הממעיט בארוחות מאריך ימים: תזונה על פי הרמב"ם
אחד ההרגלים הפסולים בחיינו הוא האכילה על פי מה שנקרא התאווה הזרה. פרופ' אבשלום מזרחי מסביר מה לאכול, איך לאכול וכמה לאכול
אדם צריך לאכול או לשתות רק כאשר הוא רעֵב או צמֵא. זהו חוק טבע. על כך אמר הרמב"ם: "לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב ולא ישתה אלא כשהוא צמא" (משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות, ד, א).
אך מתברר שישנם שני סוגי רעב. כמו שמוסבר בצורה בהירה בקִצור שולחן ערוך (לב, י): "זמן האכילה הוא, שיתאווה לאכול תאווה אמיתית ולא זרה. ולהבדיל בין תאווה אמיתית לתאווה זרה היא זאת: הראשונה נקראת רעב כי האִצְטוֹמְכָא (קיבה בארמית) ריקה והשנייה היא כשמתאווה מאכל מיוחד. והרוצה לשמור בריאותו, לא יאכל עד שתהיה האצטומכא ריקה מן המאכל הקודם... והדרך הממוצעת שהיא שש שעות".
ובנושא זה כבר קדם הרמב"ם בספרו "הנהגת הבריאות" (השער הראשון, 4): "ומדרכי הנהגת הבריאות, שלא יכניס מאכל על מאכל, ולא יאכל אלא אחר הרעב הצודק, ותהיה האסטומכא נקִיָּה".
כדי שהקיבה תהיה ריקה אין לאכול בין הארוחות. לאחר כשש שעות הקיבה מתרוקנת ומופיע מה שקרוי הרעב האמיתי. אחד ההרגלים הפסולים בחיינו הוא האכילה על פי מה שנקרא התאווה הזרה, כלומר על פי הרעב הזר: אנו נוהגים לחטוף אוכל בין הארוחות. הקפדה על ארוחות קבועות ומסודרות והימנעות מאכילה בין הארוחות - הן מהנוסחאות לבריאות טובה.
לגבי מועדי הארוחות, במספר לא קטן של שפות אנו מכירים פתגם האומר בערך כך: "אכוֹל בבוקר כמלך, בצהריים כאזרח, ובערב תן את האוכל לאויִבך" (בגִרסה אחרת: "בערב אכוֹל כעני").
רוב הגישות התזונתיות מדגישות את חשיבותה של ארוחת הבוקר (פת שחרית). בקִצור שולחן ערוך (לב, יא) נאמר: "טוב להרגיל את עצמו לאכול פת שחרית". כבר חכמי התלמוד הגדילו בשִׁבְחָהּ של אכילת פת שחרית, שהשלכותיה החיוביות נוגעות לאפיקים רבים של חיינו. וכך נאמר במסכת בבא מציעא (קז ע"ב): "תנו רבנן: שלֹשה עשר דברים נאמרו בפת שחרית: מצלת מן החמה, ומן הצִנה, ומן הזיקין, ומן המַזיקין, ומחכּימת פתי, וזוכה בדין, ללמוד תורה וללמד, ודבריו נשמעין, ותלמודו מתקיים בידו, ואין בשרו מעלה הבל, ונזקק לאשתו, ואינו מתאווה לאשה אחרת, והורגת כינה שבבני מעיים, ויש אומרים: אף מוציא את הקנאה ומכניס את האהבה". אז מה טוב יותר מכל אלה?
מסתבּר שארוחת הערב היא אחד מפִּגעֵי האדם. האוכֵל בערב, מזונו מתעכל לאט במעיו, ושנתו אינה רגועה. לא אחת, בבוקרו של יום המחרת הוא קם עייף ויגע, כאילו הלך לישון רק לפני זמן קצר. השמטת ארוחת הערב, או הקטנתה במידה ניכּרת ואכילתה לפני שקיעת החמה, היא מהרגלי האכילה החשובים שיכול אדם להקנות לעצמו.
כדאי לזכור: הממעיט בארוחות - דואג לבריאותו. אנו מכירים אנשים החיים על ארוחה אחת או שתי ארוחות בלבד ביום.
רוּבּנו אוכלים הרבה יותר מהכמות שאנו זקוקים לה. זו תולדה של חיים בכל חברת שפע, עוד מקדמת דנא ועד ימינו אנו. לצערנו, איננו אוכלים לפי הצורך, אלא "לפי העין". זו רעה גדולה אשר הולידה תופעה, על גבול המגֵפה, של השמנת יתר. השלכותיה השליליות על הבריאות ידועות לכולנו. השמנת יתר הוגדרה בשנת 2001 על ידי משרד הבריאות העולמי כמחלה כרונית!
על השאלה "כמה אוכלים?" אמר הרמב"ם: "לא יאכל אדם עד שתתמלא כרסו, אלא יִפְחֹת כמו רְבִיעַ מִשָּׂבְעָתוֹ" (משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות, ד, ב). אכילה בשיעור הבינוני היא המומלצת. המועד להפסקת האכילה הוא באותו רגע שהאדם שואל את עצמו "האם להמשיך לאכול?". זהו המועד לסיום האכילה - זהו ה"רביע" שיש להפחית כפי שממליץ הרמב"ם.
ולכן, לא מוכרחים "לגמור מהצלחת" - יש להפסיק לאכול ברוח
להלן מספר מובאות על ההתייחסות החמורה של היהדות לאכילה גסה:
• "ואכילה גסה לגוף כל-אדם כמו סם המָוֶת, והוא עיקר לכל הֶחֳלאים" (הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות, ד, טו).
• "היא ששלמה אמר בחָכמתו: שֹׁמֵר פיו ולשונו, שֹׁמֵר מצרות נפשו (משלי כא, כג). כלומר: שומר פיו מלאכֹל מאכל רע או מלשׂבּוֹע, ולשונו מלדבּר אלא בצרכיו" (הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות, ד, טו).
• "נְפִיֹשִי קְטִילֵי קֵדָר מִנְּפִיחֵי כָּפָן" (שבת לג ע"א), שפירושו: רבים הרוגי הבטן המלאה מִמֵּתֵי הרעב.
עצה טובה אחרת לרוצים להקפיד על כמות האוכל בכל ארוחה: לקחת לצלחת רק את כמות האוכל שמעוניינים לאכול, ואחר כך לא להוסיף ולקחת עוד ועוד אוכל - גם אם העין "תובעת" זאת.
כידוע, מזוננו מורכב ממזון מוצק וממזון נוזלי. עדיין מהדהדת באוזנַי הפרסומת של אייבּי נתן בשידורי תחנת הרדיו שלו "קול השלום": "שתו מים, שתו מים". ויש צדק באמירתו זו. על השתייה נאמר כבר בישעיה (נה, א): "הוֹי כל צמא לכו למים". ועוד נאמר בנושא זה בקִצור שולחן ערוך (לב, יז): "ובעניין השתייה, המים הם המשקים הטבעיים לאדם ובריאים לגוף".
על ערכּם הגדול של המים כמשקה לאדם ולבעלי החיים נכתב רבות. כדאי לציין את ההתייחסות הבאה: "מים נקראו חיים" (אבות דרבי נתן לד).
אפשר ללמוד ממובאות אלה שיש להימנע משתיית מים בזמן האכילה. אך (וזו גם דעתו של הרמב"ם) אפשר לשתות קצת יין (כוסית אחת) במהלך הארוחה. כוסית, ולא תכולת בקבוק יין שלם, כמנהג רבים מבּני עמי אירופה.
זה צו עליון - מצַווי הטבע החשובים ביותר. לאחר האכילה רוב רוּבּהּ של האנרגיה בגוף מופנית לעיכול המזון - שזה עתה נאכל. ולכן אדם מרגיש עייפות מסוימת לאחר שסיים את ארוחתו. ועל כן כל פעילות גופנית, מנטלית או רוחנית אסורה לאחר הארוחה. על כך נאמר בקִצור שולחן ערוך (לב, ו): "כלל גדול בדרכי הרפואה שקודם האכילה ייגע בהליכה או בעבודה עד שיתחמם גופו ולאחר כך יֹאכל".
כאמור, לאחר האכילה אדם צריך להמעיט בפעילות מכל סוג שהוא: גופנית, מנטלית ורוחנית. הרמב"ם מזהיר מפני פעילויות כלשהן לאחר האכילה, ועל כך הוא אומר בספרו 'הנהגת הבריאות', השער הראשון, 3: "התנועה לפני המאכל כולה טובה, כן התנועה אחר המאכל כולה רעה. ודע כי תנועה אחר המאכל מזקת מאוד, ר"ל לא תנועה מקומית, ולא משגל, ולא מרחץ... והשינה תעזור על הבישול". בבישול הכּוונה לעיכול המזון ולספיגתו במעי.
לשאלה זו כמה פנים. על תנוחת האדם בשעת האכילה, אמר הרמב"ם: "לעולם כשיאכל אדם ישב במקומו או יטה על שמאל ולא יהלך, ולא ירכב ולא ייגע ולא יזעזע גופו ולא יְטַיֵיל עד שיתעכל המזון שבמעיו" (משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות, ד, ג). ועוד נאמר על תנועת האדם בזמן האכילה: "שלושה דברים מתישין גופו של אדם (ושניים מהם): אכל מְעוּמָד, ושתה מְעוּמָד" (גיטין ע ע"א). אכילה ושתייה חייבות להיעשות בישיבה, ולא בשום תנוחה אחרת: לא בשכיבה, לא בעמידה, לא בהליכה ולא בריצה.
כבר בגן הילדים ובבית הספר לימדו אותנו: "אין משׂיחין בשעת הסעודה". זוהי אמירתו של רבי יוחנן, שעליה הוסיף בגמרא: "שמא יקדים קנה לוֵשט ויבוֹא לידי סכנה" (תענית ה ע"ב). היבט נוסף לכך שאין לדבּר בשעת הסעודה עקב הצורך להתרכז באכילה עצמה - מה שמוביל לעיכול נכון ויעיל של המזון.
בתרבויות ובדתות שונות, וכמובן גם ביהדות, המזון שאנו אוכלים הוא דבר מקוּדש וכך יש להתייחס אליו. וכלל ראשון לפני הסעודה הוא חובת נטילת ידיים. מובן שיש לכך גם היבט היגייני. היהדות רואה בנטילת ידיים טרם הארוחה חובה שאין להשתמט ממנה, ועל כך נאמר: "אמר רבי זריקא אמר רבי אלעזר: כל המזלזל בנטילת ידיים - נעקר מן העולם" (סוטה ד ע"ב). ועוד נאמר באותה מסכת (ד ע"ב): "כל האוכל לחם בלא נטילת ידיים - כאִלו בא על אשה זונה".
ללעיסה איטית וממושכת חשיבות רבה בעיכול נכון של המזון. נקודה זו חייבת הדגשה, כיוון שרובנו איננו לועסים די הצורך את מזוננו, אלא בולעים אותו. המזון חייב להילעס עד כדי כך שמתקבלת בפה עיסה נוזלית, שאותה ורק אותה יש לבלוע. ועל כך אמר היפוקרטס, גדול רופאי יוון העתיקה ואבי הרפואה המודרנית: "שתֵה את מזונותיך". יש ללעוס את המזון עד שיהפוך לנוזלי ורק אז יש לבלוע אותו.
על חשיבוּת הלעיסה אומר הרמב"ם: "כוונתנו הראשונה במיוחד בעשיית המזונות היא, שיתעכל המאכל עיכול יפה" (פרקי משה ברפואה, המאמר העשרים). אפשר לומר בבירוּר את הכלל החשוב הבא: אלה שלועסים הרבה אוכלים מעט. הם מגיעים לשובע לאחר אכילת כמות קטנה יותר של מזון. התוצאה - מניעת השמנת-יתר, שהיא מתחלואיה של חברת השפע. ידוע גם הנאמר במסכת ברכות (נד ע"ב): "ואמר רב יהודה שלשה דברים מאריכין ימיו ושנותיו של אדם: המאריך בתפִלתו והמאריך על שולחנו וגו' ". כאמור, אכילה איטית, רגועה ושקטה מולידה אכילה בכמויות קטנות - מה שמוליד בריאות.
המאמר ערוך מתוך הספר "להיות בריא", הוצאת פוקוס. פורסם בפורטל לתזונה בריאה eatwell
לפורום תזונה בריאה
נא להמתין לטעינת התגובות
