בחזרה לשטייטעל
יעל פז מלמד היתה בשתי מסעדות יהודיות: לקפה בתיה היא לא תחזור גם אם תבקשו יפה, במסעדת השקד היא פרחה
ומה יותר אוכל ביתי מקפה בתיה, בדיזנגוף פינת ארלוזורוב. נסענו, הסתובבנו 25 דקות למצוא חניה, ישבנו על המרפסת הפונה אל הרחוב, אגזוזי אוטובוסים הכו בפנינו, צפירות נהגים החרישו את אוזנינו, אבל כל זה היה כאין וכאפס לעומת התלאות שעוד חיכו לנו בהמשך.
אחרי ישיבה בטלה של כרבע שעה, נכנסנו פנימה וביקשנו, שלא לומר התחננו, שאחד המלצרים ייגש אלינו לקחת הזמנה. לקח להם עוד חמש דקות, אבל בסוף הגיע מלצר.
ביקשנו שקודם ינקו לנו את השולחן המטונף לידו התיישבנו, וגם הבקשה הזו נענתה, אבל זה עלה לנו בעוד חמש דקות. חלפו למעלה מ-20 דקות עד שהצלחנו להעביר בצורה מסודרת ומפורשת את הזמנתנו, שהיתה פשוטה בתכלית ולא גדולה.
המסעדה, כדאי לציין, על הפנים והחוץ שלה, היתה די ריקה. בשלב הזה הכל עוד עבד איכשהו. המרק עם הקרעפלך הגיע, גם הכבד הקצוץ, שהיה ספוג בכל כך הרבה שמן עד שאי אפשר היה לאכול ממנו יותר מכמה ביסים. אבל עדיין שמרנו על אופטימיות. מה אנחנו יודעים.
מנה עיקרית הזמנו רק אחת, וגם היא נראתה על הנייר פשוטה בתכלית: צלי בשר עם תוספת של צימעס וספגטי ברוטב עגבניות. קצת אידיוטי, אבל זה מה שבא לנו. מסביבנו? בוקה ומבולקה. נהגים תקועים בפקק הביעו את אי שביעות רצונם בצפירות מחרישות אוזניים, לחות תל-אביבית מהבילה שטפה את גופינו בזיעה, ואנחנו מחכים. ומחכים, ומחכים. כל השולחנות שלידינו, שהגיעו הרבה אחרינו, כבר קיבלו מזמן את הזמנותיהם, ורק אנחנו מחכים.
שוב נדרשנו להיכנס לתוך המסעדה, לרדוף אחרי מלצרית ולהזכיר לה שחלפו כבר דקות ארוכות וטרם קיבלנו את ההזמנה. "רגע, אני אבדוק אם המטבח קיבל את ההזמנה", הבהירה לנו, נכנסה יצאה, אמרה שתכף נקבל. ואכן, קיבלנו, בתוספת הסבר שדווקא לחמם כמה חתיכות בשר לוקח להם הכי הרבה זמן. שיהיה.
אז ככה, הבשר היה סתם. שלוש חתיכות בשר פושרות עד קרירות שכבו בצלחת גדולה עם רוטב, ונותרו בה כמעט בשלמותן גם כשקמנו ללכת. יכול להיות שזה אוכל ביתי, אבל בבית הזה לא היינו רוצים לאכול.
שתי התוספות לעומת זאת היו קרות ממש, אבל אפילו לא טרחנו לבקש שיחממו אותן. לא היתה לנו שום כוונה לאכול אותן. מה קרה לו לקפה בתיה המיתולוגי, שפעם היה נחשב למסעדה טובה עם אוכל יהודי הגון וטוב? עד לאן אפשר להידרדר, ובעיקר עד לאן אפשר לדרדר את השירות? לפי מה שראינו, הרצפה בהחלט איננה הגבול.
שילמנו 110 שקל, שאילו האוכל היה נסבל והשירות סביר היינו אומרים שזה לא הרבה כסף. בשביל מה שקיבלנו זה היה המון כסף. השארנו למלצרים טיפ של שלושה שקלים, בתקווה שיבינו שהתכוונו בדיוק לכך. חבל. פעם אפשר היה להשביע במקום הזה את הרצון לאוכל ביתי. לפי ההתרשמות שלנו, לא עוד. אנחנו, לפחות, לא נחזור לשם יותר.
קפה בתיה. דיזנגוף 197 פינת ארלוזורוב, תל אביב. טל' 03-5221335
דג מלוח מנצח. אסתר ואברהם שולביץ ממסעדת השקד. צילום: נאור רהב צילום: נאור רהב
חלק ממגוון הסלטים של השקד. צילום: נאור רהב צילום: נאור רהב
הדג הוא הבשורה
וכך נותרנו עם התאווה המקורית לאוכל ביתי טוב. לחתיכת דג מלוח כמו שצריך, לכבד קצוץ, לסלט ביצים, כל אותם מאכלים שאומרים לנו שהם לא לקיץ הישראלי, אבל אותנו זה מצחיק.
בצר לנו נזכרנו לפתע בחיים ממסעדת השקד שברחוב החשמונאים בתל-אביב. איך לא חשבנו על זה קודם. חיים הטוב והמיטיב, שהוריו פתחו לפני 40 שנה את המסעדה הקטנה, וכשהגענו לשם הסתבר לנו שממש לפני חודש היא עברה מתיחת פנים באמצעות שיפוץ רציני ביותר.
האמת, נבהלנו. גם קפה בתיה שדובר בו קודם עבר שיפוץ רציני לפני שהאוכל בו נעשה הרבה פחות טעים. יכול להיות שאותה עוגמת נפש עומדת לחזור על עצמה גם בשקד?
שלוש שעות מאוחר יותר, שבעים, מרוצים ורגועים בעניין האוכל הביתי, הסתבר לנו שלא כל שיפוץ מביא בעקבותיו עוגמות נפש. היינו חמישה ואיך שהתיישבנו התמלא השולחן בצלוחיות קטנות ונפלאות, שהכילו כל מה שזכרנו לטובה מביקורינו הקודמים במקום. נתחיל עם הדג המלוח המנצח, שמגיע גם כפילה מטיאס עם בצל ושמן וגם בתוך מרינדה נפלאה ועדינה.
הדג עצמו הוא הבשורה. נימוח בפה, טריותו ניכרת בכל ביס, מישהו
שם מבין את גדולתו של הדג המלוח ומשתדל שגם הסועדים יבינו. והיה גם גפילטע פיש, וכבד קצוץ, ושלושה סוגים של סלטי חצילים על האש בוורסיות שונות, ואפילו כדורי פלאפל שריתקו את החך שלנו עד כדי כך שהזמנו מהם מנה נוספת.
לא נמנה כאן את כל סוגי הסלטים, כי זה הרבה, רק נאמר שאחריהם החיים נראים הרבה יותר נחמדים, וזה לא מעט, כי אנחנו תמיד מסתכלים על הצד הנחמד של החיים. בעיקרון. למנות העיקריות הזמנו קלמארי מטוגן, שהיה בסדר, לא יותר, ודגים על הגריל, שהיו טובים, וגם קבבים שהיו טעימים למדי.
ויתרנו על יין, ויתרנו על מנות אחרונות, למעט אבטיח קר וטעים, אבל לא ויתרנו, ולשמחתנו גם חיים לא ויתר לנו, על צלחת הבוטנים הקלויים, שכל אורח במסעדה מקבל על חשבון הבית. הצלחת כוללת גם סוכריות שוקולד ממולאות בוודקה, שכבר שנים מייצרים אותן, ככל הנראה רק בשביל המסעדה הזו, כי אף פעם לא מצאנו כמותם בשום מקום אחר.
שילמנו 400 שקל עבור ארבעה אנשים (אחת לא אכלה), שזה מחיר שווה בהחלט הן את כמויות האוכל שזרמו לשולחן, והן את טעמו של חלק ניכר מאותו אוכל.
מסעדת השקד, החשמונאים 90 תל-אביב, טלפון: 03-5610546.
נא להמתין לטעינת התגובות
