התנועה לשחרור השפה
אוריתמיה היא אמנות תנועה המבוססת על החוקים הרוחניים של הדיבור. רודולף שטיינר, האיש שהמציא אותה, האמין שהיא נחוצה להתפתחותו של כל אדם. שבוע אנתרופוסופיה בערוץ הניו אייג'
האמנויות כולן מקורן ברוח. התכלית של האמנויות, בעיני שטיינר, הוא הקשר של האדם עם העולמות העליונים. אך כל אמנות ואמנות נוצרת במגע עם רמה אחרת באדם.
שטיינר מיפה את האדם בכמה וכמה אופנים. על פי מפה אחת – שירש מהתנועה התיאוסופית - לאדם יש שבעה גופים. הגוף הראשון הוא הגוף הפיזי. הגוף השני, שאותו יש גם לעולם הצומח, הוא הגוף האתרי. הגוף האתרי פועל על הגוף הפיזי וכך מקנה לו חיים וצורה; כשהגוף האתרי ניתק מהגוף הפיזי, הגוף הפיזי מתפורר. מעל הגוף האתרי ישנו הגוף האסטרלי – שאותו אין לצמחים אך יש לבעלי החיים. הגוף האסטרלי, בין השאר, הוא הנושא את התשוקות והרגשות, ההנאה והכאב. מותר האדם מן הבהמה – בגופו הרביעי, ה"אני", מושב העצמיות וכוח התודעה. שלושת הגופים הבאים נוצרים בטרנספורמציה רוחנית של שלושת הגופים הראשונים, וכיום מצויים רק אצל מתי מעט: "רוח העצמיות", "רוח החיים" ו"אדם הרוח".
חלוקה זו, אם כן, קשורה להיררכיה של האמנויות (חשוב לציין שלא מדובר בהיררכיה ערכית). הארכיטקטורה היא ביטוי לחוקיות הרוחנית של הגוף הפיזי של האדם. הפיסול נוצר כשמיישמים בעולם הפיזי את הצורות של העולם האתרי. כשדחפים בעולם האסטרלי זורמים לתוך הגוף האתרי - נוצר הציור. וכשחוקי הגוף הרביעי - ה"אני" - מקבלים ביטוי בעולם האסטרלי, נוצרת המוזיקה. כשחוקי "עצמיות-הרוח" מתגלים ב"אני" - נוצרות השירה והדרמה.
בעתיד הרחוק, אמר שטיינר, תיווצר אמנות חדשה שתעלה על השירה באותו האופן שהשירה עולה על המוזיקה, המוזיקה על הציור, הציור על הפיסול והפיסול על הארכיטקטורה. וניצניה הראשוניים של אמנות זו – מצויים באוריתמיה. שטיינר תפס את עצמו ואת אשתו, מארי פון סיברס, שפיתחה יחד איתו את האוריתמיה, כמניחי היסודות של האמנות הרוחנית ביותר, הנחוצה להמשך ההתפתחותו של האדם.
פירוש המילה אוריתמיה ביווונית היא "ריתמוס יאה" (משם שאבה אנני לנוקס, שתרגלה אוריתמיה בבית ספר, את ההשראה לשם להקתה "יוריתמיקס"). מדובר, אם כן, באמנות תנועה לביטוי עולמות הרוח, הלכי נפש, מקצב וצבע. האוריתמיה לוקחת בחשבון תנועות, קולות, גרמי שמים ואברי גוף; אך בראש ובראשונה היא אמנות לייצוג הסודות הרוחניים הטמונים בשפה.
דוברי עברית יכולים להתחבר בקלות לרעיון שהשפה היא כוח רוחני, ממשי, יוצר ודינמי, ולא מערכת סימנים שרירותית של מוסכמות. בימי קדם האדם דיבר מתוך קרבה למקורות הרוחניים של השפה ולאיכויותיה השיריות, החיוניות והבוראות. האוריתמיה מבקשת להביא את האיכויות הפלסטיות והפנימיות של המילה - באמצעות התנועה.
אצל שטיינר (כמו בכתבי אפלטון ובקבלה) כל אות מייצגת ומעוררת באדם כוח רוחני אחר, ובהתאם לה היא מתבטאת כתנועה אוריתמית ייחודית. התנועה "אַ", למשל, היא של פליאה, פתיחות, הערצה; התנועה הטבעית שלה היא פרישת ידיים רחבה וגבוהה, והכיוון - אחורנית. על מבצע התנועה, אמר שטיינר, לחוש כאילו היקום יוצר אותו משני כיוונים שונים. "יִ" היא הכוח האנכי, ותנועתה - הרמה של יד ישרה אל המרומים; האוריתמיסט צריך להרגיש שכוח נוצר בלב שלו וזורם דרך הגפיים. כוחו הממוקד של ה"יִ" מתבטא בעיניים כשהאוריתמיסט מביט במודע בעין אחת יותר מאשר באחרת. "אוֹ" היא השתוממות מתעניינת, אהדה, ותנועתה, כמובן, עגולה. ב"אוֹ"' אמר שטיינר, העולם חווה דבר מה באמצעות האדם, משום שבתנועה זו האדם תופס דבר מה השייך לעולם החיצון". התנועות ככלל קשורות לתנועות כוכבי הלכת. כוכבי השבת הן שתרמו את העיצורים: "ב", כמו בית, מכילה ועוטפת; "ס" היא חודרנית; "ר" היא ויברציה מתגלגלת ומרגשת. "ד" היא הצבעה, העמקה, כובד. "מ"מ היא הסכמה, חיקוי עם הבנה. את "פ" (רפה) אפיין שטיינר במשפט: "אתה יודע שאני הנני", ואילו "ל" היא "צורה שמתגברת על החומר".
שטיינר האמין שאלו הן המשמעויות האוניברסליות של האותיות, והן מצויות בתשתית כל השפות. כשמנתחים כל מילה למרכיביה, אפשר לעמוד על משמעותה האמיתית. המילה הגרמנית לראש, Kopf, מבטאת את עגלגלותו (אולי בדומה לעברית?) ואילו רוח התרבות האיטלקית בחרה במילה testa כדי לבטא את העובדה שהראש מוצב על הכתפיים ומדבר.
גם לסימני פיסוק יש ביטוי. האוריתמיה זורמת במהירות מאות לאות – למשל כאשר מציגים טקסט מסוים –סימני הפיסוק יכולים להופיע בדמות הפסקות קלות, או קפיאה לרגע.
השפה היא כוח יוצר ופעיל, ולא רק תיאורי - וניתן להשתמש בה לצרכים רפואיים. שטיינר פיתח אוריתמיה תרפויטית, הכוללת מרשמי אותיות ייחודיים למחלות שונות ולאיברים שונים - ביניהם אפילו מרשם אוריתמי לסרטן.
התנועה על הבמה מבטאת את שלושת הכשרים הבסיסיים של נפש האדם – החשיבה, הרגש והרצון. תנועה בקווים ישרים היא ביטוי לחשיבה; קוים מפותלים מבטאים את הרצון, ואילו הרגש הוא שילוב של שניהם. כשנרצה אפוא לגלם באורתימיה את אהרימן, התגלמות האינטלקטואליזם, ננוע בקווים ישרים בלבד. את כוח הרצייה-העצמית של לוציפר, לעומת זאת, הולמים השבילים המתפתלים.
בתיאטרון אנתרופוסופי ובמיוחד באוריתמיה אין שימוש רב בתפאורה. חשובים יותר הצבע והתאורה. "בצבעים, ידידי", אמר שטיינר, "חיה הנפש האנושית כולה". שטיינר קישר בין צלילים לבין צבעים, וכך עוזרת התאורה הצבעונית לחוש את תנועות הדיבור: הפתח הוא כחול-סגול, הצירה הוא צהוב-ירקרק, החיריק הוא אדום-צהוב-כתום, החולם הוא צהוב אדמדם ואילו השורוק הוא כחול-ירוק. כמובן, גם הצבעים לבגדי האוריתמיסטים נבחרים מתוך שיקול דעת. הבגדים עצמם קלים, עם צעיפים שקופים המשתלשלים מהזרועות, המדגישים את התנועה הזורמת והאוורירית. סגנון התנועה אינו אמור להיות "ריקודי", וכל ניסיון לייפות את המחווה הדיבורית יהפוך אותה לגסה ומוגזמת.
את החשיבות של המילה אצל שטיינר אפשר להבין בהתאם להתפתחות הרוחנית של התיאטרון. אם בשלב הראשון של תולדות הדרמה, לדברי שטיינר, הופיע האלוהים בפני הקהל, הרי שבשלב השני הייתה הבמה למקום שבו הופיעו בפני האדם ישויות עילאיות. לבסוף, בשלב השלישי, מתחיל האדם לגלם את עצמו. בבמה של היום, אפוא, יכול האדם לחשוף ולבטא את האלוהי שבתוכו; ואת המקום הפנימי ביותר בנפשו ניתן לגלות באמצעות המילה. את פנימיות המילה ניתן לגלות באמצעות המחווה. זוהי, אולי, תמצית האוריתמיה.
נא להמתין לטעינת התגובות
