היי סוסייטי
רודולף שטיינר לא נח לרגע. היום הוא מסביר לקוראי ערוץ הניו אייג' איך צריכה להיראות החברה המודרנית. רמז: בצורת משולש. שבוע אנתרופוסופיה בערוץ הניו אייג'
מבלי לגרוע מחשיבות ההתפתחות הרוחנית של האינדיבידואל, שטיינר טען שכדי לבנות חברה בריאה, לא די בהתפתחות אישית. ישנם כללים רוחניים של החברה שאינם רק צילום מוגדל של הרוחניות הפרטית; החברה היא ישות אחדותית בפני עצמה, אורגניזם טבעי עם חוקים משלו, המתפתח גם מתקופה לתקופה ומעידן לעידן, בהתאם להתפתחות האנושות כולה. בעידן המודרני, טען שטיינר, ניתן לכונן חברה מתקדמת רק על יסוד חוקים אלה.
תפיסת החברה כאורגניזם חי מופיעה כבר אצל אפלטון, ומאז ועד היום שבה וצצה בעיקר בשירות משטרים טוטאליטריים. נדמה לי שתורתו של שטיינר היא אחד הניסיונות היחידים לכונן משנה מדינית שהיא רוחנית ודמוקרטית בו בזמן. שטיינר פיתח אותה לאחר מלחמת העולם הראשונה, והיא זכתה לפרסום רב באירופה. מאז שנות ה-20 של המאה הקודמת ועד ימינו אמנם השתנתה הפוליטיקה העולמית כמה וכמה פעמים, אך דווקא בעידן הגלובליזציה מתגלית תורתו כרלוונטית, מדויקת ומעוררת השראה להפליא.
החברה אפוא היא אורגניזם, ולאורגניזם זה שלושה איברים: המדיני, הכלכלי, והתרבותי. בימי קדם היתה רשות אחת - המלך או הקיסר - ששלטה בשלושת התחומים. בימינו, אומר שטיינר, נחוצה הפרדה ביניהם, מכיוון שכל תחום יכול לפעול בצורה בריאה רק בהתאם לטבע פנימי משלו, ששונה מזה של האחרים.
התהו ובהו בחיינו הציבוריים מקורו בניסיון המוטעה לכפוף רשות אחת לאחרת. זוהי המשמעות העמוקה של ערכי המהפכה הצרפתית: חירות, שוויון ואחווה; כל ערך מציין את טבעה הפנימי של אחד משלושת איברי החברה. חיי התרבות, או חיי הרוח, צריכים לעמוד בסימן החירות: עליהם להיות בלתי תלויים הן במדינה והן בכלכלה. החינוך, האמנות, הדת והמדע - כל אלה נהרסים
עם תנועת ההתנגדות לגלובליזציה קיבל הרעיון של התרבות כגוף עצמאי חיים חדשים. המושג של "חברה אזרחית" ואפילו "הכוח השלישי" (לצד ההון והשלטון) נעשה רווח בתיאוריות חברתיות שאין להן כל קשר לאנתרופוסופיה. ארגונים בלתי-ממשלתיים (NGO), הפועלים בשם מטרה חברתית, אקולוגית או רוחנית (ואכן לעתים קרובות מפנים ארגונים אלה את מאמציהם כנגד התערבות המדינה או הכלכלה בתחום מסוים) - הולכים ותופסים את עצמם כגורם מודע-לעצמו ואחראי בעיצוב התרבות. בהפגנות הגדולות כנגד הגלובליזציה בשנים האחרונות התגלה הקשר הפנימי בין קבוצות שלהן מטרות שונות מאוד זו מזו, כמו עובדי מפעלים, אמנים, פעילים לזכויות בעלי חיים והומוסקסואלים.
בחיי המדינה אמור לשלוט ערך השוויון: השוויון של כל בני האדם בפני החוק. המדינה היא הגוף השומר על הזכויות האזרחיות של הנתינים. כשהכלכלה מכופפת את המדינה לצרכיה, נולדות מגוון של צורות שחיתות: הפקעת נכסי ציבור לידיים פרטיות, קניית פולטיקאים המחוקקים חוקים בלתי הוגנים, יצירת אוליגרכיות מעל החוק, וכו'.
חיי הכלכלה, מאידך, צריכים להיות חופשיים מהתערבות המדינה. הערך הפנימי שאמור למנוע את ההתדרדרות של החברה לקפיטליזם דורסני הוא האחווה. שטיינר חזה בעיני רוחו את הקמתן של איגודים, המאחדים חוגים של צרכנים, סוחרים ויצרנים. התאגדויות כלכליות כאלו (שאינן צריכות לחפוף דווקא את הגבולות המדיניים) יביאו לארגון הרמוני של חיי הכלכלה, ולמצב שבו תימכרנה סחורות על פי ערכיהן האמיתיים. ניצנים של תפיסה זו אולי אפשר לראות בקהילות "מחרוזת", המבקשות לכונן הסדרים כלכליים המבוססים על צרכים אמיתיים של אזרחים, אלא ששטיינר חשב שהתארגנויות מסוג זה אפשריות בקנה מידה גדול הרבה יותר, והן למעשה הביטוי האורגני והבריא של העיקרון הכלכלי. שטיינר התנגד איפוא להשקפה הסוציאליסטית המבקשת מהמדינה להסדיר "מלמעלה" את חיי הכלכלה, מכיוון שכך נפגע כושר היצירה החופשי של הפרט. מצד שני, הקפיטליזם יהיה אנושי אם תנאי המסחר ייקבעו בהידברות בין היצרן, הסוחר והצרכן. בהתארגנות כזו, לדברי שטיינר, יוכל ייצור הסחורות להתחיל מזיהוי של צורך אמיתי של הקהילה; מה שימנע את הפיתוח המפלצתי של תרבות הצריכה הבולמית, המבוססת על רדיפת תשוקות כוזבות שמעורר היצרן או הסוחר, וכך מדרדרת את היחסים הבין-כלכליים לתחום לוציפרי-אהרימני מובהק.
שטיינר טען שבהתבוננות רוחנית ניתן להבין חוק חברתי בסיסי, שרק לפיו יכולה חברה בריאה להתקיים: "שגשוגה של קהילה של אנשים העובדים יחדיו תגדל במידה שבה האינדיבדואל לא יבקש לעצמו את פרי עבודתו, כלומר, ככל שהוא מוסר את פרי עבודתו לעמיתיו, כך מסופקים צרכיו, לא על ידי עבודתו שלו אלא בשל עבודתם של האחרים". במילים אחרות: ההצלחה גדולה כשהאגואיזם קטן. על אדם לעבוד אך ורק למען הכלל. הדחף לעבודתו של אדם - בין אם בשירות ובין אם בייצור - מקורו ברגישות לצרכיה של הקהילה שבה הוא חי. אך דבר זה לא ייתכן, לדברי שטיינר, כל עוד האדם מקבל שכר ביחס ישיר לעמלו, מכיוון שכך תמיד ימשיך לעבוד רק למען עצמו או משפחתו. לכן יש להפריד את עיקרון השכר מעיקרון העבודה.
יחס כזה בין האדם לקהילה אפשרי רק כשהקהילה עצמה פועלת בשירות משימה רוחנית; אחרת האינדיבידואל לא יצליח להעמיד את עצמו לרשותה. בלא מטרה רוחנית משותפת, האדם לא יוכל להתגבר על הכוחות האגואיסטים השולטים כרגע ביחסים הכלכליים.
תחושת השיתוף הרוחנית, מדגיש שטיינר, אינה ולא יכולה להיות אידיאולוגיה. אי אפשר ליצור תיאוריה חברתית ולכפות אותה על הציבור. מי שמנסה לעצב את החברה באמצעות תיאוריה כלכלית (באמצעות חקיקה פרלמנטרית, תנועות סוציאליסטיות, עמותות פילנטרופיות או תנועות לתיקון חברתי) אך לא מספק לאינדיבידואלים הפועל בה תוכן רוחני, חוטא כנגד הרוח האנושית. בלא תוכן רוחני, מאמצים אידיאולוגיים כאלה עשויים לכל היותר להביא לתוצאות זמניות ובטווח הארוך לא יועילו במאום.
יש למצוא את הדרך להגשים בפועל את העיקרון הרוחני החברתי, טען שטיינר, אך הדגיש שאי אפשר ליצור תורה חברתית שתהיה נכונה תמיד, מכיוון שהחברה עצמה במהותה היא עניין דינמי. החלוקה לשלוש רשויות, סבר, חרותה במעמקי הרוח האנושית, וצריכה להאיר על הדרך שבה יתעצבו החיים השיתופיים של האדם.
נא להמתין לטעינת התגובות
