עשר: המסעדות עם השירות הכי גרוע
גם אם הן מצטיינות מבחינה קולינרית (וגם אם לא) היחס שלהן ללקוח רחוק מלהיות ראוי. בתפריט: מלצרים אנטיפטיים, מלצרים שחושבים ששרתו אתכם בצבא, תמחור לא קבוע, ייבוש בתורים מתמשכים ושאר ירקות
הביסטרו התל אביבי בעל החזות המעוצבת פלוס הפך מיומו הראשון לכוסית האספרסו של הברנז'ה הישראלית באשר היא - מאנשי תקשורת דרך שחקנים, ועד לפרחי דוגמנות וכדורגלנים, לצד לא מעט רוצים להיות. ולמרות הנסיונות לנגוס בהגמוניה הסלבריטאית של הבראסרי (דוגמת הקנטינה), נראה כי אף אחד לא יכול להתמודד עם נוסחת ההצלחה של המקום.
בקיצור, לא משנה אם תחדרו לחלל הכהה של הבראסרי בשמונה בבוקר או בשתיים בלילה, סביר להניח שתניחו את ישבנכם לצד ישבנים לא מעטים אחרים. ועדיין: האם העומס הבלתי פוסק הוא הסיבה לכך שהשירות במקום הוא אחד הגרועים בישראל? יכול להיות. מנגד, אולי גם את המלצרים החמוצים במקום מרתיח היחס בין גודל מנת רביולי הסרטנים למחיר שלה?
ועכשיו ברצינות: כדי להשיג את תשומת ליבו של מלצר שיטרח לבוא לשולחן במקום אתה צריך לצעוק, לנופף ויש גם הטוענים שמומלץ להצטייד באיזה
ועדיין, ברור לנו שכמו בכל מערכת גדולה ומשומנת, גם בבראסרי הבעיה מתחילה מלמעלה. אפשר להבין את המלצרים שעובדים תחת לחץ נוראי וסופגים צעקות במטבח (במערכת אנחנו עדיין מדסקסים את היום שבו עובדת מטבח זועמת שברה צלחות וטרקה דלתות בזעם), ועדיין, אנחנו לא המכון הפסיכואנליטי - באנו לאכול וליהנות, לא להפגין אמפתיה למעמד העובד. גם עלינו אף אחד לא מרחם. מנגד, אולי בגלל שמקנן גם בנו צד מאזוכיסטי, אנחנו חוזרים לשם פעם אחר פעם. לוזרים גדולים במיוחד (היי) אפילו משאירים טיפ.
בראסרי, אבן גבירול 70, תל אביב, טל': 03-6967111
התחושה הראשונית שצצה לנו בחיך כשמוזכרת המילה אל באבור היא המופלאות של מנת הקבב הטובה בישראל, ערכת הסלטים המדהימה בפתיחת הארוחה (כולל סלטי החצילים המונומנטלים והשימוש הווירטואוזי בעשבים טריים) או העידון המקסים של הסינייה שמיטיבים להפיק שם.
הבעיה היא שאז אנחנו נזכרים בשירות ומעדיפים להישאר על הספה. שכן, רמת המנות המצטיינת של המסעדה – המתמחה באוכל ערבי – אינה קשורה לרמת השירות במקום. וממש ממש חבל, במיוחד כשמדובר באחת מחביבות מבקרי מסעדות והחיך הישראלי ככלל. ולמרות ההערצה שאנחנו רוכשים לנשאת וחוסאם עבאס, בעלי המקום, אנחנו דורשים שישפרו שמה את השירות, ויפה שעה אחת קודם.
הסיוט, אם תהיתם, מתחיל בסופי שבוע. כשכל משפחות המטיילים מנסות להסתער על מנת הסינייה של המקום. במידה ולא תילחמו על זכותכם בכניסה, איש לא יציע לכם מקום לשבת ולא משנה כמה זמן המתנתם. אם בחרתם להגיע למקום בזוג, אל תתפלאו אם קודם יושיבו את השולחנות המיועדים לשישה וארבעה אנשים. ככה זה. הקפיטליזם אוכל באום אל פאחם בדיוק כפי שהוא נוכח בתל אביב.
לנו כבר יצא להיתקל, אגב, במשפחה מרוטת עצבים שבמשך חצי שעה ביקשה שוב ושוב משלושה מלצרים שונים להביא את בקבוק המיץ והצ'יפס שהזמינו. אז נכון, לא מדובר במנה שאסור לפספס, אבל למה לתת לאנשים הרגשה שהם לא יכולים אפילו לבקש את המובן מאליו?
על כל פנים, הזמנת המנה העיקרית עלולה להימשך יותר מחצי שעה. קבלת הסברים על המנות היתה בקשה מוגזמת וחידוש קנקן השתייה, כאמור, כבר לא בא בחשבון. בנוסף, שימו לב: מי שניחן בחזות אשכנזית יזכה לא פעם בסלטים מערכת התיירים (רמז: חפשו מיונז, תירס מקופסא, כאלה). לכן, יש לדרוש בתוקף לראות את הסלטים של היום (פשוט תמשיכו לכיוון המטבח. המלצרים לא יאהבו את זה, אבל הבטן שלכם תודה לכם). למזלנו, האוכל במקום טוב כל כך ומנת הצלעות היתה עסיסית כל כך,שקל לזיכרון לשכוח את היחס הלא נעים. זאת אומרת, עד לפעם הבאה.
אל באבור, כביש ואדי ערה, צומת עין איבראהים. טל': 04-6110691, 04-6111798
תייר נחשבת, ובצדק, לבעלת מקום של כבוד במטבח הצפון אפריקאי המקומי. מנות הדגים (ובמיוחד מנת הסרדינים האלוהית), הקוסקוס והשיק היפואי – כל אלה הפכו אותה כבר מזמן לכוכבת קולינרית, ובצדק. תייר היא אחת המבשלות היחידות שתוריד לכם דמעות מהעיניים, ולא בגלל החריף. היא קוסמת אמיתית, ואת זה ניתן לראות בכל מנה שהיא מוציאה מבין ידיה הידעניות.
כצפוי, קיים גם טוויסט: הבעיה במקום מתחילה ונגמרת בכך שהמחירים לא קבועים. רוצה לומר, אצל תייר תשלמו עבור מנה את מה שהיא תקבע לכם, וגם תבלעו את זה בלי מלח. מי שימצא חן בעיניה, כמובן, ישלם קצת פחות.
לא מעט אנשים מתייחסים למחירון האישי של תייר כאל סוג של ספורט, כשהם מעבירים את הארוחה בציפייה לגלות את המחיר שייקבע הפעם. אולי זה חלק מסוד קסמה, אבל אין ספק ששיטה זו, שמתאימה יותר לעולם העתיק מאשר לישראל של 2007, איך לומר, עלולה להשאיר טעם מר בפה.
מרגרט תייר, רציף העלייה השנייה 8, יפו. 03-6824741
למי שפספס, מדובר במסעדת שף יוקרתית וירושלמית, בניצוחו של עזרא קדם – שעומד לחדור לחייכם עם הגרסה המקומית של הריאליטי הקולינרי "מטבחי הגיהנום". עד כאן, נשמע מבטיח. הבעיה מתחילה כשמנסים לפרק את היחס בין הסכומים עם שירות קצת פחות. לקוחות רבים טוענים כי ציפו להלך רוח אחר כאשר הוציאו סכומים כאלה על ארוחה. רוצה לומר, לא יכולה להיות ארוחה במסעדת יוקרה, עם מחירי יוקרה ועם שירות המתאים יותר ל"מפגש חצות", מזללת המעורב הירושלמי החביבה באותה עיר בדיוק.
והנה בעיה אחרת שעלולה לגרום למרמור מתקדם: נראה כי המלצרים במקום בטוחים כי שירתו יחד איתך בקרבי. אחרת, קשה לנו להסביר מדוע הפניה מסמרת השיער "אחי" נזרקת לחלל המסעדה לא פעם. וכאילו כדי להכות חטא על סחבק, חוסר ההתמצאות של המלצרים ברזי המנות והיינות גובל בפשע, בייחוד שמדובר במטבח איכותי ובסדר גודל כמו ארקדיה. האוכל, מנגד, הוא ליגה א'.
ארקדיה, אגריפס 10, ירושלים. טל': 02-6249138
במסעדה הוותיקה, שמגישה אוכל יהודי מצוין כבר עשרות שנים (למרות שלא מדובר במחירים שווים לכל כיס), מתקתקים עבודה, ויהי מה. המלצריות במקום מקצועיות ומסורות, ללא כל ספק, אך למרות זאת, אם אתם מזרח אירופאים מתחילים, לא בטוח שיהיה להן כוח להסביר לכם כל מנה בסבלנות. המוטו: אם אתה לא קבוע, תלמד את התפריט לבד, חביבי. ועוד עצה קטנה – אם התיישבתם שם בשעת ערב, אל תתפלאו אם יתחילו להפוך עליכם כסאות ולסגור את המקום מבלי לשחרר מילת אזהרה. להיפך. במקום התנצלויות תתקלו בדיבור מטונף מצד העובדים.
באגף הטייק אווי המצב כבר מחמיר. במקום לא עושים משלוחים, אך אפשר להזמין מראש ולבוא לקחת. למרות שזה נשמע מבטיח (או משהו כזה), בשעות הצהריים לאיש אין זמן להתייחס אליכם. אם לא תצליחו לזמר את ההזמנה תוך דקה וחצי, ילחיצו אתכם עד כאב. האם שווה לעבור את כל זה כדי לזכות במנת השניצל המשובחת של המקום? נו, שוין. פולנים תמיד אהבו להתלונן.
קפה בתיה, דיזנגוף 197, תל אביב. טל': 03-5221335
מאז הוקם הסניף הראשון של מזללת הסושי (ברחוב דיזנגוף התל אביבי) נודע המקום בשירות מבולגן ומפוזר, שנוטה לעתים להתעלם מהזמנות. הפעם, בחרנו דווקא להתמקד באגף המשלוחים של המקום, כמופת של טעם רע (ולא, אנחנו לא עוסקים הפעם בטעמו של הסושי, שגם הוא לא גליק גדול).
במספר הפעמים שבהם הזמנו מהסושייה (כן, גם אנחנו צריכים לעבור כמה מפלות כדי להיכנע), נתקלנו במענה מבולבל, שלא לומר, בטלפניות שזקוקות גם לרבע שעה בכדי לקחת הזמנה כראוי.
למען הסר ספק, כאשר הגיעו המנות, נעלמו לפתע פריטי אוכל מכריעים שהוזמנו או שנתגלתה קופסת פלסטיק מעוכה ובה בהה בנו בעצב סושי מפורק ומדוכדך. אגב, יש לציין כי כאשר התלוננו, ניסו במקום לפצות אותנו מיד, אבל האמת היא שכבר איבדנו את התיאבון.
ג'פאניקה, דיזנגוף 128, תל אביב. טל': 03-5292961
המסעדה היפנית האהובה מלאה בשנים האחרונות בסועדים בשעות הצהריים (ועל כך, אגב, יש לנו לא מעט ריספקט). למרות זאת, המקום אף פעם לא מפוצץ באופן שעלול לגרום לאנשי ענף שירות המסעדנות לאבד צלם אנוש. עם זאת, בכל פעם שמבקרים שם, חשים כי העובדים עומדים על סף קריסה. מצב זה, אגב, כולל גם את הישיבה בבר.
הסועד שיושב בבר יכול לצעוק לברמן או לנסות להעביר לו מסרים במורס, כל זה לא יעבוד. אם הברמן החליט שהוא מפלש עכשיו את הסכום, שום דבר לא יעצור בעדו. כאשר עובדי הבר כבר מגיעים לזווית שלכם, מתגלה, לרוב, שירות איטי במיוחד.
בנוסף, מתברר כנראה שמחשב כרטיסי האשראי במקום הוא מפלצת קשה לתפעול. אחרת אי אפשר להסביר מדוע לוקח חצי שעה להעביר את כרטיסי האשראי ולהחזירם לשולחן, גם אם אף סועד אחר במקום לא ביקש חשבון.
ולסיום, הערה בונה קטנה: גם הקריאה היפנית שמצווחת המארחת בבואה להושיב אנשים על הבר לא ממש מצליחה לתרום לתחושת האותנטיות. קראו לנו צרי מוחין, אך בלונדה משופצרת לא ממש מתחברת לנו עם אירוח מהמזרח. פשוט תושיבי אותנו, אנחנו נדאג להיטמע כבר לבד.
אונאמי, הארבעה 18, תל אביב . טל': 03-5621172
תור מתיש, המבורגר שמגיע עם מנות הקינוח של שאר הסועדים ושירות גס שמאיץ בך לפנות את השולחן מיד עם תום הארוחה. כל אלה הם קריטריונים די קבועים במזללה ברחוב קינג ג'ורג', אשר הפכה משום מה לחביבת הקהל המקומי, שעולה אליה לרגל בקביעות מרחבי הארץ.
קינג ג'ורג' היא המשך משפחתי לבר גוריון והשדרה 34, שתי מסעדות/מזללות שחרתו על דגלן את נס האוכל הזול, נטול הרעש והצלצולים. האחות הצעירה והיפה מבין השלוש – להלן, קינג ג'ורג', אכן נראית כמסעדה מעוצבת, אבל שורשיה הפאסט פוד שלה מתגלים במהרה מתחת לפלטינה.
אז נכון שהמנות מאוד זולות, רמתן סבירה מינוס והאלכוהול גם הוא לא מהיקרים, ונכון שאנחנו מברכים על האפשרות לאכול מבלי למשכן כליה (או שתיים), אבל האם כל אלה שווים את מדורי הגיהנום שצריך סועד בקינג ג'ורג לעבור? ברוב המקרים, תיאלצו לשלם מחיר כבד על ארוחה זולה. ועם יד על הבטן, יש לא מעט מקומות יאפשרו לנו להרגיש סביר אחרי ארוחה, באותם מחירים.
קינג ג'ורג', קינג ג'ורג' 26, תל אביב. טל': 03-6206387
שרלי כהן, הבעלים של שיח קפה, שולט ביד רמה בריכוז הקפאין בדמם של אנשי שינקין והסביבה כבר למעלה מ-12 שנה. אם כבר עסקנו בפן המזוכיסטי של תעשיית המסעדנות המקומית (ע"ע בראסרי) הרי שאין ספק כי כהן הצליח לקבוע סטנדרטים חדשים בתחום. כך, הוא זכה בקרב שוכני בית הקפה, כמו גם אלו שלא מעזים להיכנס אליו, בכינוי שובה הלב "הקופי נאצי", כהומאז' לדמות איש המרקים קשה הלב מסיינפלד.
קשה לדעת מראש מה יפעיל את הקריז, אבל אין ספק שלא נעים להיות במקום כשמשהו לא מתנהל לשביעות רצונו של כהן. הפרפקציוניזם המפוקפק נוטה לגלוש גם ליחסם של המלצרים ללקוחות, שעלולים להפנות כתף קרירה למיני גחמות. הסיבה למצבי הרוח, ככל הנראה, היא הקפדה בלתי מתפשרת על איכות. מה לעשות, לפעמים גישה זו מתנגשת עם רצונותיו של הלקוח הממוצע. מנגד, אולי כדאי שירגיעו שם קצת עם כמויות האספרסו, לא?
שיח קפה, שינקין 50, תל אביב. טל': 03-5286352
במקרה של רשת ההמבורגרים, גילינו כי קיימת בעיה קשה של הערכת זמן ותפקוד תחת לחץ. האל הטוב יודע כי ימי שבת בנמל תל אביב אינם קלים לאף אחד, אבל באגאדיר ממש לא יודעים איך לצאת מהברוך הזה.
סועדים פוטנציאליים רבים נדחסים בצהרי וערבי שבת בכניסה למסעדה ומבקשים לרשום את שמם ברשימת ההמתנה. גילינו כי התשובה המקובלת לכל לקוח (בין אם מדובר בשולחן מבוקש לשש נפשות או לזוג) היא עשר דקות. ממש כמו בסיני.
אנחנו מדדנו שם שעה פלוס של ציפייה לשולחן. כאשר ניסינו לברר במהלך השעה עוד כמה זמן נותר, התקבלה התשובה – "ממש עוד רגע". אם חשבתם שכאן נגמר הסיוט בדרך אל ההמבורגר, טעיתם. המלצריות במקום, כפי שהדגשנו כבר קודם, לא מתמודדות טוב בסירי לחץ. הן אכן מצודדות ונעימות מראה, אבל באמת שסקס זה הדבר באחרון שעובר לנו בראש בעוד קיבתנו נפגשת עם הגב.
כדי לקבל שירות במקום בשעות הלחץ עליך להיות אגרסיבי, התנהגות שממש לא חביבה עלינו, אבל כשאין ברירה אין ברירה. עם זאת, לאחר שנלקחה מאיתנו הזמנה מישהו פשוט לא העביר אותה הלאה. לאחר שהתלוננו, נאמר לנו כי המנה בדרך, למרות שרק אז התבצעה ההזמנה. מדובר בסוג של מניפולציה מתסכלת. אם היה מדובר באירוע חד פעמי אולי היינו מתעלמים. אבל הנה, לא הצלחנו.
אגאדיר הוטל, התערוכה 3, נמל תל אביב. טל': 03-5444045
נא להמתין לטעינת התגובות
