ראשי » סגנון » ניו אייג' » בין גוף לנפש

בנגיעה אחת רכה: קונטקט ועכבות נוספות

חגית אלמקייס תמיד ידעה ששניים זה הרבה יותר מאחד. אבל אז היא ניסתה לרקוד קונטקט, ושנאה כל רגע. בסוף היא הצליחה להתמסר ולגלות שחופשי זה דווקא לגמרי ביחד

הנה משהו שאני יודעת על עצמי בוודאות. אני טובה בלבד. אני יודעת לעשות את זה לבד. מה זאת אומרת מה? כל דבר. הכל. כלומר, תנו לי משימה ותגידו לי שעלי לבצע אותה, תוסיפו לכך דד ליין קשוח ואני רק אשלח לכם SMS או מייל שיהיה כתוב עליו: DONE. המשימה הושלמה.

אני יודעת ששניים זה יותר מאחד וגם אני חונכתי על ברכי "עבודת הצוות" של דובוני אכפת לי. וכן, למרות שאני חובבת שיתופי פעולה, אוהבת סיעור מוחות, מחפשת תמיד חיבורים יוצאי דופן ופתוחה לשילובים מעניינים, יש מקומות בהם אני אוהבת סולו ושם קשה לשכנע אותי אחרת.

אחד המקומות האלה זה רחבת הריקודים. שם אני לא רוצה להתאמץ. אני רוצה להתמסר אל המוזיקה, לתת לגוף שלי ולזרום עם מה שמרגיש לי, בלי להתאים את הקצב הפרטי שלי לאף אחד שעומד מולי.

למה אני מספרת את כל זה? כי כשהכרתי את האהוב שלי, בין כל שאר תחביביו המגונים (הוא שר

בחבורת זמר??), נחשפתי גם לריקודי הקונטקט אימפרוביזציה. הבחור שאני אוהבת, מה לעשות, אוהב לרקוד קונטקט, ואי אפשר להאשים אותו. כשאני צופה בו רוקד אני מתמלאת הודיה על מי שהמציא את שיטת הריקוד הזאת, שהיא כל כולה זרימה, מגע וחיבור בין אדם לאדם. נראה כאילו הוא נולד לריקוד הזה ואני מתמוגגת מלצפות בכל תנועה ותנועה שלו, שלא לומר מתפוצצת מרוב קנאה, דבר שמעורר בי שאלה מהותית לגבי עצמי: האם ייתכן כי נועדתי לרקוד לבד?

טוב, אם זה היה כל כך מובן מאליו, לא בטוח שהייתי כותבת על זה בכלל, אבל לאחרונה יצא לי לפקפק בסיסמה הזאת שמכרתי לעצמי לא מעט זמן. האם אני אכן סוליסטית בנשמתי שאינה מוכנה לחלוק את גופה ואת המרחב שלה על רחבת הריקודים? ואם כן, מה זה אומר על החיים שלי? על הזוגיות שלי? האם זה מעיד משהו על חיי בכלל או שאני אדם אחד על רחבת הריקודים ואדם אחר מחוצה לה?

אני חופרת ידועה ומשובחת. שעות על גבי שעות של חפירות. אם לא היתה לי עט, סביר להניח שהייתי משתמשת באת. אז החלטתי לכתוב את העניין תוך כדי תנועה.

בפעם הראשונה שהגעתי אל שיעור קונטקט חוויתי תסכול. הרגשתי כל כך לבד בתוך המוני האנשים שחיפשו אחד את השני דרך מגע. הרגשתי את המאבק הפנימי המתחולל בתוכי. אני רוצה לבד, טוב לי לבד, כיף לי לבד, אבל זה כל כך הרמוני וכל כך יפה ביחד! למה אני לא מצליחה לעשות את זה בשניים (חוץ מאשר עם בן זוגי) באותה קלות וקלילות בה כולם מתמרחים על הרחבה?
 

איך ייתכן שמה שנראה לי כל כך יפה מבחוץ, הוא משהו שכל כך מעייף אותי כשאני בתוכו? למה אני לא משחררת אותי, לעזאזל?

תשתחררי, בחייאת, ניסיתי להכריח את עצמי והמצב רק החמיר.

אז נחתי.

כלומר, ממש נחתי.

בהתחלה עזבתי את הרחבה בתסכול ופשוט ויתרתי. הפסקתי לרקוד.

רק התבוננתי והרגשתי.

אחר כך חזרתי אל הרחבה והחלטה שלמה בליבי: זה מה יש. אני אוהבת לרקוד לבד. אני רוצה לרקוד לבד וזה בסדר להגיד "לא" לכל מי שרוצה עכשיו להעיף אותי באוויר, לגלגל אותי על הרצפה או סתם להתחכך בי ברכות. זה מעייף אותי. אם יש מקום אחד שלא בא לי להתאים את הקצב שלי לאף אחד, הרי שזה ממש כאן. אני באה ליהנות מהריקוד, אז למה לפגום בהנאה שלי?

גלשתי אל רחבת הריקודים בחזרה, בטוחה יותר מתמיד, והשבתי לעצמי את הנאת הריקוד, ללא רגשי נחיתות או רגשות אשם. חקרתי את התנועה ואת הריקוד בתוך העולם שלי, ללא קשר למה שקורה מחוצה לי.

התמסרתי אל הגוף שלי, אל הקצב שלי, אל התנועה שהיא רק שלי ואל המרחב הפרטי שבו אני עם עצמי מתנועעת לקצב צלילי המוזיקה. לאט לאט הרגשתי שאני מאפשרת לי יותר ויותר חופש בתוך הלבד הזה. הראש שחרר כל ציפייה והגוף הגיב בהתאם. רקדתי בחופשיות ובהנאה גדולה לצלילי המוזיקה המופלאה.

למרבה הפלא, בדיוק במקום הזה משהו קרה. הגוף שלי נפתח להרמוניה שהתרחשה סביבו. אט אט הרגשתי שיש מקום ופתח לעשות את זה בשניים. בהתחלה בהיסוס ותוך כדי גישוש, אחר כך בהתמסרות מוחלטת ובהמשך גם בשלשות וברביעיות, מה שהפך לחגיגה אחת גדולה.

דווקא במקום שבו הרשיתי לעצמי ליהנות מהתנועה שלי לבד עד הסוף גיליתי שאין לי בעיה לחלוק את מרחב הריקוד שלי. גיליתי את החופש שלי בתוך התנועה גם ביחד. הבחנתי תוך כדי תנועה כמה החופש הוא state of mind הלכה למעשה. כמה חופש יכול להיווצר כשאתה מבטא את עצמך מול אדם אחר, תוך כדי תנועה.

ככל שהסכמתי לגשש באזור הלא ידוע, הלא בטוח, הלא מוכר, חוויתי יותר ויותר חופש. עדיין היה לי כיף לקחת הפוגות ולחזור אל המרחב שלי, או לפחות אל האזור הבטוח מול בן הזוג שלי, אבל גיליתי שכאשר אני פותחת את האפשרות לחלוק את המרחב הפרטי שלי עם אנשים חדשים סביבי, מתרחש קסם מופלא.

כשחזרתי הביתה, מסופקת מהתהליך שהצלחתי לעבור במפגש אחד בלבד, הרגשתי כמה עמוק ניתן להתייחס לכל דבר בחיים... עוד בדרך הביתה, במהלך הנסיעה, הבחנתי כמה המפגש עם הקונטקט סימל עבורי תהליך עמוק, ארוך ומשמעותי שעברתי עם עצמי בנושא הזוגיות.
פתאום זה היכה בכל הפחדים שליוו אותי במשך שנים ארוכות: אפשר לעשות את זה בשניים ועדיין להיות לגמרי חופשיה.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...