הירח לא הספיק
צ'רלי דיוק הלך על הירח, אבל זה לא עשה אותו מאושר. אז הוא פנה לעסקים. גם שם הוא לא נהיה מאושר. בסוף הוא הבין ששום הישג ביקום הזה לא יכול לספק אותו. ראיון
הירח! מי אינו רוצה את הירח! עד גיל 21 תגיע לירח! אפילו הנסיכה רצתה את הירח! מזה ארבעים שנה ש"האדם על הירח" נתפס כהישג הגדול ביותר (ובוודאי העדכני ביותר) של האנושות, ויתרה מכך: הוכחה ניצחת שטכנולוגיה זה טוב, שהמערב זה טוב, שאמריקה זה טוב, שמדע זה טוב, שרציונליזם, קפיטליזם ופטריוטיזם הם הדגלים שעמם יכול האדם להגיע אל מחוזות לא נודעו... דגלים שתחתיהם גם צ'רלי דיוק, גיבור אמריקאי שכמותו, עם מבטא דרומי, עינים כחולות, ודחף בלתי נלאה להישגיות –התאמן והתאמן, במשך שנים ארוכות, עד שזכה להיות אחד מתריסר האנשים היחידים בהיסטוריה שהניחו את כף רגלם על הירח.
אך הירח לא הספיק.
הו, תשוקה ערמומית! גם אחרי שבלעת את הירח, משאת נפשה של האנושות כולה, נותרת רעבה כבתחילה? חוסר-סיפוק קדוש! מה ימלא אותך? מה ישלים את החסך?
בניגוד לאדגר מיטשל, שהמפגש שלו עם הקוסמוס היה – אכן – מפגש קוסמי, שבו הפריצה אל מחוץ לשדה הכבידה של כדור הארץ היווה מעין מטאפורה סימולטאנית לחוויה עזה שבה נתגלו לו אחדות היקום, התודעה, האדם – לצ'רלי דיוק היא שימשה כתחנה רוחנית מסוג אחר לחלוטין.
אינסופיותו של החלל, רקיע הכוכבים האדיר, המסע בריק הקוסמי, ההליכה על גוף שמיימי אחר – כל אלה, בשביל צ'רלי דיוק, היו כמו הוכחה שמה שהוא רוצה באמת, מחפש באמת, צריך באמת, באמת עורג לו – הוא לא בר-השגה במובן הרגיל: הוא פשוט לא נמצא ביקום הזה בכלל.
אבל הוא כן התגשם בדמות אדם, בשם ישוע, לפני כ-2000 שנה.
"ובעד כוכבים יחתם" (איוב ט', ז')
"הייתה לי הזכות להיות חלק מהצוות, כטייס רכב הירח באפולו 16, שביצע את הנחיתה החמישית על הירח", מספר צ'רלי בראיון מיוחד, "זה היה ב-72', לפני 34 שנים. ג'ון יאנג, קן מטינגלי ואני, ביום ראשון אחד אחר הצהריים, עלינו לסטורן חמש, רכב השיגור, וחגרנו את הרצועות. היינו מאוד נרגשים. התכוננו לזה במשך שנתיים, כך שחשנו מוכנים מאוד. לא היה בנו כל פחד, או תחושת סכנה, רק תחושת ציפייה של 'יאללה, נוסעים'. ממש חיכינו להמראה.
הספירה לאחור התנהלה כהלכה, וכשהוצתו המנועים – החללית החלה לרטוט מצד לצד. החללית הייתה כל כך גדולה - 120 מטר גובה, כמעט 11 מטר קוטר, ומסה של למעלה משלושה מיליון קילוגרם - ומכיוון שהיינו ממש במרומי החללית הרעידה הזאת היתה עצומה. קצת נלחצתי, כי לא ציפיתי לזה. זה היה די מפתיע. אבל ג'ון יאנג, המפקד, שהיה בטיסה קודמת לחלל, היה שליו לגמרי – אז אחרי דקה או שתיים נרגעתי גם אני והבנתי שככה זה אמור להיות".
מה המראה הזכור לך ביותר מהחלל?
הקפנו את כדור הארץ פעם וחצי לפני שהתחלנו את הטיסה לירח. אני זוכר איך הבטתי בכדור הארץ בערך ממרחק של 25 אלף ק"מ. אפשר לראות את כל ההיקף של הכוכב, היה מראה יפה מאד של הקוטב הארקטי, של קנדה וארה"ב, מקסיקו ומרכז אמריקה. האדמה כולה היה חומה, והאוקיינוס כחול-קריסטל, העננים והשלג היו לבנים לגמרי - כדור הארץ היה תלוי כאבן החן בשחור החלל, זה היה מראה ממש עוצר נשימה. כל מקום סביב כדור הארץ היה פשוט שחור. אי אפשר לראות שום כוכבים בחלל משום שאין לילה, תמיד יש אור יום, כיוון שהשמש תמיד זורחת, ולכן את הכוכבים לא ניתן לראות. אתה באור השמש אבל ישנה חשכה, זה לא חושך של מנהרה... זהו חושך מאוד חי... של החלל. לא הייתי ממש רוחני בתקופה זו, אבל לאחר מכן קראתי בתנ"ך, בספר ישעיהו, פסוק שאומר שאלוהים "הַיֹּשֵׁב עַל-חוּג הָאָרֶץ, וְיֹשְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים; הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם, וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת"... וכמובן שלא ראינו את אלוהים אך ראינו
הגענו לירח... זהינו את אתר הנחיתה שלנו מתמונות מהחלל שצילמו באפולו 14, שתי טיסות קודם. נחתנו במקום שנקרא דקארט, בהרים המרכזיים, והמטרה שלנו הייתה לחקור את המכתש שנחתנו בו. הוא היה בערך ברוחב 12 ק"מ, לשם כך נתנו לנו מכונית ירח קטנה. זה היה די כיף, וגם שינוי מהותי כי יכולנו לסייר במרחק 5-6 ק"מ מהמקום שנחתנו, בניגוד לעשרות המטרים הספורים של המשימות הקודמות. הייתי מלא פליאה, כל כך נלהב, כמו ילד בחופשה, כל-כך נרגש להיות על הירח. זו הייתה כזו הרפתקה.. לא היה פחד. היינו מאוד מיומנים בעריכת הניסויים וובאיסוף האבנים, אז יכולנו פשוט להנות מהיופי של זה, מההתרגשות.
איך זה שם?
הירח הוא מקום מרהיב ביופיו, אבל שלא כמו כדור הארץ אין בו חיים. זה רק סלע ענק, אבל יש בו משהו מיוחד, בשבילי לפחות, סוג של יופי מאוד מדברי. בעיקר בצבע אפור, למרות שיש כמה אבנים לבנות וכמה שחורות - אך בעיקר גוונים של אפור. ומאוד קשה לנסיעה... הגבעות אמנם היו עגולות אך היו הרבה מכתשים, הרבה גאיות ועמקים, הרבה עליות וירידות. אור השמש מאוד בוהק, אבל מאחר שאין אטמוספירה על הירח השמים שחורים משחור. כך שיש ניגוד עז בין פני הירח לבין החלל. נשארנו 72 שעות על הירח, בחוץ היינו קצת יותר מ-20 שעות, ואספנו המון אבנים, משהו כמו 98 ק"ג.
לוח זמנים צפוף.
כן, די צפוף. חילקנו את 72 השעות הללו לחלקים של 24 שעות, לאורך 24 השעות הללו היה לנו זמן מנוחה במשך 8 שעות, אחר כך קמנו, אכלנו, התארגנו לקראת היציאה - דבר שגם דרש כמה שעות, לבדוק הכול, להכין הכל.
אתה זוכר את החלומות שלך מהירח?
לא. אני לא חולם כל כך, לעתים נדירות אני זוכר חלומות. בהפסקה הראשונה שם כמעט ולא ישנתי מרוב התרגשות. בשני זמני המנוחה האחרים ישנתי כמו תינוק - הייתי כל כך עייף. זו הייתה עבודה קשה מאוד. החלום היחיד שאני זוכר שקשור לטיסה קרה כמה חודשים לפני ההמראה... בדיוק חליתי בשפעת וקדחתי מחום, וחלמתי חלום שהיה מאוד חי. בחלום נסעתי על הירח עם ג'ון במכונית שלנו, ונתקלנו פתאום בעקבות של מכונית נוספת. אז שאלנו את בקרת המשימה אם אנחנו יכולים לעקוב אחרי הסימנים, והם ענו בוודאי, אז פנינו ימינה ולאחר 30 או 40 דקות הגענו לגבעה. שם הייתה מכונית נוספת ובתוכה שני אנשים - או שתי חליפות חלל - פשוט יושבות שם. אז עצרנו והודענו שמצאנו את המכונית הזו, ובתוכה כנראה שני אנשים כמונו. קפצנו החוצה, הפעלנו את הטלוויזיה ואני רצתי לשם. שני האנשים לא זזו, הם היו מתים. כשהרמתי את מגן השמש כדי לראות מעבר לקסדה ראיתי את עצמי, והבחור השני היה ג'ון. הבאנו כמה דגימות מהמכונית, ואז העריכו שמישהו עשה שם ניסויים, והעריכו שהמכונית שם כבר כמה מאות אלפי שנים. זה היה סיוט או משהו כזה, אבל חלום כל כך חי, ולא סיפרתי אותו לאשתי או לאף אחד אחר עד שחזרתי הביתה מהירח. זה היה החלום היחידי שחלמתי בקשר לנסיעה.
והכל עבר בשלום, מסתבר.
הירח היה ממש מרגש, לא רצינו לחזור. התחננו לבקרת המשימה שיניחו לנו להישאר אבל לא נתנו לנו אפילו שעה אחת נוספת. בדיוק לפני שחזרנו, רצינו להשתעשע קצת, אז ג'ון קפצץ קצת. זו הייתה שנת 72', והייתה האולימפיאדה במינכן, אז החלטנו לעשות אולימפיאדת ירח. אז אני אמרתי כן, אני אעשה קפיצה לגובה - וקפצתי – ואז נפלתי אחורה. זה היה מפחיד, כי פחדתי שפגעתי בחליפת החלל או בבלונים. לבי דפק בחוזקה – אבל הכל היה בסדר. אבל זה היה מפחיד גם לבקרת המשימה... הם לא אהבו את זה בכלל. זה היה המקצה האולימפי היחיד שהיה לנו, קפיצות לגובה. הדרך הביתה הייתה ללא אירועים יוצאי דופן, למעט הליכת החלל שעשינו. היינו בחוץ כשעה בערך, זו היתה חוויה מלאת חיות - ריחפתי מחוץ לפתח הימני, וראיתי את כדור הארץ, וזו הייתה ארץ חדשה - כמו ירח חדש - רק עם צבע כחול ולבן. והסתכלתי מעבר לכתפי השמאלית והיה שם ירח מלא ענקי, זה היה מדהים. כשהגענו נחתנו בדיוק במטרה באוקיינוס השקט. נעדרנו עשרה ימים. זו הייתה ההרפתקה שלי.
אחרי המסע לירח, הצבתי את הקריירה שלי בראש סדר העדיפויות, וכל האנרגיה שלי הלכה לשם - על חשבון משפחתי, והנישואים שלי. הצלחתי בקריירה, אבל הנישואים שלי הלכו והתפרקו, ושני ילדי, שהיו בני חמש ושבע כשהגעתי לירח, בקושי הכירו את אבא שלהם. היו לנו חיי משפחה מתוחים ביותר. חשבתי שכשאשיג את מטרתי אגיע למנוחה, לתחושת הישג. הייתה תחושת הישג – ואני מכיר בהישג – אבל הייתי לא מסופק. הדחף שהביא אותי עד לירח – עדיין היה שם. לאן לתעל את הדחף הפנימי הזה, התשוקה הזו לעוד הישגים, עוד יעדים? מה לעשות?
כאחד המעטים שזכו לראות את כדור הארץ מבחוץ, האם זה שינה את תפיסת העולם שלך?
מנקודת המבט הרוחנית או פילוסופית זה לא ממש השפיע. זו הייתה הרפתקה. עכשיו, כשנהייתי נוצרי, מה שקרה שש שנים מאוחר יותר, אני מעריך יותר את יצירתו של אלוהים. יש שיר בתהלים, נדמה לי פרק י"ט, שאומר "השמיים מספרים כבוד אל מעשה ידיו מגיד הרקיע", ואני רואה זאת עכשיו. את הסדר והיופי של היקום, והראיה הזאת, לאחר 28 שנים של הליכה עם האל, היא הראיה שלי כעת, כשאני נזכר בזמן על הירח כשהבטתי בשמיים וראיתי את הכוכבים (מהצד האפל). ואכן השמיים מספרים כבוד אל, בייחודיות שכזו, ואנו ברי מזל שאנו חיים בכוכב לכת כה יפה.
אז איך נעשית דתי?
תמיד האמנתי באלוהים. עד כמה שאני זוכר, כבר כילד קטן. גדלתי בדרום קרוליינה, אמא לקחה אותי לכנסייה עם אחי התאום, הוטבלנו בה, וביקרנו בה בקביעות. כשגדלתי האמנתי שיש אלוהים, אי-שם, הכרתי בישוע כמושיע וכאדון, אבל זה היה באופן אינטלקטואלי, זה לא היה באמת בלב שלי. איפשהו בישעיהו כתוב, "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי, וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי", ואני מתאר לעצמי שזה היה המצב שלי. כיבדתי את האל בשפתי, בימי א' בכנסייה, אבל לא חייתי למען אלוהים, ולבי היה רחוק ממנו. גם שהתחתנתי, זה היה בכנסייה, הטבלנו את ילדינו, לקחנו אותם לשם, היינו מעין משפחה דתית, אבל למעשה לא היה לנו יחס אישי אל ישוע.
"כי בלבבו יאמין האדם והיתה לו לצדקה ובפיהו יודה והיתה לו לישועה" (האגרת אל הרומיים י', 10)
לא היה לי, מה שאני קורא לו היום - שלוות האל. תמיד חתרתי לאתגר הבא, להרפתקה הבאה. אפולו נגמר, ואני החלטתי להפוך לאיש עסקים ולעשות הרבה כסף. אשתי, דוטי, התדרדרה לייאוש, דיכאון ואפילו למחשבות אובדניות. הנישואים לא היו מה שהיא ציפתה לו, החיים היו מלאי סבל. היא ניסתה למצוא אושר בקריירה משלה, פעילות צדקה בקהילה – הכל טוב ויפה, אבל היא לא מצאה שלווה. למה להמשיך לחיות? אתה חי ומת וזהו. זה היה מצבה באוקטובר 75'. אך באותה תקופה הלכנו לכנסייה קטנה קרוב לנאס"א, ופגשנו כמה אנשים, שחלקו עמנו את האמונה שלהם - איך ישוע שינה את חייהם - וישוע העניק להם שלווה - וישוע היה האדון - וישוע נתן את עצמו למעננו כשמת על הצלב, והייתה להם כזו שמחה, שלווה, ואהבה. והיא ראתה את זה קורן מכל האנשים האלה, והיא אמרה לעצמה – בעצם אף לא ניסיתי את ישוע. והיא התפללה ואמרה – "אלוהים, אם אתה אמיתי, ישוע, אני אתן לך את החיים שלי ואם לא אני מוכנה למות.
ובכן, יש אלוהים והוא נכנס אל חייה - בצורה שאני לא יכול לתאר לך, אבל היא החל לחוות שלווה, היא חוותה את אהבת האל, את הנוכחות שלו, ובמהלך כמה חודשים ראיתי איך היא משתנה - מעצב לשמחה. באותו זמן אני עזבתי את נאס"א והתחלתי את הביזנס; הפגישה הזאת עם אנשי הכנסיה לא השפיעה עלי מאד. הם היו נחמדים, אבל אני לא הייתי בדיכאון, אלא נרגש בקשר לעסקים, והאתגר, ועשיית הכסף. ובמשך כמה שנים זה היה אתגר גדול והצלחה. אבל אחר כך שאלתי את עצמי – ועכשיו מה? "נמכור את העסק ונתחיל עסק חדש". וזה מה שעשיתי. זה היה ב-1978.
מכרתי את העסק, ובדיוק חבר שלי הזמין אותי לערב קריאה בכתבי הקודש. קראו לזה, "ללכת בכתבי הקודש". התחלנו בבראשית, ובמשך סוף שבוע שלם עברנו דרך הכתובים, וניסינו להבין את את הבעיות במזרח התיכון, ואת הסיבות הרוחניות לקונפליקט, ומה כתבי הקודש אומרים בעניין, ועל ישוע. אחרי סוף השבוע הזה הבנתי שישוע הוא אכן המשיח, בנו של אלוהים, והוא הדרך, האמת והחיים. ואם תאמין בו תזכה לחיי נצח. ופתאום זה היה לי ברור, כמשהו שידעתי כל חיי, אבל אף פעם לא התייחסתי לזה כראוי, אתה מבין? זה פשוט לא היה בלב שלי. ובאותו סוף שבוע אמרתי לעצמי – אני בעצם מאמין בכל זה.
ובפעם הראשונה בחיי התחלתי לחוש את שלוות האל. והתחלתי לחוש את התחושה הזו כשקראתי את כתבי הקודש, וככל שקראתי, כן חשתי אשם על האופן שבו התייחסתי לאשתי, אל משפחתי, ושאהבתי כסף יותר משאהבתי את אלוהים. פתאום הכל היה לי ברור מאוד. רוח הקודש החלה להוכיח אותי שפעלתי לא טוב. ואם אשתנה, ואפנה לדרך של אלוהים במקום לדרך שלי, אתחיל לחוש מחילה, אהבה, ויחסי יתוקנו ויתרפאו. וזה מה שקרה. אשתי ואני התחלנו ללכת ביחד עם האל, וישוע התחיל לרפא את היחסים בינינו, ומילא אותנו שוב באהבה.
"זה היה תהליך למצוא מקום לדחף הזה שהיה לי. אין שום דבר רע בדחף עצמו. ואין שום דבר רע בלהציב לעצמך מטרות. אבל אם אתה מציב את המטרות שלך ואת הקריירה לפני אלוהים, במוקדם או במאוחר תתאכזב. אני בטוח שיש רק דרך אחת לחיות בשלווה בלבנו, מבלי להיות תלוי במה שקורה בחיינו – והיא לשים את אלוהים במקום הראשון. מה שחיפשתי על הירח היה בעצם כאן.
"עשה גדלות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר" (איוב ט', י)
כמי שמכיר גם את העולם המדעי-טכנולוגי וגם זה הדתי – מה עמדתך בוויכוח בין חסידי האבולוציה לחסידי הבריאתנות?
כל שנותי כאסטרונאוט האמנתי באבולוציה, אך כשהתחלתי לקרוא בכתבי הקודש, בחרתי להאמין בבורא עולם. אלוהים הוא שברא את העולם ואת החיים, והחיים אינם מקרה. הוא ברא הכל.
בשישה ימים?
אני מאמין שכן. אני לא יודע עברית, אבל המילים בבראשית א' שמתארות את הבריאה, למיטב הבנתי, מתייחסות ליום של 24 שעות. אז אני מאמין בבריאה שנעשתה לא מכבר, ובמהירות רבה - בשישה ימים. איני יכול להוכיח זאת מדעית, אבל חסידי האבולוציה גם אינם יכולים להוכיח את עמדתם מבחינה מדעית. יש כאן שתי מערכות אמונה מתחרות, הם בשלהם ואני בשלי. אף אחת מהן לא יותר מדעית או יותר דתית מהשנייה, אלה שתי הצהרות אמונה. אני מאמין גם שקרה המבול של נוח.
ושמש בגבעון דום?
כן. זה עניין של פרשנות של העדויות, ואני החלטתי שאני אומר, "אוקיי, אלוהים, אני מאמין לך".
מה דעתך על דבריו של האסטרונאוט המנוח גורדון קופר, שטוען שחוצנים ביקרו אותנו?
אתה יודע, גורדון אף פעם לא דיבר על זה כשהייתי אסטרונאוט. בכל התקופה הזו, כשהיינו נפגשים אחת לשבוע, אני לא זוכר שמישהו אי-פעם ציין שהוא ראה עב"מ. לא דיברנו על זה בכלל. הרבה האמינו שיש עב"מים אי-שם, וזו הייתה גם דעתי בזמנו. כיום איני מאמין בחיי חוצנים. אבל זו רק אמונתי, ואיני יכול להוכיח שיש או שאין. אבל אם יש חיים מחוץ לכדור הארץ, אז אלוהים יצר אותם וזה לא במקרה: זו עמדתי.
משפט לקוראים העבריים?
אנו מתפללים לשלום ירושלים, אנו תומכים בישראל ומצטערים על הסכסוך במזרח התיכון. מתפללים להסדר של שלום. אתם יודעים שאנחנו אוהבים אתכם, ושברכת אלוהים על ארצכם.
מה אתה חושב כשאתה מביט עכשיו על הירח?
כל מיני רגשות... אני נעשה מאד נוסטלגי, הזיכרונות חוזרים בצורה מאוד חיה... תחושה של כבוד שהייתה לי הזכות לעשות זאת, וגאווה שאנו, כמדינה, הצלחנו להגשים את המפעל הגדול הזה.
נא להמתין לטעינת התגובות
