הים הדרומי: חוגגים חמש

הילדים הניו זילנדיים מתחילים ללמוד בבית הספר ביום ההולדת החמישי שלהם. כך אפשר לראות בכל יום ילד חדש מצטרף לכיתה, וכך גם בנה של דנית פלג, שחגג יום הולדת ביום הבחירות במדינה. מזל טוב

דנית פלג | 26/11/2008 8:32

יום לפני מסיבת יום הולדת חמש של הגדול, ירד שלג בבוקר. נובמבר הוא החודש האחרון של עונת האביב, לפני תחילתו הרשמית של הקיץ בדצמבר, אבל השנה מזג האויר קצת השתגע, למרות שכל השנה מזג האויר כאן קצת משוגע, כך שלא היינו צריכים להיות מופתעים.

חוגגים יום הולדת צילום: דנית פלג

יום אחר כך, בשבת, השמיני לנובמבר, יום הבחירות (לא, לא הצבעתי, תצטרכו לקרוא כמה טורים אחורה כדי לדעת למה), היה מזג אויר נעים במיוחד, וכל זכר לשלג של אתמול נמחק עם קרני השמש הראשונות שיצאו בבוקר. הדאגה היתה שנצטרך להעביר את מסיבת יום ההולדת הביתה, במקום בפארק, כמו שהיה בתכנון המקורי, וכמו שקרה לנו גם בשנה שעברה.

כל חששותינו נתבדו, והמסיבה היתה הצלחה גדולה. הילדים שיחקו מחבואים, השתמשו במתקני המשחקים של הפארק, אכלו ממתקים, והשתמשו בצבעי הפנים כדי לצבוע את כל חלקי הגוף וגם את הבגדים. טוב, למעשה רק הקטנה שלי צבעה את כל חלקי הגוף שלה, וצביעת הבגדים לא הייתה מתוכננת, אבל מעבר לזה כולם נהנו, גם ההורים.

מפל בניו זילנד צילום: דנית פלג

בניו זילנד, הילדים מתחילים ללכת לכתה א' בגיל 5. השנה הראשונה היא מעין שילוב בין התכנים של גן חובה והמסגרת והמשמעת של בית ספר. אבל שלא כמו בישראל, לא כל השנתון מתחיל את הלימודים ביחד, אלא כל ילד, כשהוא מגיע לגיל חמש, מתחיל ללכת לבית ספר. כך, במהלך השנה הראשונה, כל הזמן מצטרפים ילדים לכתה. מי שהתחיל את הלימודים לקראת סוף השנה, צריך לחזור על שנת הלימודים הראשונה שוב.

כיוון שחופשת הקיץ מתחילה בדצמבר, וכיוון שהגדול שלי ביישן מטבעו ולא מתמודד כל כך טוב עם שינויים, החלטנו שהוא יתחיל ללמוד רק בפברואר, לאחר סוף חופשת הקיץ, ולא ביום ההולדת שלו, חודש וחצי לפני סוף שנת הלימודים.

נוף ניו זילנדי צילום: דנית פלג

כדי לעזור לו להתרגל לרעיון, אנחנו הולכים פעם בשבוע לבקר בבית הספר, ומצטרפים לכתה שאליה הוא היה משתייך לו היה מתחיל ללמוד מיד אחרי יום ההולדת. באותו היום הוא לובש את מדי בית הספר (הוא נראה מצוין בהם), מכין שיעורים והולך כמו כל ילד אחר. גם אני יושבת איתו בכיתה. בשנת הלימודים הראשונה הרבה ילדים באים לביקורים, וההורים שיושבים בכתה מתקבלים בברכה, והם מחזה נפוץ.

גם בשבילי זאת חוויה של מעין פעם ראשונה. בית הספר כאן

שונה כל כך מהלימודים בקיבוץ שגדלתי בו. אולי הוא לא שונה מאד מבתי הספר העירוניים הישראלים, אבל מעולם לא למדתי באחד, כך שאין לי מושג. הכיתות הקטנות והיחס האישי שמקבלים הילדים, וגם אני, נוטע בי תחושה מסוימת של ביטחון. באופן מצער, הגדול ואני לא חולקים את התחושה הזאת. לפחות יש לי עד תחילת פברואר כדי להכין אותו. אה כן, וגם ללמד אותו את האלפבית העברי. לפתע אני מרגישה איך תחושת הביטחון מתחילה לעזוב אותי לאט לאט.