ראשי » סגנון » ניו אייג' » בין גוף לנפש

סיפור מטריד: על קצב, הומיאופתיה וציפורים בלי כנפיים

מפרשת קצב למדנו בעיקר שקיים פער גדול בין ההיקף בפועל של קורבנות תקיפה מינית לבין המספר המדווח. רחל שבי מקדישה את הטור לנפגעות תקיפה מינית באשר הן ומסבירה כיצד נכנסת לתמונה ההומיאופתיה

החודש חל יום השוויון, שמסמל את ראשית האביב, את התארכות הימים והתמעטות שעות החושך. במישור סמלי ומקומי יותר, למחרת פורסם גזר דינו של משה קצב. דווקא באותו יום, כשלא מעט נשים חזרו לנשום ולהאמין, דקלמו כמה פוליטיקאים (ופוליטיקאיות!) משפט שלא ייאמן, בטון ממלכתי חמור-סבר: לדידם זה היה יום עצוב.

תראו, אני לא רוצה לחצות את הקו הדק שבין אקטואליות בה הטור הזה אמור להתברך לבין פובליציסטיקה, ובכל זאת, קשה לי להימנע מהתהייה: עם איזה דטרגנט מוחקים צביעות מתחסדת? כי בעיני זה דווקא היה, ללא ספק, אשכרה ולחלוטין, אחד הימים משיבי-הנפש (והמועטים) שיש לנו בארץ הקשה הזו. ממרחק הזמן, קרוב לוודאי שמהפרסונה נון-גראטה משה קצב נזכור איש מושחת וכוחני, שחרץ צלקת עמוקה בנפש קורבנותיו ועוד העז לטעון שהוא נרדף.

אבל אולי העסקן הקטן, שהשתרבב לדרגים גבוהים מדי, יותיר חותם יותר עמוק ומהותי ממה שהוא עצמו שיער. בתקופה של מהפכות סביבנו, גילינו שגם במדינת ישראל אפשר - בצורה מבוקרת, מתוך החוק - ליטול את כוחם של פוליטיקאים דכאניים ופוגעניים

שאיישו עמדות כוח, לשנות תפיסות כוחניות שנדמה שקנו אחיזה לצמיתות. זו מהפכה בחשיבה, והיא משיבה לרבים ורבות בקרבנו את האמון, את התקווה שעוד אפשר כאן, שעוד אפשר אחרת. 

קצה קרחון ספציפי שצץ בפרשת קצב היא ההבנה שקיים פער גדול בין ההיקף בפועל של קורבנות תקיפה מינית לבין המספר המדווח. אני רוצה לדבר על הפער הזה. על שתיקה, על השתקה. פעמים שאת גוזרת אותה על עצמך, פעמים שהיא נגזרת עליך. אני מקדישה את הטור הזה לכל נפגעות התקיפה המינית, המשתקמות, ובפרט אלו שטרם הצליחו להתחיל בתהליך. במיוחד אני מקדישה אותו לאישה אחת, שאינני יודעת את שמה, אבל שאת המבט הנואש בעיניה לא אשכח.

היא ניגשה אליי לפני כמה שנים בסיום מושב בכנס בין-תחומי, שבו סיכמתי את ניסיוני דאז בטיפול הומיאופתי בנפגעות תקיפה מינית במרכזי סיוע, במקלטים של קורבנות סחר בנשים ובקליניקה (כי במידה רבה מאוד, פגיעות מיניות קורות גם ביומיום, בחיקן של מסגרות "נורמטיביות"). היא לא הציגה את עצמה, רק שאלה-דרשה ביחס לתהליך הריפוי.

בטור הקודם, בעקבות הקטסטרופה ביפן, הבאתי דימוי של כור גרעיני כייצוג למה שפרויד כינה "איד" (או בעברית, הסתמי). כזכור, האיד הפרוידיאני הוא מאגר כוחות ראשוניים ומלאי עוצמה - אך לא מודעים - שמניעים אותנו, ושהתפרצות בלתי-נשלטת שלהם עלולה להיות בעלת השלכות הרסניות.

לפי פרויד, התהליך המרפא מתאפשר כאשר התכנים המאיימים להציף מתוך האיד הופכים למודעים, כאשר אנו מתוודעים - עד כמה שניתן - לטראומות העבר ולהשפעתן ההרסנית. רק כך אפשר לבצע טיפול כירורגי עדין בפצעי הנפש, לאוורר, לטהר, להניח להם להגליד.

אותה אישה שניגשה אליי בבהילות ביקשה שאבטיח לה שבניגוד למה שאמרתי בכנס, בתהליך ריפוי לא חייבים להיזכר בדבר, שההומיאופת שלה אינו אמור אפילו לדעת שהבוידעם הזה קיים. כולנו יודעים על מנגנוני ההגנה של הנפש, וביניהם ההדחקה.

כמו כור גרעיני שנאטם כך או אחרת, אך שחומריו הרעילים ממשיכים לחלחל לאדמה, למים ולאוויר – כך גם הרבדים הלא מודעים בנפש: ההדחקה גובה את מחירה. נדרשת אנרגיה נפשית כדי להמשיך ולבצר, אך מאחורי הקלעים הנזק ממשיך לפעפע, ומחיר החיים ה"סבירים" הוא תפקוד חלקי ומוקטן.

היא הציבה בפניי שאלה אתית גדולה, והשבתי שאני מאמינה שבכל מצב אפשר לפעול לקראת תיקון. הצעתי שתשוחח עם ההומיאופת שהבטיח לה אחרת וביני לביני קיוויתי, שהוא יעבוד עמה בעדינות גדולה, על קצות האצבעות ממש. 

במסגרת אירועי יום האישה הבינלאומי שצוין בראשית מרץ, הכוריאוגרפית והרקדנית רננה רז הקדישה את אחד מאירועי ה-Youmake Remake המרנינים שאצרה לנושאים המצויים על סדר היום הנשי. בהומור וברגישות, שאינם מפחיתים כהוא-זה מעוצמת המסר, ניהלה רז דיאלוג עם קטעי Youtube כדי להמחיש נושאים "נשיים", כגון הכפייתיות שבהרגלי הטיפוח הנשי, או התפקידים הגבריים שנשים נדרשות לעטות, עד שהמלבוש הזה הופך לטבע שני.

רז התייחסה גם אל הזירה הביתית, והביאה את סיפורה של אתי, אישה מוקטנת, משותקת ומושתקת, שחיה לצדו (או בצלו) של בעל "פרימיטיבי עם כבוד", כפי שהוא מעיד על עצמו. אתי נישאה לזמר מזרחי שרוצה את אשתו רק בבית, והעדיף להינשא לה בשל הנכות שלה, מפני ש"בחורה שהיתה בריאה מזמן היתה בורחת לי, ציפור בלי כנפיים לא יכול לעוף, מותק, ציפור בלי כנפיים לא יכול לעוף!" (השגיאות במקור).

רז נותנת למילים האלו (ולשאר ה"פנינים" בראיון) לדבר בעד עצמן, וכך, עם סיום השיר בו פורס הבעל תאב הפרסום את הגותו, הוא מתענג לבדו על התשואות ומותיר את אשתו הנכה לבדה על הבמה. בעוד היא גוררת את עצמה בחזרה לאחורי הקלעים, מוקרן סרט חדש, כלב מאולף משתובב בכשכושי זנב נמרצים לפי צלילי בעליו. אם זה לא ברור, את ההקבלות לדמות הממלכתית לשעבר תערכו לבד.

ההקבלה המפורשת בין האישה לבין הכלב הנאמן, שוויתר על טבעו העצמאי כדי לזכות בחסות של אדון, היא בדיוק לב-לבה של התרופה ההומיאופתית שמופקת מחלב כלבה, ושקרויה Lac caninum.

לפני מספר חודשים כתבתי כאן על תרופה הומיאופתית נוספת, המופקת מחלב של חיה מבויתת וכנועה אחרת. לטובת כל הגברים שטוענים, בדרגה כזו או אחרת של מפורשות ופשטנות, בין אם בתוככי הפרטיות של הזוגיות או בזירה הציבורית, ש"אני לא אתן צ'אנס לאישה שתהיה מעליי, בחיים!", אני רוצה לתאר את התרופה ההומיאופתית הזו.

הכלב הוא אולי ידידו הטוב של האדם, החיה הראשונה שבויתה, מלווה נאמן לאין-קץ, אך אם לא שפר עליו גורלו והוא נדון למה שקרוי "חיי כלב", הוא גם משמש מושא להתעללות (ניסוי קטן: סננו בבוז את המילה "כלב", התחושה המתעוררת לא זקוקה להסבר).

בתוך הקונפליקט הזה חי אדם שזקוק לתרופה ההומיאופתית הזו, נע בין הצורך המתמיד לר̞צות ולזכות, לבין תחושת הביזוי והשנאה העצמית. הבעל(ים) שלך - לפעמים הוא מלטף את ראשך, לפעמים גוער בך ולפעמים הוא עלול לפגוע ואילו אתה לא יותר מכלב, את אינך יותר מאשר כלי לשימושו של האדון.

פרופ' יערה בר-און, היסטוריונית וסופרת, מתארת את ההיררכיה הבלתי סלחנית שהתקיימה בתקופות קודמות: אם בראש הסולם ניצב אלוהים, הרי שלאחריו עומד הגבר, מתחתיו האישה ולבסוף החיה. מי שזקוק/ה לתרופה ההומיאופתית הזו חש את עוצמת הנחיתות, את תחתיתה הקשיחה של ההיררכיה, את חוסר הערך העצמי, את חוסר היכולת להתמרד או לגדר או להגדיר גבולות.

האנשים הללו כל העת פועלים מתוך צורך מתמיד להוכיח נאמנות, צייתנות, כניעות, לקבל לכל היותר ליטוף מיד האדון. שלא במפתיע, אצל מי שזקוק/ה לתרופה ההומיאופתית הזו, הפתולוגיה הגופנית השכיחה היא בעיות גרון: הכלי שבאמצעותו אפשר להביע את קולך, את ישותך, אינו עומד לשירותך, וכידוע, "ציפור בלי כנפיים לא יכול לעוף".

עוד חוויה מאוד מעניינת שעלתה במסגרת המחקר על התרופה ההומיאופתית הזו היא תחושה שתיאר אחד הנסיינים, כאילו האף שלו לא שייך לו. כשמנסים להבין את החוויה של "חיי הכלב" הנמסרת באמצעות הפריזמה האנושית, כאשר מבינים מה המשמעות הסמלית של היות חולה במחלה הכלבית, הרעיון הוא, שהכלי האינסטינקטיבי שמאפשר לך לחיות ולשרוד ולפענח את העולם ולנווט בתוכו אינו ברשותך, נלקח ממך.

לאור כל זאת, האישה הזקוקה לחלב כלבה בצורתו ההומיאופתית יכולה בהחלט למצוא את עצמה לצד בעל מכה, מתעלל ומשפיט. עם זאת, יתכנו גרסאות "רכות" יותר, ולא כדאי להיכנע לנוסחאות מצביות אלא להבין את המצב דרך עיני המטופל/ת. לאורך השנים טיפלתי גם בכמה גברים בעזרת התרופה ההומיאופתית הזו, כאשר חשו נשלטים, כנועים, חסרי קול משל עצמם, מבוזים ובזויים, נטולי בטחון כלשהו – ועדיין להוטים לרצות ולהפיס דמויות סמכותיות סביבם.

ציפורים נטולות כנפיים, כלבים ללא אף, נשים מושתקות ומבוזות, אנס (ולפנים שר ונשיא בישראל) שיבוא על עונשו. לסיום-סיומת, אסגור מעגל בשאלה תיאולוגית. יהלי סובול כתב באחד משיריו באלבומו "אלדוראדו" על אדם במרוץ החיים, רדוף שדים פנימיים, ש"קירות הכלא זורמים לו בדם", והתכוון לכלא הנפשי, מן הסתם.

לקראת הכלא הממשי שקירותיו יזרמו בקרוב בדמו של האזרח קצב, אני רוצה לצטט עוד טקסט. רוברט ברינגהרסט, ב"מסה על אדם" בתרגומו של דן דאור ז"ל תוהה האם השדים הדוחפים אדם אל עבר נפילתו, הם פנימיים או חיצוניים. 

לאתר של רחל שבי

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

רחל שבי

מטפלת בהומיאופתיה קלאסית, חונכת ומרצה. פעילה בוועד האגודה הישראלית להומיאופתיה קלאסית ואחראית על הוראת התחום בארץ

לכל הטורים של רחל שבי