קנה מידה: ששון קדם משנה פרופורציות
המעצב הוותיק והמוערך, שידוע כמי שמאפשר לנשים גדולות לחגוג את ממדי גופן, איבד השנה קילוגרמים רבים ממשקלו, עזב את הבית וחווה גיל התבגרות שני. את הכוחות והאהבה הוא עדיין שואב מהלקוחות שלו
זהו תהליך אישי ועיצובי שהחל לפני שנה. סופו בנקודת זמן לא ידועה בעתיד, ומעניין יהיה לעקוב אחר ההתפתחות. אבל כבר היום, מי שמכיר את ששון קדם-המעצב, האדם והמותג-לא יכול שלא לחוש בהבדל.
בחולצת ג'ינס שזרוקה באגביות על גופו המתוח, מכנסי כותנה בצבע אבןו?12 ק"ג פחות, פותח לי קדם את שער ביתו שביפו, לא הרחק מתיאטרון "גשר". דלת הברזל הכבדה שמעוטרת פרזולים וקורוזיה של שנים ננעלת אחרינו ומובילה אל חלל שבמרכזו גרם מדרגות תלול, המזכיר תפאורה של סרט אימה אימפרסיוניסטי משנות ה-20.
זהו ביתו החדש של קדם, שעבר להתגורר כאן בגפו לפני כשנה, לאחר שעזב את הבית שבו נותרו בטי, אשתו ב-19 השנה האחרונות, ושני ילדיהם. הפרידה עדיין טרייה לו, והמילים, כך נדמה, עדיין זרות על לשונו של קדם, שמסתגלת למציאות החדשה בצעדים איטיים. מחדר השינה רואים את הים, ומהמרפסת נשקפים בית אבות מתפורר ורצועת
על רקע פסקול של הזמרת היוונייה חאריס אלקסיו והפסלים האפריקניים שמציפים את הסלון, קדם מצטייר במלוא הדרו: חיבור בין מערב למזרח, בין גבוה לנמוך, בין ישן לחדש ובין פשטות למשהו גדול מהחיים. אנחנו נפגשים בערב שבת, קצת לפני השקיעה. עוד מעט, הוא מספר, יתאספו בבית 16 חברים לארוחת שישי וימלאו את הבית באוכל, צחוק וצלילי מוזיקה.
"אבל יש שבתות", הוא מתמתח בכורסת העור הגדולה שלו, "שהטלפון לא מצלצל. אלה רגעים שאני מרגיש שאני נו באדי", הוא מספר וצוחק. "אני לא מסכן. אם אני אתקשר לחברים הם יגיעו, אבל לפעמים אף אחד לא מתקשר. ראבק, מה לא מגיע לי אפילו חבר ליומית?".
מוזר לך פתאום הלבד?
"לפעמים אני מבקש מאלוהים, תן לי שבת שקטה, ואז בשעה שש בערב אני כבר משתגע. זה קורה. אבל זו גם בחירה בשקט, בדממה. החיים הפרטיים שלי והחיים העיצוביים שלי שווים לחלוטין, ויש היום משהו יותר פתוח שזורם. אני יותר מתבונן בעצמי היום, ועד היום זה לא היה ככה. הייתי עסוק בלבנות קריירה ושגרה שיצרו לי המון עבודה.
"כשאתה בונה קריירה אתה לא חושב על החיים הפרטיים שלך אלא על איך להיבנות, ולפעמים אתה מתעורר בגיל 39, ולפעמים בגיל 60. אצלי זה קרה עכשיו, בגיל 44. והמקום הזה הביא אותי לשקט ולשלווה, גרם לי להיות אבא טוב יותר, חבר טוב יותר ומעצב טוב יותר.
זה מה שמחזיק אותי בחיים. יש לי המון זמן להסתכל פנימה, והקולקציה הזו היא כולה תוצר של נבירה בעצמי, ואני מרגיש יותר שלם איתה, יותר עגול. זה לא שאני אומר לך 'פרידה זה סבבה'. פרידה זה קשה, במיוחד מאדם שאני כל כך מכיר לו תודה ואהבה, בלי מרירות. אבל עכשיו בפעם הראשונה אני אומר'זה אני-תסתכלו עליי'".
אל האופנה פנה קדם בגיל 26, לאחר שסיים לימודי הנדסה תעשייה וניהול במכללת תל אביב ושירות צבאי כמפקד טנק בשריון. בין לבין למד ציור אצל הצייר משה גבעתי, אשר לדבריו פתח לו את הדמיון. צעדיו הראשונים בתחום היו בלימודי תדמיתנות בקורס של משרד העבודה, ומאז בנה לו שם כאחד היוצרים המעניינים בישראל.
אפשר לטעון כי קדם הוא חיקוי חיוור של מקורות ההשראה שלו-היפנים איסי מיאקה ויוז'י יאממוטו - אבל קדם הוא מעצב עובד: הוא מחזיק בשלוש חנויות בישראל (תל אביב, ירושלים וחיפה), משווק לנקודות מכירה רבות בעולם, מעצב למחול ("פולחן האביב" של ליאת דרור וניר בן-גל) ולתיאטרון ("מדיאה" בתיאטרון "גשר", ולהצגת היחיד "ראודה" שהתקיימה בתיאטרון "בית ליסין").
לפני שלוש שנים העלתה הכוריאוגרפית רינה שיינפלד את המופע "הגנן" (חלק מעבודה רחבה יותר, "פרח השמש"), אשר שאב את נקודת המוצא למסע היצירתי מתלבושות של ששון קדם והמעצב הצעיר והיצירתי עמית אפשטיין. לפני שלוש שנים השיק קדם גם את "ששון קדם One", ליין בגדים המותאם לנשים ממידה 36, מה שניפץ את תדמיתו כמעצב לנשים מלאות בלבד.
"הבגדים שלי לא מחוברים לנשים שמנות או רזות", פוסק קדם כשאני מנסה למקם אותו בסצינת האופנה המקומית. "די עם התוויות האלה שמן ורזה. אני עושה בגדים לאנשים, והתובנה הזו מגיעה אצלי כיום רק מהתבגרות אישית".בגד זה עיצוב פונקציונלי שמיועד, ברוב המקרים, לבני אדם. במקרה שלך הוא מבטא פונקציה בעיקר בקרב לקוחותיך הגדולות, השמנות, העסיסיות.
"לחלוטין. אני אוהב הרבה בד, וזה הקהל שנהיה לי עם השנים. אבל הבגדים שלי מאוד יפים גם על נשים רזות. המבנה היפני, הקוביסטי, מבטל את הזהות של שמן או רזה. אם בחרת בגד-בחרת לספר אותו, האופן שבו אתה זז מייצר סיפור. לקוחה אמרה לי שבשמלה שלי היא יכולה להרים את הידיים רק עד גובה הכתפיים. עניתי לה: 'נהדר, ככה זה צריך להיות'. אני מאמין בזהות מוחלטת עם הבגד שלי".
זה נשמע מעט דיקטטורי.
"אני לא מכריח. אני לא מייעד את זה ראשית ללקוחה, אלא יוצר כדי לפתח את השפה שלי. שיסתכלו ויגידו'וואו, איך הוא חשב על זה'. אני מבקש מהקהל להיות הרופא שלי. עצם זה שהם קונים אותי, הם הפסיכולוגים הכי טובים שלי. המוח שלי יכול רק להתפתח מכאן".
שיחתנו מתרחשת ארבעה ימים לפני תצוגת האופנה של קולקציית סתיו-חורף 2008-2009, שהתקיימה בחלל תיאטרון "קליפה". קדם , מן הסתם, אחוז התרגשות.
איך אתה בונה קולקציה?
"כמו חייל שכל הזמן שומר על ערנות ועוקב אחרי אסטרטגיה ברורה. אני יודע איך התמונה הסופית צריכה להיראות, וברור לי שהתפקיד שלי הוא לספר סיפור. אם רק אני מבין אותו-אכלתי אותה. אני מקווה שהמוזמנים לתצוגה יבינו את הסיפור. אני נותן להם התחלה, אמצע וסוף, אבל הפרשנות היא שלהם. מצדי שיפרשו אותו איך שהם רוצים, זה כבר לא מעניין אותי. גם לא להיות ברור עד הסוף זה טוב. מהמקום הזה שלי-פעמיים בשנה לשחרר קולקציה-זה כמו להוציא את הדיסק שלי. באופן מסוים אני מרגיש כמו'כוכב נולד".
ניכר שאופנה היא בעצם התרפיה של קדם, ומה עם הלקוח? "אני מצפה שקונה יידע כבר במפתן החנות שלי מי הוא", אומר קדם. "כשאישה נכנסת לחנות שלי ושוקלת מאה קילו, היא בוחרת לקנות אצלי.
היא בוחרת לעטות על עצמה שלושה מטרים של בד, והיא נהנית מזה, כי היא נכנסת לבגד שהוא בשבילה כמו בית כנסת קטן.
ואני לא מדאוון (מלשון דאווין, א"י) עליך. אלה דברים שאני שומע ואני יכול לתרגם אותם לשפה העיתונאית שלך. זו מתנה. ואני כל כך מתרגש, כי אני חווה מה שהן חוות. אני נהיה הלקוחה שלי. והן שלי, כי הן יודעות שאני בורא את הבגדים האלה עבורן".
בתור אדם רגיש, למה בחרת את המקצוע הזה, עם כל העליות והירידות?
"אני באמת נהנה מאופנה ונוגע בהרבה פנים בתחום: מחול, תיאטרון, אופנה. זה תענוג לפרוט את הכישרון שלי. אני בדיוק עושה בגדים לשחקנית ראודה. השבוע בסטודיו היא שיחקה אצלי, ואני אומר לעצמי,'תראה ששון, יא בן זונה, איזו זכות יש לך'. והדבר הזה, שאתה יודע להעריך אותך, כי הם אוהבים את הטוויסט שהצעיף יכול להיות גרביים והגרביים כובע-זו מתנה. הם יודעים שאני קוסם".
חשוב לך להיות נאהב?
"אני מאמין לכל מי שאוהב אותי. אני נאיבי. אם החלטת לאהוב אותי, אפילו אם יש לך רגש קטן, אני אתן לך הכול. אחר כך אם אני אראה שזה פייק-אני אלך. אל תדאג, אני לא אהבל עד כדי כך".
לקולקציה החדשה בעיצובו העניק קדם את הכותרת "תיאטרון רחוב". הקולקציה מורכבת בחלקה מגלימות גדולות, עשויות ארבעה ואפילו שבעה מטרים בד. אלו בגדים גדולים, רחבים, עשויים בדים טבעיים, שמטשטשים את קווי המתאר של הגוף, אך לא הופכים את הלובשת אותם לאנונימית, אלא חוגגים את גודלה. למרות משקלו של הבד, הבגד מעניק לגוף תנועה חופשית ואוורירית.
לא פלא שכמעצב בגדים ליוצרי מחול ותיאטרון, קדם יודע כיצד להפוך כל שמלה למופע יחיד. תשאלו את לקוחותיו הקבועות, השחקניות גילה אלמגור וג'יטה מונטה והאמנית אילנה גור. לכן כשהוא נדרש לדבר על הלקוחה שלו, הוא מדבר כמו אדם מואר, מפריז במילים רומנטיות ונוסחאות ניו אייג', שנשמעות מהצד כמו ערימת קלישאות עטופות באגו טריפ.
"ניגשות אליי מלא נשים ברחוב. אומרות לי'תודה רבה' על זה שאני עושה להן את מה שאני עושה", הוא מספר ומדגים: "כשאני נכנס לחנות שלי ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים אנשים קדים לי קידה".
למה הן עושות את זה?
"כי בניגוד לאחרים, אני מבקש מנשים להשתמש בעצמן. תמיד מנסים לקמט את הנשים המלאות בתוך משהו. ליצור צורה. אני הולך בדיוק הפוך. אני לוקח אותן ויוצר להן. פעם ריקי בן-ארי (מאיירת האופנה המנוחה, א"י) אמרה לי:'ההבדלים בינינו זה שאני עושה אופנה מתוך קלסיקה ואתה עושה אופנה מכלום'. לי אין קלסיקה. תשאיר אותי עם חמישה מטרים בד כמה דקות ואני יוצר. אני לא מגביל את עצמי אם יאהבו או לא. אני סומך על עצמי וסומך על הלקוחה שלי".
נשארת די בודד במערכה המסחרית.
"כולם היום רוצים לעשות את זה מסחרי, מסחרי, מסחרי. ואני אומר, חבר'ה, בואו תביאו את המסחרי, אבל מפן אחר. לפעמים אני רואה נשים לבושות בכל מיני טריקו של חברות אחרות. ארוזות בצפיפות, נראות כמו חבילת דואר. ואתה אומר לעצמך:'אלוהים ישמור, מה זה?'.
בעיניי לאהוב את הבגדים שלי בתור אדם שמן זה לאהוב את עצמך. שמן זה סטייט אוף מיינד, זה איך אתה מרגיש עם עצמך. אני לא מוכר בגדים לפי מידות. זה כמו נעל סינדרלה, אם זה עלה עלייך-הרווחת. מצחיק להגיד, אבל אם זה במידה שלך, זכית".
אחרי 15 שנה בעיצוב אופנה לנשים, פתח ששון קדם לפני עשרה חודשים חנות לבגדי גברים, שמוקמה בצמוד לחנות הנשים ברחוב דיזנגוף בתל אביב.
האם יש קשר בין פתיחת חנות בגדי הגברים לירידתך במשקל?
"אין קשר. בגדי הגברים זה משהו שקרוב ללבי. אני יודע איך גבר של ששון קדם צריך להתלבש".
עד כמה זה שינה את אופי העיצוב שלך?
"היום אני מתעורר בבוקר ואני לא עייף. האנרגיות שלי שוות לעשייה שלי. אני קליל. ובאיזשהו אופן יש גם קלילות מחשבתית. קודם הייתי מלא בפחדים, בדקתי את עצמי כל הזמן, בדקתי איפה אני באמת יכול לצעוק. פעם ריטה אמרה שהבגרות הביאה לה את היכולת לצעוק את הצעקה בפחות פתיחה של הפה. וזו הבגרות שלי. אני יכול לעשות את אותו שואו, אבל בפחות צעקה".
מתי היא מתפרצת, הצעקה?
"במשך שלושת החודשים שאני עובד על הקולקציה שלי אני על הגדר. כל הזמן עובד על אינטואיציה. מסתכל המון במראה, בודק את הבגדים עליי. וביום שלישי בעשר בבוקר (זמן התצוגה, א"י) אני צועק. וכשהצעקה יוצאת היא כבר לא קשורה אליי. היא פשוט משחררת ממני את כל האוויר. ובשבת אני כבר נוסע לניו יורק, להציג שם את הקיץ הבא".
בורח ?
"אסור לי להישאר כי אני יכול ליפול".
יש בך עדיין פחד מכישלון?
"כן. נפלתי כבר כמה פעמים. אני יודע מה זה שאין שוקו לילד בבוקר. זה כמו כשאתה מסיים בית ספר למשחק אתה אומר לעצמך'אני אהיה המלך ליר, מי לא ייתן לי תפקיד'. ואז אתה יוצא לשוק האמיתי ואתה כלום. כלום. היום אני יודע שזה טוב שהאגו נפגע. וכשאני מזהה אצל מעצבים צעירים את הרכנת הראש, אני אומר להם 'חברה, זה נהדר'.
יש כאן מעצבים צעירים שלמדו בפריז או בלונדון וחושבים שהם גדולים בגלל זה. זו טעות. עיצוב בעיניי לא יכול להיות מנותק מהמקום שבו הוא נמצא".
זה לא פשוט לחיות חיים ללא אגו.
"האגו שלי מתועל למקומות של יצירה. פרסום לא מעניין אותי. אין לי יחסי ציבור, אני לא מפרסם בעיתונים. תכתוב, לא תכתוב, זה לא מעניין אותי באופן אישי. יש לי היום כוח של המשכיות. הבגרות מביאה אותך למקום שאתה יודע שהכול יהיה בסדר. הביטלס אמרו פעם:'כל אחד רוצה להיות משהו, או מישהו. לא לדאוג, בסוף זה יסתדר'. למדתי שאתה משלם מחיר על כל דבר. אבל גם המחיר הוא לפעמים סוג של השלמה ".
נא להמתין לטעינת התגובות
