מיסטיקה שהיא פוליטיקה, פוליטיקה שהיא מיסטיקה
האם יש קשר בין מחאה חברתית לחומרים פסיכדליים? המהפכנים הדלוקים של שנות השישים שלחו מעטפות עם ג'וינטים לאלפי אנשים, פיזרו כסף על רצפת הבורסה וניסו לגרום לפנטגון לרחף באוויר. עידו הרטוגזון מסביר מהו אקטיביזם פסיכדלי ולמה זה מה שישראל צריכה עכשיו
בכל הנוגע למפלגת הגאולה אני תמיד נשאל "האם זה רציני?" או פשוט נתקל בטענה ש"זה לא רציני". עבור רבים מפלגת הגאולה היא בזבוז אדיר של אנרגיה יצירתית על דבר שטותי לגמרי.
אני מודה, מפלגת הגאולה היא פרוייקט שטותי למדי. אבל אני ממשיך לומר למי שזה מעניין אותו - בעיני מדובר גם בפרויקט רציני מאוד, מבחינתי הכי רציני שיש. בעיני אנשים מסוימים, לפרוייקט כזה אין מקום במצב פוליטי אקוטי וכששאלות דחופות עומדות על הפרק. הטענה המובלעת שלהם היא בסגנון: "נו באמת, כשאנשים מופגזים בעזה ובשדרות אתה רוצה לדבר על תודעה?”
אין זו שאלה פשוטה. גם מפלגת הגאולה עצרה את הקמפיין שלה בעקבות הלחימה. אך אני מאמין שלתודעה שלנו יש תפקיד מכריע בכל פתרון פוליטי אמיתי, ושפתרונות פוליטיים שלא לוקחים בחשבון את התודעה הינם כוזבים במהותם.
הנביא הפסיכדלי טרנס מקנה אמר ש"הדבר הראשון שכל אקטיביסט צריך לעשות זה להפוך לפסיכדלי". המשפט הזה, שמעסיק אותי כבר מזה כמה שנים, הוא בעיני התחלה מצויינת לדיון על הקשר בין פוליטיקה לבין תודעה.
מה זה אקטיביזם פסיכדלי? מה הייחוד שלו? מה היתרונות שלו ומה החסרונות? נתחיל מזה שאקטיביזם פסיכדלי הוא לא המאבק ללגליזציה של סמים. זה אמנם מאבק חשוב בפני עצמו אבל רק חלק מצומצם של העניין.
אקטיביזם פסיכדלי הוא מודוס
ככלי ראשון במעלה להרחבת תודעה והכרת הטבע הרב מימדי של המציאות, לחומרים פסיכדלים יש כאן משמעויות פוליטיות מסחררות. האקטיביזם הפסיכדלי מכיר בכך שבשביל להתמודד עם הקואליציה של צביקה הדר, לב לבייב, איווט ליברמן והאגו – צריך קצת כלי נשק לא קונבנציונלים.
כלי נשק הללו מגיעים מתוך התודעה. השחרור שהיא מציעה אינו רק שחרור פיזי שמתבטא בהעברת השליטה על אמצעי הייצור, או העברת טריטוריה מידיה של קבוצה אחת לידיה של קבוצה שניה עם אידאולוגיה קצת אחרת. זהו שחרור שמציע אופק חדש לחלוטין עבור החברה.
מבחינה היסטורית, האקטיביזם הפסיכדלי הוא תנועת תרבות שהגיעה לשיאה בתקופה קצרה מאוד - בין הסתיו של 1966 ועד "הקרב על שיקגו" שהתרחש בוועידת המפלגה הדמוקרטית ב-1968.
הסטריאוטיפ הרווח שם את כל תרבות הנגד של שנות השישים בסל אחד, אך כותבים רבים שעסקו בשנות השישים מצביעים על כך שהמהפכה של שנות השישים הייתה מורכבת למעשה משני זרמים נפרדים.
הצירוף בין שני הזרמים הללו יצר סוג חדש של אקטיביזם. הוודסטוק של האקטיביזם הפסיכדלי הזה, התרחשה ב"Human Be-In", פסטיבל שהתקיים בסן פרנסיסקו ב-14 בינואר 1967. את הפוליטיקה האחרת של ה- Human Be-In אפשר להבין כבר מהשם שלו ומכותרת המשנה: "Gathering of the Tribes". ה-Human Be-In התעניין בכל בנאדם שהיה שם (משחק המילים על Human Beings ו-Be-In) ורצה להוות איחוד של השבטים השונים לשינוי: לחבר בין המורדים הפוליטיים למורדים התרבותיים, או כפי שכינו זאת חלק: "לבצע פסיכדליזציה של השמאל הרדיקלי".
כ-25,000 איש השתתפו ב-Human Be-In. בין הדוברים באירוע היו פעילים פוליטיים כמו דיק גרגורי וג'רי רובין אמנים ומשוררים כמו גארי סניידר, לינור קנדל, מייקל מקלור ולורנס פרלינגטי, מחפשי הארה פסיכדלים כמו אלן גינסברג, טימותי לירי וריצ'רד אלפרט (לימים ראם דאס) ו"כל להקות הרוק של סן פרנסיסקו". השילוש הזה בין אקטיביזם, אמנות ומיסטיקה היה מקור הכח של התנועה החדשה שחיפשה לתת תשובה הוליסטית לאתגרים של זמנה.
ה-Human Be-In היה אירוע האקטיביזם הפסיכדלי המכונן של שנות השישים. מסביב לו צצו בתקופה שבין 1966 ל-1968 עוד התארגנויות מהסוג שאחת המפורסמות בהן הייתה זו של ה"דיגרס", קבוצת אמנים אקטיביסטית מסן-פרנציסקו. בהופעות הרחוב של הדיגרס לא היו צופים. השכונה כולה הפכה לתאטרון וכולם היו חלק מההצגה. אפילו העימותים בין שוטרים לדיגרס היו חלק מההופעה. המניפסט של הדיגרס קרא לאירועי הרחוב שארגנו "ריטואלים של שחרור, ניכוס מחדש של טריטוריות בעזרת הרוח". הפעילות של הדיגרס נועדה לסייע לצופים להשתחרר מהאחיזה שקנו בתודעה שלהם אמצעי המדיה ו"להתחיל לחוות". "אם הזכוכית נחתכת, אם המרחק המרופד של המדיה מוסר, הפציינטים עשויים שלא להגיב יותר כאנשים נורמליים לעולם", הם אמרו, "הם יהפכו לשחקנים בחיים... קבוצה של הוויות משוחררות".
התפיסה שלהם לגבי שימוש חומרים פסיכדלים ראתה בהם כלי להרחבת הגבולות והגשמת האינדיבידואל אבל הייתה מעוגנת תמיד בקונטקסט חברתי. כתנועה אקטיביסטית הם התרכזו בדברים בסיסיים מאוד: מזון, ביגוד, קורת גג ויצירתיות. בין השאר הם הקימו Free Stores שבהן היו מגישים מזון וביגוד בחינם. היית יכול לבוא לחנות כזו ולצאת שבע ועם שקית מלאה בבגדים. אנשים פשוט היו מביאים את הדברים שלהם מהבית ולכולם היה מספיק. לדיגרס היה אפילו מגש מזומנים למי שהיה חסר לו כסף.
עבור הדיגרס, המאבק האידאולוגי בין מי שקראו לנשירה מהחברה (החלקים הקיצונים בתנועה הפסיכדלית) לבין מי שרצו לצאת למאבק חברתי (השמאל החדש) היה כר למשחקים שקראו תיגר גם על הנחות היסוד של שתי הקבוצות.
"הדיגרס לעולם לא מחו עבור או נגד משהו, וסרבו להתפתות על ידי ההנחות הרומנטיות של השמאל החדש, שהאמונה שלו באפקטיביות של לומר את האמת לבעלי הכח הסגירה את הנאיביות שלו" כותבים מרטין לי וברוס שליין בספרם Acid Dreams. "לדיגרס לא הייתה כל כוונה לבזבז את האנרגיה שלהם בשביל מחאת שמאל עצבנית שבסופו של דבר תמלא משבצת של 20 שניות בטלויזיה. אם רצית עולם טוב יותר, טענו הדיגרס, עליך לגרום לו לקרות, בגלל שאף אחד – בטח לא פוליטיקאים שקרנים – לא יגיש אותו לך על מגש של כסף. כדי לקחת את מה ששייך להם בזכות, אנשים צריכים לקחת אחריות על החופש שלהם פה ועכשיו: 'אף רגע קפוא עבור המהפכה המדומיינת של מחר'. הדיגרס ניהלו את ענייניהם כאילו האוטופיה היא כבר עובדה מוגמרת וכולם כבר חופשיים".
אייבי הופמן היה אקטיביסט יהודי חרוץ שנאבק ללא לאות עבור זכויות אדם ושבאיזשהו שלב לקראת סוף שנות השישים אכל LSD והתחיל לחשוב על המהפכה מזווית קוסמית יותר. המפגש הראשון של הופמן עם הדיגרס הייתה בפגישה שקיימו ה-SDS ביוני 1967. דובר קבוצת הדיגרס שהגיע לפגישה התפשט לפתע במהלך המפגש וקרא לשאר הנוכחים לעשות כמותו. כאשר איש לא נעתר לדרישתו הוא החל להפוך שולחנות וכסאות. כל הנוכחים היו מזועזעים, מלבד הופמן. הוא היה מהופנט.
יחדיו עם ג'רי רובין, עוד פעיל מרקסיסטי שהיה ממנהיגי המחאה נגד המלחמה בויאטנם ואז נדלק על LSD והפך לאקטיביסט פסיכדלי, הקים הופמן את ה-Yippies, גרסה רדיקלית של ההיפים. הקבוצה הזו עמדה במרכז כמה מארועי המחאה הבולטים והמרתקים של שנות השישים.
פעם אחת, למשל, הם שלחו ביום האהבה 3,000 מכתבים לנמענים מקריים ברחבי ניו-יורק כשבכל אחד מהמכתבים היה ג'וינט מריחואנה והפתק "קראתם על זה. עכשיו אתם רוצים לנסות את זה. הנה זה. נ.ב - מספיק שתתפסו עם זה עליכם ואתם יכולים להשלח לחמש שנים בכלא". את הכסף למבצע הזה תרם לא אחר מג'ימי הנדריקס.
כששדרן הטלוויזיה ביל יוגרנסן הציג את אחד מהג'וינטים שנשלחו במכתבים בטלויזיה הוא כמעט נעצר בשידור חי.
את ההשראה לפעילות שלהם שאבו הייפים לא רק מתוך הפוליטיקה וה-LSD אלא גם מהוגי מדיה ואמנות כמו מרשל מקלוהן ואנדי וורהול. לפעילויות שלהם הייתה איכות של מלחמת גרילה סימבולית כנגד סמלי הכח. פעם אחת הם חדרו לבורסה של ניו-יורק כמבקרים והצליחו להשליך ממרפסת הגלריה שטרות כסף אל קומת המסחר. היו להם בסה"כ 300 דולר, אבל זה הספיק כדי לגרום לברוקרים להסתער על הרצפה, לדרוס אחד את השני, לעצור את המסחר בבורסה ולהציג את העולם הפיננסי באור מגוחך. באותו חודש השקיעה הבורסה 20 אלף דולר בבניית מחיצה שתמנע תקריות עתידיות כאלו.
האירוע המפורסם ביותר שארגנו הייפים היה כנראה זה שבו ניסו הייפים לגרום לפנטגון לרחף באוויר. בניגוד למיליטנטים שרצו להשתלט או לחסום את הפנטגון, הייפים חפשו לפגוע בו פגיעה סימבולית.
אפשר לבקר את הפעילות של הדיגרס ושל הייפים מכל מיני בחינות פוליטיות ותיאורטיות. ובכל זאת, נדמה לי שאפשר ללמוד הרבה מהדוגמאות הללו לגבי מה שחסר לפוליטיקה שלנו: שאר רוח שמותח את גבולות הדיון הפוליטי מחוץ לטריוויאלי ולמובן מאליו, וקורא תיגר על הנחות היסוד של השיח.
אקטיביזם פסיכדלי הוא קריאה טרנס יקומית לפוליטיקה המקומית. תפקידו היא להראות לחברה דרכים אלטרנטיביות שאפשר לצעוד בהן. מה שהוא מציע הוא לא "הדרך", לא דרך אחת מושלמת, אלא דרכים נוספות שבהן ניתן לבצע הרחבת תודעה קולקטיבית לחברה ולגרום לה לחשוב מחוץ למה שהסוציולוגית אן סווידלר מכנה אותו "ארגז הכלים של התרבות".
אקטיביזם פסיכדלי לא דווקא חייב להציע פתרונות אופרטיבים שניתן ליישם אותם מיד. התפקיד שלו הוא להציע אופקים חדשים ומשני תודעה עבור התרבות להתבונן בהם ולשאוף אליהם. לעומת זאת, בניגוד לפעילות פוליטית סטנדרטית, הוא כן מציע תמיד התייחסות ישירה למצבו של היחיד ופתרונות ישירים למצב הקיומי שלו. כי אקטיביזם פסיכדלי הוא אקטיביזם שמתחיל מבפנים, במצב התודעתי של האקטיביסט באפשרות שלו לשחרר את עצמו, בקריאה של הדיגרס שלא לחיות אפילו רגע אחד בתחושה של קפאון עבור חלומות על מהפכה מדומייינת שתגיע אולי יום אחד בעתיד. האקטיביזם הזה יודע שהתפקיד הראשון של כל אקטיביסט הוא להתחיל את המהפכה מבפנים.
כשמתבוננים במצב בישראל 2009, על הקרב המאסף בלתי נגמר בין מה שנותר מאידאולוגיות השמאל והימין, על הדריסה השיטתית של כל מה שהוא אנושי על ידי וולגריות מאורגנת שמקודמת על ידי המדיה והפוליטיקה, על העוני הפיזי, התרבותי, הרוחני – אקטיביזם פסיכדלי הוא אחד הכלים החשובים ביותר שיש לנו במאבק על אופקים חדשים.
נא להמתין לטעינת התגובות
