אלונה פרידמן עם בטן מלאה
בשנות ה-80 אלונה פרידמן הייתה דוגמנית צעירה, צנומה ומבטיחה. כשהתגייסה לצבא גילתה את השק"ם ונאלצה ללמוד שיעורים מכאיבים על שמחה לאיד, צביעות, דימוי גוף ודיקטטורת הרזון. עכשיו היא מנסחת תגובה לכל המלעיזים
ארבע שנים של דיכוי, של ביקורת תמידית על ממדי הגוף, מאבק קבוע בתיאבון ועבודה סיזיפית בחדרי כושר, תמו בבת אחת עם החלטתי השערורייתית והחריגה להתגייס לצבא.
איזו תמימות, טענו אז. איך יכולה "אלונה פרידמן" לעזוב הכול ולחיות חיים של כל חיילת. להיטמע בין כל הבנות, לראות ולא להיראות עוד. גילוי השק"ם וניסיון כל מגוון המוצרים המוצעים בו נתן מיד את אותותיו.
המעבר החד מדיאטה חריפה וארוכת שנים לזלילה הגדולה גרם לעלייה תלולה וחסרת פרופורציה במשקל ויחד איתה הגיעו המבטים מכל עבר, הרכילויות, השמחה לאיד. אבל ההתמודדות עם מבטי החיילות והמפקדים הייתה החלק הקטן בסיפור.
דווקא התקשורת, זו המבקרת כל דוגמנית/שחקנית/זמרת שבוחרים שלא להתגייס, היא זו שסירבה להרפות וחיפשה את הדם. וכך, בסוף קורס קצינות, כשמשקלי הגיע לשיאו, יחד עם כל הצוערות הצועדות בתרגילי הסדר, עלתה על מגרש המסדרים צלמת של אחד המקומונים התל אביביים ולא הניחה לי לרגע.
בסוף השבוע, כשסופסוף יצאנו הביתה, חשכו עיניי כשנתקלתי בכתבת השער שפורסמה בעיתון, ובה כיכבו שתי תמונות: האחת צולמה בקיץ 89', ובה תועדתי בביקיני קטנטן (האמת שנראיתי טוב-למה תמיד נתנו לי חבריי בעולם האופנה את ההרגשה שעליי לרזות עוד ועוד? ) והשנייה צולמה בחורף 90', בסוף קורס קצינות, שם הייתי במלוא הדרי.
בתוך העיתון הופיעה כתבת הספד ארוכה, שעסקה בסיפור הגדול על ההבטחה שנגוזה-כלומר, בדוגמנית שכל העולם הגדול יכול היה להיות פרוש לרגליה, ולמרות זאת היא העזה לארוז את המזוודות, לחזור לארץ, לבעוט במוסכמות ולהתגייס לצבא. ועכשיו, תראו אותה: לובשת מדי חאקי, סוחבת עודף משקל ומנהלת חיים רגילים - איזו אכזבה!
באותו סוף שבוע לא יצאתי מהבית ולא הפסקתי לבכות. בגלל העלבון, בגלל הפגיעה, בגלל האכזבה מהאנשים שהיו מעורבים בכתבה, שחלקם תומרנו להשתתף בה מבלי שידעו. אבל ההחלטה נעשתה. יום ראשון הגיע, צריך היה לשוב לבסיס, ואני חזרתי לשגרה והתרגלתי למבטי הביקורת, עד שהם התרגלו אליי.
למידות של דוגמנית כבר לא חזרתי. שלא תטעו, זה לא שלא רציתי, קיוויתי או ניסיתי; אבל נראה שהיה גבול למחיר שהייתי מוכנה לשלם עבור הרזון. הבעיה הייתה שהנזק נעשה. הנזק לדימוי העצמי, שהפך לתלוי באופן משמעותי במידות הגוף, היה שם וסירב לעזוב.
גם העובדה שהמשכתי לעבוד בתקשורת ולהנחות תוכניות טלוויזיה שיחקה תפקיד. אחרי הכול, נשים בתקשורת נמדדות על פי מראה חיצוני. גם אם תסרקו את כל הערוצים במשך ימים ארוכים, תתקשו למצוא מנחה בעלת עודף משקל, או בת למעלה מ-50. גברים כאלה, לעומת זאת, תמצאו בשפע. במשך שנים חשבתי שהנושא הזה רגיש אצלי במיוחד, בשל העובדה שדרשו ממני לרזות מאז היותי בת 14.
אני תמיד מופתעת מכך שכל שיחת נשים, גם כזו המתקיימת בין זרות שזה עתה נפגשו, תגיע אחרי כחמש דקות לנושא המשקל וההתמודדות איתו, תוך החלפת מספרי טלפון של התזונאית-הכוכבת-העכשווית-שעזרה-לחברה-שלי-לרזות-20-ק"ג-בשבועיים.
אין
הרזון היום הפך להיות לנושא מורכב, המתפרש הרבה מעבר למידות גוף לבדן. נדמה שהוא הפך לסמל סטטוס. אדם אמיד לא ירשה לעצמו להיות גדל גוף ומוזנח. רזון נהיה חלק משגרת הטיפוח וסביבו צמחה תעשייה כלכלית משגשגת - מכוני כושר, מאמנים, תזונאים, תוספי מזון, טיפולים קוסמטיים.
כוחות השוק מתמרנים אותנו להקפיד על משקלנו ואגב כך לפרנס אינסוף מומחים ותעשיות. רזון גם נקשר בהצלחה, מן הסתם. אדם רזה וחטוב, נתפס כבעל שליטה עצמית, משמעת ויכולת לתמרן בין כל התחומים בחייו.
לעומתו, שמן נתפס כעצל, חלש וחסר שליטה עצמית. תחשבו לרגע כמה משמחת אותנו המחמאה הפשוטה: "רזית". כמה משמעות מגולמת בה, מעבר לעובדה הפשוטה שאיבדת מעט ממשקלך.
בזמן האחרון אנחנו עדים להתעוררות של בודדים, שיוצאים נגד הרזון החולני שמכתיב עולם האופנה. פה ושם ניתן למצוא הפקות אופנה בכיכובן של בעלות עודף משקל (לובשות מידה 38! מזעזע !).
צלמי אופנה שמביעים דאגה לבנות הצעירות והכחושות שמגיעות לסט הצילומים וסוכני דוגמניות מבטיחים שמהיום-דאגתם הראשונה תהיה בריאותן של הבנות. אני צופה בכל זה מהצד וחושבת על הצביעות.
בהכירי את העולם הזה, אני מרשה לעצמי להניח שהדיבורים הללו אינם אלא עלה תאנה, הדבר הנכון להגיד בעולם הפוליטקלי קורקט. ביום שבו יצטרכו לבחור דוגמנית מובילה לקמפיין, ישובו ויבחרו ברזה והצנומה, זו שעליה הבגדים נראים בדיוק כפי שהם חלמו בלילה.
מאיפה יגיע השינוי, אם כן? רק מאיתנו, מתוכנו. עם ההבנה שלא באמת נהיה מאושרות יותר, אם רק נצליח להיפטר מחמשת הק"ג המיותרים הללו, שנדבקו ומסרבים להרפות. אם נצליח להבין שיש בנו הרבה יותר ממידת הג'ינס שלנו.
אם נשלים עם העובדה שאנחנו לא יכולות-וחשוב מזה, לא צריכות-להשתוות לממדיה של הדוגמנית המככבת בשלטי החוצות. אם נבין שיש מידות סבירות לכל גיל ומצב בחיים-לאם לארבעה, לזו המצויה בהיריון חמישי, לבת 50.
אין סיבה, היגיון או צורך לחזור למידות הגוף שהיו לנו בגיל 16. רק כשנבין את זה באמת, נחווה שחרור אמיתי. :
נא להמתין לטעינת התגובות
