ביג בן: מטוהר הגזע האשכנזי ועד המשיח הלבנבן
מנחם בן מסכם את השבוע החולף ומשתומם מכך שזמר השנה הוא אייל גולן ולא קובי אפללו. בן מעיר על הגזענות של רענן שקד, מתלהב ממיניותה של אולה בורוזינה, מתאכזב מהפרסומת לתפוצ'יפס, מתמוגג מהרלן קובן ומסכם בשורה יפה משיר של מאיה בז'רנו
מנחם בן | 10/10/2008 7:34
ריענון נאצי
רענן שקד הוא דווקא כותב רענן מאוד, באמת, וביום שישי שעבר ריענן ב"ידיעות אחרונות" את המושג האנצי הוותיק "טוהר הגזע", והודה שחשוב לו לשמור על טוהר הגזע האשכנזי, לפחות בשכונה שלו, לפחות בבית הספר של הילדים שלו (שבינתיים אין לו, אם הבנתי נכון). אתה קורא את הקטע שלו, ומתקשה להאמין שזה פורסם בעיתון של המדינה. אבל כן, הבחור לא צוחק. הוא פשוט מתוודה. כל מה שלא אשכנזי באמת מעורר בו סוג של בעתה. איזה מזל שפול מקרטני, שגרם לו לאחרונה לעונג אינסופי בפארק הירקון, הוא אשכנזי אסלי.
פול מקרטני בפארק הירקון בתל אביב ראובן קסטרו
ערומה ומדהימה
פרק 6 ב"שירת החטאים" (ווי.או.די מערוץ 8) הציג לנו דמות מינית מפוארת במיוחד. באמת. אולה בורוזינה, מי שהיתה אשתו של הסופר והעורך איתמר בן כנען (היום עורך התרבות ב"העיר"), והוציאה איתו את הספר הפורנוגראפי המצולם, "פתוחה", מופיעה בפרק זה בדיבור מיני מאוד, בצירוף כמה צילומי עירום שלה וכמה צילומי עירום שצילמה, כולם יפים מאוד, ומספרת, בלי שמות, את סיפור אהבתה לאיתמר בן כנען, סופר עני שלא היה לו כסף לקונדומים כשפגשה אותו. סיפור גדול. אשה גדולה, מינית להפליא. אתם חייבים לראות את זה (בחלק החותם את פרק 6 ב"שירת החטאים", השווה צפייה בכל מיקרה). תתהפנטו למסך. אני הולך להשיג עכשיו את "פתוחה".
מדי צה"ל בשמן טיגון
מה זה הביזוי המטומטם הזה של מדי צה"ל - עם הפירסומת ל"תפוצ'יפס במאה אחוז שמן זית" או משהו כזה, שבה מופיעים חיילי צה"ל במדים, הנלחמים כביכול (בוולגארית ישראלית ערמומית ונחותה), על שקית תפוצ'יפס. כדאי להזכיר לכולנו, למרות שזה נשמע פטריוטי מדי ובאנאלי מדי, שחיילי צה"ל חרפו נפשם למות עם המדים האלה, נפצעו ומתו והפכו נכים לכל החיים. אז עכשיו אתם מבזים את כל זה עם מדי צה"ל עטורי דרגות ומטונפים בשמן צ'יפס? מי בדיוק אחראי לחרפה הזאת?
קנו לעצמכם מתנה לחג
אם היו לי ילדים בגיל הגן , הייתי קונה להם מייד את קלטות דודו פישר לילדים, "בגן של דודו", ואני אומר את זה אחרי שראיתי בערוץ ה-1 קטע מתוך אחת הקלטות (יש כבר ארבע עשרה כאלה, מסתבר), כולן על פי מילים, לחן והפקה קולנועית של אורית גלפנד. איזה יופי. רק הורים מהסוג החילוני המטומטם יגידו שהם לא רוצים את זה בגלל הכיפה של דודו וטעמי השבת והחג. תראו, תתאהבו.
קובי אפללו צילום: קובי קלמנוביץ
הלו, זה 2008?
אייל גולן זמר השנה? קרן פלס זמרת השנה? רגע, אנחנו בשנת 2008 או באיזו מסחרה של רטרו משמים? יעל קראוס עם ה"בוסה וה"כלניות" לא יותר מגניבה? ומה עם עלמה זוהר וקובי אפללו וארז בן-ארי? וחוץ מזה יש, נו, ההוא, איך קוראים לו? ישראל בר-און. לא יותר עדיף?
דויד גרוסמן צילום: תמר פלג
ב"הארץ" יצאו בכתבה גדולה: 18 תלמידים בלבד נרשמו השנה לחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים , ומדובר בחוג שרק שלושה מרצים מתוכו עוסקים בספרות הישראלית החדשה: רות קרטון-בלום, חנן חבר ואריאל הירשפלד. מי שקרא אי פעם את כתביהם המשוממים במיוחד של פרופ' קרטון-בלום ופרופ' חנן חבר לא צריך שום הסבר נוסף. ברור למה אין תלמידים בחוג לספרות עברית. לכל זה יש תרופה מצילה אחת: תביאו את מאיר שלו וצרויה שלו ודויד גרוסמן הירושלמים להרצות אצלכם, ותראו איך החוג מתמלא.
פשוט תנ"ך
מישהו בשם דן בורנשטיין יצא להגן בגיליון האחרון של "7 לילות" על המעשה האנטי תרבותי והאנטי לשוני הקרוי "תרגום התנ"ך לעברית בת ימינו" ("תנ"ך רם", הוצאת רכס), כפי שנעשה דווקא על ידי על ידי אוהב תנ"ך אמיתי ,אברהם אהוביה, שזכה עד כה, תודה לאל, לגינוי כללי. אבל הרי עצם ההנחה שהתנ"ך מדבר בשפה זרה (כפי שטענה למשל יו"ר המזכירות הפדגוגית פרופ' ענת זוהר) היא הנחת הבל שקרית. רוב המילים בתנ"ך מובנות לגמרי לכל קורא עיתונים עבריים, וכל מה שצריך הוא לפתוח פתח לסגנון התנ"כי (למשל, להסביר את עניין ו"ו ההיפוך). אפילו מושג קשה כביכול כמו "תוהו ובוהו" משמש גם בעברית ימינו.
הרי זה כל הפלא: שעברית שנכתבה לפני שלושת אלפי שנה עשויה בעיקרה
לאה או זונה
ועדיין בשולי כתבי הקודש: ידידתי הרוחנית רוחמה וייס, משוררת ודוקטורית לתלמוד, הוציאה ספר שירים מעניין במיוחד, חכם במיוחד, נועז במיוחד במובן הרוחני, "שפתי תפתח" (סדרת ריתמוס, הקיבוץ המאוחד) , העוסק במדרשי חייה האינטימיים ובמדרשים תלמודיים באותה נשימה עצמה, והכל מתוך חופש רוחני מוחלט, ללא כל מורא רבני. תוך כך היא מביאה לנו, בין השאר, מתוך בקיאויותיה האזוטריות, אמרות תלמודיות מדהימות לפעמים.
למשל, הטענה הרבנית (מתוך "מדרש ילמדנו בראשית") שדינה בת לאה היתה "יצאנית בת יצאנית". ועל כך כתוב במדרש בראשית רבה: "אם כן לאה אמנו זונה היתה? אמר להם: כן, לפי שכתוב 'ותצא לאה לקראתו' – יצאה מקושטת לקראתו כזונה, לפיכך כתוב 'ותצא דינה בת לאה'". רוחמה וייס לא קונה כמובן את הטענה הזכרית האומללה ומגירת הריר הזאת, והיא טוענת לעומתה:"דינה לא היתה יצאנית,/ הלוואי שהיתה./ דינה היתה לאה, עייפה בת עייפה".
שירת הרלן קובן
זה לא שאני באמת קורא מותחנים. אין לי זמן נפשי לזה. אבל הרלן קובן מעורר בי תמיד התפעלות, בכל הצצה. הנה למשל, תיאור ריח הנקניקיות בפסקה הראשונה של ספרו החדש ("מירוץ מטורף", תרגום ירון פריד, ידיעות ספרים): "מהקירות נדף ריח נקניקיות שנמכרות באירועי ספורט - אותו ניחוח צמיגי, כימי ועם זאת נוסטלגי". אי אפשר לדייק יותר. לכן זאת שירה.
השורות הכי יפות בעברית
מָשִׁיחַ לְבַנְבַּן הִגִּיעַ/ בְּסוֹפוֹ שֶׁל הָעִנְיָן
מאיה בז'רנו מבטיחה לנו בסוף השיר המשיחי הנפלא "עיבוד נתונים 1" כי גם אם יתמהמה בוא יבוא, והלובן איננו קשור כמובן לצבע אלא לטוהר. כי גם אם הוא יהיה שחור, הוא יהיה לבן (ברק אובאמה כמשל). השיר פותח את ספר שיריה "רצף השירים" (עם עובד, 1987, סידרה בעריכת מאיר ויזלטיר). אגב, בז'רנו סיפרה לי פעם שכתבה את השיר הזה (הכולל עוד שורות כמו "עיני עפו לתאילנד" או "גבות ראש הממשלה רוקדים כעלמים") על ספסל בתור בהמתנה לבירור בביטוח לאומי.
נא להמתין לטעינת התגובות
