עשר: החומוסיות שמעריכים יותר מדי
כולנו כבר שמענו אגדות על חומוסיות שהתגלו כיציקות בטון מאכזבות. עכשיו, לאחר שאבו חסן הלך לעולמו, הגיע הזמן לעשות סדר: הנה עשרת החומוסיות בישראל שנחשבות למיתולוגיות, אבל מגישות חומוס בינוני ומטה
הצרה הקולינרית של אזור הצפון הישן בתל אביב, להלן, עמק הסיליקון המקומי של החומוס, החלה בחומוס אשכרה. בשני העשורים האחרונים, המקום פתוח במשך כל הלילה וגורר אליו לא מעט בליינים, שהקשר בין החיך שלהם לאנינות חומוס הוא מקרי בהחלט.
אנחנו טוענים שלולא האפשרות הלילית שאשכרה מציע, הוא לא היה מצליח לבסס בעיר את מעמדו כאייקון גרגרים. בואו נודה באמת, החומוס של אשכרה הוא כבד, למעשה, הכי כבד מבין האופציות המוצעות למנגבים ישראלים. מה גם שאם תנסו לקחת אותו הביתה, תגלו שהוא הופך לקשה ובלתי אכיל יותר מהר מהקצב שבו הצוות של אולמרט מנפיק ספינים תקשורתיים. החומוס
ולנקודה נוספת ואשכרה חשובה: קשה לנו לסמוך על מי שמגיש לנו אוכל גס בסט כלים שנראה כאילו נגנב מבית חולים עזוב (ראו צלחות הקורנפלקס המבעיתות בהם מוגשת היציקה). נקודה נוספת שעבדה לטובתו של המקום, היא הריטואלים הקבועים של העובדים. כל מי שמגיע למקום באופן קבוע מכיר את ריטואל "בצל היחס" - אותו בצל מטוגן (ומיותר להחריד, אגב) שמקבל מי שמנהל המשמרת חפץ ביקרו. בקיצור, אם ככה אתם מנסים לקנות אותנו, אנחנו עוברים לשווארמה.
אשכרה, ירמיהו 45, תל אביב
נו, קשה לשחוט פרות ירושלמיות קדושות, אבל באמת שהגיע הזמן. חומוס רחמו זכה לפרסום כלל ארצי לפני כמה עשורים, בעיקר בזכות העובדה שיהורם גאון המהם ללא הרף את שמו בשיר "ירושלים שלי" (אתם ביקשתם את זה: "שבת של פפיטס, קללות נהגים וחומוס של רחמו וריח דגים"). אבל עם יד על הפיתה, מדובר במקום שאיבד מזמן מהרלוונטיות שלו במפת החומוס המקומית.
ברחמו אין מלצרים והוא תמיד מלא לעייפה בשעות היום, מה שאומר שבטח לא תמצאו מקום ישיבה, וגם אם כן, תצטרכו לשלם בקופה מיד עם הזמנת המנה. יש להניח כי אווירת הסאדו-מאזו הקולינרית הזו גרמה לכל סועד לחוש שבידו מנת גרגרים מזהב. אז יאללה, מספיק. החומוס טעים ופשוט, אבל באמת שגם יהורם גאון לא שווה את כל הטרחה. כולה חומוס סביר.
רחמו, אשכול 5, ליד שוק מחנה יהודה, ירושלים
אולי בגלל המיקום האסטרטגי המושלם של הסניף התל אביבי הראשון ברחוב קרליבך, אולי בגלל נטיית המלצריות במקום להיות פליטות פריים טיים (אהלן, מיקה שדה) החליטו אנשי ברנז'ה רבים להאדיר את שם החומוס של הסניף המקומי.
כתבות אינספור נכתבו על אותו חומוס קטיפתי, על הטחינה המצוינת וכמובן, על המְשַאוּושָה עם גרגרי החומוס השלמים, "ממש כמו בכפר יאסיף", כמו שהתבטאו לא מעט אשכנזים. למרות שבמערכת היו חילוקי דעות לגבי טיב החומוס בסניף הקרליבכי (הנע בין רמת הסביר עד לפשוט לא טוב, תלוי את מי שואלים), ההסכמה הגורפת הייתה כי מדובר בעיקר בהייפ תקשורתי.
בסניף אבן גבירול של הרשת המצב קשה הרבה יותר, בעיקר כי אין דמיון רב בין שתי המשחות. המקום מציע אומנם מחירים אטרקטיביים, אך בעיקר נשען על טיב שמו של הסניף בקרליבך. החומוס עצמו אפילו פחות טוב מזה שבקרליבך.
בסניף הגלילי המקורי, אגב, הכל בסדר גמור, תודה. חומוסייה זו נחשבת כבר שנים לאחת הטובות בארץ מקרה זה מדגים את העיקרון הגורס כי בתחום החומוס אי אפשר ליצור רשת. בחומוס כל יד פועלת אחרת, גם אם מדובר באותו שם מותג. במקרה של אבו אדהם, הפער בין הידיים העובדות בתל אביב ובכפר יאסיף הוא לא פחות משערורייתי.
אבו אדהם, קרליבך 7, אבן גבירול 151, תל אביב
לכל אלו שחושבים שגיחה לאבו גוש וזלילת חומוס מקומי היא מזה אותנטית (וכן, עדיין קיימים כמה כאלה), הנה תובנה: הדבר הכי מעניין שקרה בגזרת החומוס באבו גוש בעשורים האחרונים הוא הריב הידוע של חמולת אבו שוקרי, שנציגיה לא מפסיקים להתקוטט על הזכויות לשם המקום. ותכל'ס? הפרסום עובד.
לנו נראה שרק בזכות הכותרות שהריב המשפחתי הזה יצר ממשיכים אנשים להגיע למקום, בו ניצבות, דלת מול דלת, שתי החומוסיות. לרוב, האזור הומה אדם ואוטובוסים של תיירים מובסים עוצרים במקום ללא הרף. כולם מחפשים קצת חומוס אותנטי במקום עם לוק אותנטי בכפר הנורא אותנטי.
החומוס בשני המקוריים מוגש בכלי פלסטיק והמנות קטנות למדי. ואגב, החומוס עצמו גם פשוט לא טעים. התחושה היא שהחומוס נטחן החומוס בפוד-פרוססור ולא מדובר כלל בעבודת יד. תוספות הפול והגרגרים גרועות אפילו יותר וחסרות טעם ועל השירות במקום עדיף שלא לדבר: מנות נשלחות לשולחנות לא נכונים דרך קבע ולרוב המלצר אינו דובר עברית או שפת סימנים בסיסית ביותר.
עדיף לוותר ולהמשיך עוד כמה קילומטרים לירושלים, שם תמצאו חומוס אמיתי ולא תזכו לתחושה שמישהו עבד עליכם (רק לא לפינתי. פרטים בהמשך). ואגב, יש הטוענים כי אף אחד משני אלו הללו אינו מקורי ולא בטיח, לפי כמה עדויות, אבו שוקרי המקורי עם החומוס הקטיפתי, הוא זה שנמצא בכלל בירושלים. אנחנו קנינו.
אבו שוקרי המקורי, מחמוד רשיד 5, מחמוד רשיד 6, אבו גוש
החומוס הוותיק בסופו של רחוב דיזינגוף התל אביבי מיצב את עצמו כמיתולוגי בעיקר הודות למנת חומוס הבשר. אבל מיתולוגיות בצד, החומוס במקום חסר השראה, בלשון המעטה.
האמת? קשה לקרוא למאכל השמנוני ולתיבול הפפריקה שמגישים שם "חומוס". ואגב, אם אתם רוצים צ'יפס סתמי לצד החומוס הסתמי שלכם, כדאי שתפסיקו גם להתלונן על ריח הטיגון הבלתי אפשרי שמאכלס את המקום.
אנחנו מאמינים כי עם קצת פחות שמן ופפריקה וגריסת גרגרים עדינה פחות, היה מתקבל שם חומוס לא רע. אבל בהתחשב בעובדה שהתפריט כולל גם מגוון מנות בצקיות ועוד מיני סופחי אלכוהול, יש לנו חשד כי מאז שהנמל הסמוך הפך למקום מפגע (אופס, מפגש) של לא מעט בליינים, באסלי בונים בעיקר עליהם. מי שבאמת מבין ואוהב חומוס, לא יעז להיכנס למקום.
אסלי, דיזנגוף 338, תל אביב
הסניף הירושלמי (והמקורי) נחשב מזה שנים לאחד ממעוזי החומוס הפופולריים בירושלים, ומינף סביבו לא מעט אגדות ותיירים. להייפ בטח לא הזיקה שחברי להקת הדג נחש ישבו בו באופן קבוע.
עם זאת, ירושלמים מביני עניין יספרו לכם כי החומוס רחוק ברמתו מהחומוס של רחמו, ויותר מכך: של לינה, במזרח ירושלים (ליד ויה דולורוזה, אם בא לכם לנגב ממש עכשיו). לראייה, החומוס של פינתי מוגש עם שמן רב, דבר שמעיד על כך שלבני דודנו לא היה שום קשר אליו.
בואו נבהיר משהו: החומוס עצמו לא טעים או מתובל, אלא מגיע עם המון שמן מיותר עד שקשה למצוא את החומוס בתוך המרק הצהבהב. המנות קטנות למדי ורבים טענו כי החומוס מגיע לשולחן קר.
הסגפנות של החומוס נותנת סימנים גם בבעלי הבית, שלרוב מאיצים בך את המקום בדיוק עם ניגובך האחרון. טענה מרכזית נוספת נגד הסניף היא אי קבלת פיתות עם קניית חומוס הביתה - דבר שמקובל בחומוסיות הירושלמיות וגרם ללא מעט מרמור בעיר, ובצדק. לטובה נציין את מנת הפול הבכלל לא רעה שמוגשת במקום ואת המחירים.
פינתי, המלך ג'ורג' 13, ירושלים
החומוסייה הקטנה והמעוצבת ברחוב בזל התל אביבי נחשבת על ידי תושבי האזור ללא פחות מאחת החומוסיות הטובות באזור המרכז.
בכדי להסביר את האופי של המקום, צריך להעלות באוב פרשנות מילואימניקית: הסתכלתם פעם על הפקידה הפלוגתית וקבעתם נחרצות כי "כל קוץ במדבר הוא פרח"? אז זהו, שהחומוס של רונן הוא הביגוניה של יאפים תל אביבים.
החומוס ללא התוספות גס במקצת אך קליל ולא מימי (לטובה). הטחינה בסדר גמור, אבל תוספות הפול והגרגרים הן הנקודה הבעייתית במקום. הפול חסר טעם כלשהו וצריך להוסיף הרבה מלח ופלפל למנת החומוס פול כדי להפיק ממנה משהו שמתעלה לדרגה סבירה.
למרות שממש נחמד לנגב חומוס במדרחוב בזל באמצע היום, החומוס עצמו הוא סביר, לא יותר. זאת, למרות שאנחנו מפרגנים לעובדה שהמנות מעוצבות (יחסית, בכל זאת, חומוס) והשירות נעים מאוד. עדיין, אם אתם רוצים ליהנות ממנת חומוס טובה באמת, זה ממש ממש לא המקום.
רונן, אשתורי הפרחי 16, תל אביב
מי שמבלה את רוב זמנו בצפון הארץ, ודאי מכיר את פגר האוטובוס הכחול הרובץ ליד פרדס חנה והפך למקום עליה לרגל לכל ארוכי השיער והנפשות החופשיות של האזור. את החומוס מכינים במקום והוא נסגר כאשר מסתיים סיר החומוס.
החומוס הוא סביר ביותר ויכול להיות פתרון לעצירה נחמדה בדרך, אך בניגוד לחרושת השמועות סביבו, אין שום סיבה להגיע למקום במיוחד. מחוץ לאוטובוס ישנה סככה בה יושבים אלו שנתקעו אי-שם בשנות השישים, מה שמסביר את העובדה כי לא שמעו שקיימות כמה חומוסיות טובות יותר באזור.
המלצריות במקום הן צעירות רזות, שמעדיפות שלא לקצץ את שיער בית השחי שלהן, כנראה כהומאז' לרוח המקום. תקראו לי שמרני, אבל אני מעדיף את המלצריות שלי – כמו גם את החומס – חלק למשעי. למי שמעוניין בקצת פעילות יצירתית – ישנו במקום לוח הודעות ענק בו מוסרים חיות, מוכרים ירקות ומזמינים למפגשי תמיכה קבוצתיים.
החומוס במקום הוא סמיך מאוד וכבד במיוחד (היי, כמעט כמו באשכרה!). דהיינו, אם חשבתם להמשיך לטייל צפונה אחרי ארוחת החומוס בבלו-באס, עדיף שתשנו תוכניות ותחפשו לכם חדר באזור. נקודה כואבת נוספת היא שממש לא רצוי לקחת את החומוס הנ"ל הביתה. מניסוי שנערך, הסתבר כי האובייקט יהפוך לקשה עד בלתי אכיל לאחר זמן קצר מאוד. המלצה שלנו: המשיכו קצת צפונה, לחיפה.
בלו-באס, פרדס חנה על כביש 652
הלבנונית באבו גוש – אין דרך נעימה לומר את זה: במסעדה מגישים את אחד מהחומוסים הפחות טובים שיש בארץ. יותר מזה: העיסה במקום כמעט ואינה אכילה.
למעלה מכך, מדובר באוכל לבנוני הארד קור, כלומר – טחון גס ובעל תיבול מינימלי - המוכיח כי במדינות ערב החומוס הוא ממש לא העיקר, ובטח שלא מנה מרכזית. בדומה לחברים שוקרי (ע"ע אבו שוקרי המקורי), מדובר בחומוס פשוט למדי שמתובל בקצת מלח ופלפל ולא יותר מזה. ככל הנראה, מצפים במקום ששמן הזית הלא רע יעשה את העבודה, ויסתיר את הטעם הסתמי של החומוס בלבנונית.
למען האמת, גם המנות האחרות שמגישים מהמטבח הלבנוני (יו נואו, שיפודים, סינייה, צלעות כבש וכו') רחוקות מלככב וגם השירות, אפעס, לא ממש מסביר פנים. אנחנו ממליצים פשוט לספק את התאווה לחומוס במקום אחר.
הלבנונית, השלום 88, אבו גוש
עם מותו של אבו חסן המיתי מעלי קרוואן היפואית, החלו להישמע קולות בקרב חובבי החומוס שמכתירים את קלבוני מרחוב יפת למוכתר הבא. אז נכון, מדובר בחומוסייה הטובה ביותר ברשימה הזו, אבל קשה להשוות את אופי המנה שמגישים שם לבין המיתולוגיה האבו-חסנית.
קלבוני הוא שם קוד לחומוס איכותי ומחתרתי. רוצה לומר, אם בא לכם להישמע מבינים בשיחות סלון על חומוס (ואנחנו מקווים שתנהלו לא מעט כאלה אחרי הכתבה זו) כדאי שתציינו שטחנתם לפחות כמה פעמים בחייכם איזה חומוס-גרגרים-ביצה בבניין המתפורר והישן בו הוא נמצא.
למרות זאת, המנה קצת תפלה, קטנה וכן, גם השירות לא משהו. יש להניח כי החומוס נחקק היטב בזיכרון החומוס הקולקטיבי הודות לתיבול הלימון והסומאק והפול שמבושל בכלי מיוחד לאורך זמן. גם הפלאפל, החריף האדום והסלט מצוינים.
עדיין, לסיכומו של דבר, החומוס לא רע, אבל הציפיות, חייבים להודות, קצת גדולות מדי (הערת המערכת: ר.רגב טועה ובגדול. אין כמו קלבוני).
קלבוני, יפת 136, יפו
נא להמתין לטעינת התגובות
