה זה כמה ג'ובות או דולרים אמריקניים כדי להכיר את אלוהים מבפנים. הוי, כמה הבל.
למי שמתקשה למצוא את המוסף הספרותי של "הארץ" ביום שישי (ועם כל ההסתייגויות, אני לא יכול בלעדיו): מה הבעיה? בתוך עיתון "הארץ" המקופל תמצאו את המוסף השבועי של "הארץ", בתוכו מקופל מוסף הנדל"ן, ומתוכו תשלפו את המוסף הספרותי המקופל של "הארץ". מה כאן לא בסדר? מצד שני, זה המוסף הספרותי היחיד שעדיין פתוח בחגים. אז באמת, אין מקום לטענות.
משהו לכבוד שמחת תורה השבוע (וכל התנ"ך הוא התורה): מאיר שליו שלנו, בחור חכם בדרך כלל, אבל ממש לא תמיד, סיפר לדנה וייס ב"פגוש את העיתונות" כמה הגעילה אותו "הפרוטקציה" כביכול (אצל המלך), שרצה אלישע הנביא לעשות לאשה הגדולה שבנתה לו עליית קיר ואירחה אותו ימים רבים, ככתוב במלכים א'.
זאת אומרת, שאם תבוא אשה במצוקה גדולה למאיר שליו, גם אשה שעזרה לו מאוד, הוא ממש לא ינצל את שמו ואת קשריו להציל אותה, כי מאיר שלנו לא מתלכלך בפרוטקציות. הוא בטח יתן לה מקסימום את הטלפון לביטוח לאומי. שתיפנה בעצמה.
אגב, המצוקה של האשה הגדולה משונם היתה אחרת לגמרי, כפי שמתברר בהמשך, ולא המלך יכול היה להציל אותה, אלא רק מלך מלכי המלכים: כי היא רצתה ללדת, ולא היה לה בן, והאיש שלה היה זקן. על כן מנצל אלישע את קשריו האלוהיים ומבטיח לה בן תוך שנה. ואכן כך בדיוק היה, כמובן. נביא או לא נביא? בושה כזאת. לנצל את הקשרים עם אלוהים כדי להיטיב עם אשה אחת. ואחר-כך אפילו להציל את בנה ממוות, שוב באמצעות הקשרים האלוהיים.
יותר משישים שנה אחרי שהופיע לראשונה, ב-1945, נחשפים מחדש יופיו הגדול וחולשתו הבסיסית של הרומן הארץ-ישראלי הגדול שכתב עגנון (מהדורה חדשה, סדרת "עם הספר", ידיעות ספרים). ככלל ניתן לומר כי כל מה שריאליסטי ברומן הזה הוא נפלא, כולל כל תיאור ההוויה התל-אביבית והירושלמית של שנות השלושים והארבעים בארץ. בערך עד חצי הרומן.
לעומת זאת, כל מה שאלגורי ו"סמלי" וטעון משמעות מטאפיזית כביכול ב"תמול שלשום" הוא סוג של תפלות וטרחנות, למרות ההומור הבסיסי – בעיקר תיאור עוללותיו של הכלב בלק, המדבר, מתנהג, חושב ומתנסח כאדם (הנה, לדוגמא, אחת ממחשבות הכלב: "נתמלא ליבו רחמים על אותן נשמות שמשוטטות בעולם בלא קדיש"). מה שמוכיח שעגנון התקשה לעמוס על עצמו את מלוא החיים עצמם ומורכבותם וברח לסוג של מטאפורות ותשבצים, שמצאו כמובן את המבקרים השוקקים שלהם.
ניצה בן דב, למשל, כותבת המבוא למהדורה החדשה, טוענת כי משמעותו ותפקידו של הכלב ברומן זה "לא יתפענחו לעולם", כאילו מדובר בחידה הרת גורל ולא בפעלול ספרותי שעגנון עצמו לא התכוון לתת לו משמעות מיוחדת אלא רק לגלגל אותו בשעשוע דרך סימטאות ירושלים ותוך כך אכן לגלות לנו עוד ועוד מפלאי הלשון (שמעטים יוכלו לקרוא אותה, למרבה הצער) ומפלאי המדרשים ומפלאי הידיעה והאבחנה והתיאור העגנוניים, ולא חשוב אם נאמרו מפי כלב או אדם.
אכן יצחק קומר, גיבור "תמול שלשום", צבע פעם על גבו של הכלב בלק את האותיות "כלב משוגע", ומאז ואילך אכן הלך הכלב והשתגע עד שנשך אותו למוות. אז מה זה אומר? כלום יותר ממה שזה אומר. מעשייה. או ביידיש: א מאייסה.
סיפוריו הקצרים של יצחק באבל, הסופר היהודי הרוסי הגדול (1894-1940) , הם תמיד תמיד פשוטים וישירים לגמרי, ועם זאת, תמיד משוכללים, תמיד מבדחים, תמיד פרועים, תמיד אכזריים או ברוטליים, תמיד ציוריים עד לפלא. והרבה פעמים רוחשי מיניות פרועה.
הספרות הישראלית בהחלט יכולה ללמוד מבאבל איך להיות פשוט לגמרי ועם זאת, אף פעם לא בנאלי. באבל תמיד טוב. בכל נוסח כמדומה. גם בנוסח העברי החדש של חמוטל בר-יוסף, שמציעה לקורא לראשונה בכרך אחד את כל הסיפורים הקצרים שלו (כרמל).
הנה השוואה בין משפט קצר אחד בסיפור "זמר" או "שיר זמר" שתירגמו גם שלונסקי, גם נילי מירסקי וגם בר-יוסף. מדובר להלן באשה זקנה וקמצנית, שקוזאק כחול עיניים מציע לה ברגע מסוים "התייחסות" (בנוסח בר-יוסף) או "תשומת לב" (בגירסת מירסקי), שמהותן לא לגמרי ברורה, אבל הזקנה מבינה מיד כנראה ומגיבה בצער (בתרגום בר-יוסף): "גם אם מזדמן בן אדם טוב, ויש מצב לעשות איתו חיים, אז אני נהייתי כזאת מגעילה".
או בגירסת מירסקי:"גם אם מזדמן פעם איזה איש טוב, שאפשר להתענג איתו קצת, הרי כבר נעשיתי מאוסה כל כך". רק אצל שלונסקי, בתרגום שלשונו מוגבהת אבל בהירה מאוד, מדברת הזקנה במפורש על "התעלסות": "איש בעל חסדים כי יזדמן לי, וזכות להתעלס עימו תתגלגל לידי, הנה נתנוולתי כל כך, שלא אזכה לשמח את ליבי בעבירה...". אבל לקוזאק לא אכפת. הוא שוכב איתה. זה איסאק באבל. למי שרצה להיזכר בטעם.
לֹא אֶשַּׁק עֲפָרֵךְ כְּאוֹתוֹ הַמְשׁוֹרֵר הַגָּדוֹל/ אַף כִּי גַּם לְבָבִי כִּלְבָבוֹ מָלֵא זֶמֶר וּבְכִי עַד תֻּמּוֹ./ מַה פֵּרוּשׁ 'לֹא אֶשַּׁק עֲפָרֵךְ'? אֲני עֲפָרֵךְ,/ וּמִי זֶה עִם כָּל הַכָּבוֹד מְנַשֵּׁק אֶת עַצְמוֹ?
איציק מאנגר (1901-1969) עלה לארץ ישראל כמעט באחרית ימיו, ונזכר במשורר מופלא אחר, יהודה הלוי, שגם הוא ביקר כזכור בארץ ישראל, וכתב בשיר הגעגועים המפורסם שלו לציון, כי "טעם רגבייך לפי מדבש ייערב".
איפה הם האוהבים ההם? יעקב אורלנד תירגם מיידיש באופן מזהיר את השורות המבדחות, המרגשות עד בכי, המתנגנות, הנפלאות של מאנגר, מתוך השיר "שנים התפלשתי בעפר נוכרי" ("משירי טווס הזהב", הוצאת כרמל )
נא להמתין לטעינת התגובות
