ביג בן: עינב בובליל לא נחמדה ו"כוכב נולד" כהצלה עברית גדולה
מנחם בן מסכם את השבוע החולף וקובע כי עינב בובליל מ"האח הגדול" לא נחמדה, חושב שהגל החדש של ישראלים שיוצרים ושרים באנגלית בארץ הוא דוחה, מעדיף לקחת ביום כיפור טריפ על אופיום ומעריך את עמוס עוז יותר מאשר את לה קלזיו הזוכה הצרפתי בנובל
מנחם בן | 17/10/2008 6:40
הכיפה שנחשפה
פעם ראשונה שאני רואה פרק שלם ב"האח הגדול". פרק 12. מן השבוע שעבר. בווי.או.די. והיה מעניין ומגעיל. למשל, היה מעניין ומגעיל לראות שהכי לא ישר היה דווקא חובש הכיפה, אשר, והכי ישרים ומקסימים היו דווקא אלה שבישלו בשבת והכעיסו את אשר שלנו: הלא הם שיפרה וצבר. חילוניים מעולים וסקסיים. ואגב, בעניין עינב בובליל, שהצטרפה לאשר בנכליו: בניגוד למה שארז טל חזר וטיפטף באוזני הקהל (האם מותר למנחה לטפטף?), היא ממש לא מקסימה, העינב בובליל הזאת, עם כל התפרצויותיה ו"שמירת הדת" שלה.
עינב בובליל צילום: יח''צ
דווקא אבא שלה הוא הבובליל היותר נחמד. ומשורר עממי לא רע בכלל, אגב. ואני מדבר כמבקר שירה. הקהל הדפוק השאיר את בעל הכיפה ואת עינב. וסילק את קרן. הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם. בסוף עוד ימליכו עלינו מישהו דפוק במיוחד. אשר כזה או עינב. בשלב זה אני בעד שיפרה. הכי רבת נועם והכי סקסית. ובינתיים (השבוע) אני שומע שהעיפו את הכיפה. אז טוב.
כל האסף אבידן הזה
שלא תהיה טעות: הגל החדש של ישראלים שיוצרים ושרים באנגלית בארץ (אסף אבידן וכאלה) דוחה לא פחות מכל האמריקניזציות הלבאנטיניות הקודמות (לבאנטיני למי שלא יודע הוא מי שמנסה להעטות על עצמו גינונים אירופאיים , או לעניינננו, אמריקאיים).
אסף אבידן צילום: אריק סולטן
הכל תוצאת מערכת החינוך הדפוקה עד היסוד שלנו. זה מגעיל בדיוק כמו ישראלים ששרים אנגלית באירוויזיון (למרות שזכינו שלוש פעמים דווקא עם שירים עבריים). מבחינה זו, "כוכב נולד" היא הצלה עברית גדולה. בלעדיו, כל הפסבדו-אנגילזציה המטמטמת הזו היתה עלולה להציף אותנו.
ישוע הפרוע
ועדיין בענייני קודש: לקראת החגים שוב הופיעה בעיתונים מודעה גדולה של היהודים המאמינים בישו, המקפידים להגדיר את עצמם כ"יהודים המאמינים בישוע", ונעלבים מכל מי שמשתמש במילה "ישו". אבל עם כל האהבה שלי לנוצרים וליהודים המשיחיים ולברית החדשה (למרות שאינני מאמין כלל במשיחותו של ישו) , הטענה שלהם שהמילה "ישו" היא מילה מבזה (ראשי תיבות כביכול ל"יימח שמו וזיכרו") - היא טענת הבל. יכול להיות שאיזשהו חרדי המציא איזשהו חידוד לשון מגונה בעניין המילה "ישו" , אבל עדיין זה השם הנכון והטבעי והיפה, ולא המילה המגוחכת "ישוע" (הנשמעת בכל אוזן ישראלית כ"ישוע הפרוע"). לא תבינו את זה?
עדיף טריפ
מישהו בשם צחי בלטה - מעניין מי מסתתר מאחורי השם הזה - טוען בוואלה שאין טוב מאופיום ביום כיפור: "אופיום", הוא כותב, "אוי כמה אני אוהב את המילה הזאת. מלך מלכי המלכים, הסם של הסמים כולם, האבא של כל הסטלות בעולם. 3,500 שנה של סטלות מהכבדות שידע המין האנושי". אופיום?! השתגעת?! הרי זה האבא של הסמים הכי חולים. פעם לקחתי והקאתי את הנשמה. בכיפור עדיף טריפ. גם לא רוצים לאכול כלום, וגם נמצאים במצב של קדושה.
קיר. סוף
רפרטואר יום שישי בערב שלנו - בין "שבוע סוף" בערוץ 2 ובין "לשבור את הקיר" בערוץ 10- מזכיר את שתי מפלצות השאול שרבצו משני צידי המיצר במיתולוגיה היוונית, סקילה מכאן וקריבידיס מכאן. אי אפשר לעבור. אפשר רק לברוח.
עוז עדיף
הבוז הסנוביסטי הבלתי נסבל שהביע יו"ר ועדת נובל השבדית כלפי הספרות האמריקנית, שאותה הגדיר כבערה וקרתנית, מעורר כמעט תיעוב מראש כלפי כל בחירה אירופית שבחרה הוועדה, אבל מה לעשות: גם אדם כמוני, האלרגי במיוחד לספרות הצרפתית בת זמננו, רוויית המלאכותיות והספרותיות, חייב להודות שחתן פרס נובל הצרפתי ז'אן מארי גוסטב לה קלזיו (זה השם המלא) הוא סופר בעל קסם מיוחד ועוצמתי, גם אם לא נטול חולשות ולא נטול ספרותיות. אבל למרבה הפרדוקס, לה קלזיו דווקא מושפע מאוד מהספרות האמריקנית. אני אומר את זה על סמך קריאה תענוגית ומתרגשת בחמישים וכמה העמודים של הנובלה הארוכה והחצי?נפלאה שלו "אנגולי מאלה" (שם הודי במקורו שניתן כאן ככינוי לאינדיאני, גיבור הסיפור).
מדובר באחת משתי הנובלות הכלולות בקובץ "משחק המזל", בתרגומה המשובח של אביבה ברק, שהופיע אצלנו ב-2002 בספרית פועלים (עוד קודם תרגמה אותו חגית בת-עדה המצוינת). וכדאי לשבח בהזדמנות זו את
ניתן לזהות בכתיבתו של קלזיו השפעות ברורות של המינגוויי, גבריאל גרסיה מארקס ואפילו סרטי טרזן והארי המזוהם האמריקניים (בינתיים אנחנו ביבשת אמריקה, כפי ששמתם לב), בצירוף געגועים לגיבורים תנ"כיים ולמהויות תנ"כיות, החל מגן העדן ועד לשמשון הגיבור. ואכן, האינדיאני, חתיך הורס, מלך היער, גיבור הסיפור שלפנינו, למשל, ששתי נשים מאוהבות בו, נוקם את נקמת הטבח שטבחה כנופיית מבריחים במשפחת אהובתו הכושית היפהפייה לא רק באמצעות הרג כל מי שהיה מעורב בטבח (הוא מצליח להרוג את כולם, כמו כל גיבור-על אמריקני בן זמננו) אלא גם על ידי כריתת אצבע של כל אחד מנרצחיו, ממש כמו שמשון הגיבור שאסף את עורלות הפלשתים.
עמוס עוז צילום: קובי קלמנוביץ'
זכה בפיס
אורי ברנשטיין נמנה עם הוועדה המצומצמת המנהלת את קרן הספרות במפעל הפיס, ולכן התפלאתי מאוד כשקראתי שוועדה זו עצמה אישרה מענק לתרגומיו של אורי ברנשטיין לשירי ת.ס. אליוט. איך זה? שאלתי את עצמי. אדם מעניק לעצמו מענק מקרן התרבות שהוא אחד הממונים המרכזיים עליה? אשר על כן טלפנתי לברנשטיין, משורר שיש לי אהבה גדולה לספרו הראשון "באותו החדר, באותו האור", והרבה פחות עניין בספריו המאוחרים יותר, ושאלתי אותו: הכיצד? המשורר, שהוא גם עורך דין ולשעבר אחד מבעלי אמקור, הסביר לי שהוא הקפיד לא לשבת בישיבה שאישרה את המענק. ושהפנייה הייתה בכלל מטעם הוצאת הקיבוץ המאוחד, המוציאה את הספר לאור. אהה. לשיפוטכם.
משל חייה
במוסף "ספרים" של "הארץ" מופיע אמנם "לאכול להתפלל לאהוב" של אליזבת גילברט בראש טבלת רבי המכר, אך הוא משובץ משום מה בקטגוריית ספרי העיון. אלא שאין מדובר כלל בספר עיון, אלא ברומן אוטוביוגרפי לכל דבר, כולל סיפור גירושיה, התאהבויותיה וחוויותיה הרוחניות. להכניס אותו לרשימת ספרי העיון זה אבסורדי בערך כמו להכניס את "החיים כמשל" לרשימת ספרי העיון. ובעניין זה רציתי באמת להתנצל ולומר כי טעיתי כשכתבתי שהספר היפה והפשוט הזה מיועד "לנשים בלבד". למעשה , חבל מאוד שגברים לא יקראו אותו. הוא שווה. ממש.
השורות הכי יפות בעברית
אֲנִי רַק מַבִּיטָה כֵּיצַד הַחֲתוּלִים יוֹצְאִים/ מִגַּג הַפַּח הֶחָשׁוּךְ וְהַגַּלִּי שֶׁלְּיַד קְנֵי הַסֻּכָּר שֶׁל/ הָאוֹר, /וּמְנַסִּים לִמְצֹא אֶת הַשָּׁלוֹם הָעוֹלָמִי
לאה אילון בספרה "דניאל דניאל" (כתר 1988). מה יש לדבר?
נא להמתין לטעינת התגובות
