אלנבי תמיד מחכה בפינה: חוויות מכנס עם נזיר טיבטי
שאלתי את גן גן אם בחיי היומיום הוא כועס לפעמים. הוא משיב בחיוב. מתברר שהוא נחשב לנזיר כעסן, מה שמראה שהמלאכה רבה גם אם אתה בדהרמסלה. אבל החכמה היא להיות באלנבי נטול כעסים. עלילות ג'ודי, ריקי והשחקנית סנדרה שדה בסדנה רוחנית
הנזיר גן גיאצו ידידי הדהרמה, מתוך האתר
התחלתי לתרגל את "הדהרמה", תורתו של הבודהה, לפני חמש שנים. ספגתי הרבה שעות לימוד במקום שנקרא תובל, בו עורכת עמותת "ידידי הדהרמה" ריטריטים עם נזירים בודהיסטים שהיא מביאה לארצנו המיוסרת. הרעיון הוא כזה: לא חייבים לטוס לדרמהסלה - הדהרמהסלה מגיע לקיבוץ תובל.
אף פעם לא אשכח את הריטריט הראשון שלי, לפני ארבע שנים. גן גן גיאצו, נזיר טיבטי דובר טיבטית, מגיע לריטריט בקיבוץ תובל יחד עם נזיר מערבי העונה לשם ג'וש, ומופקד על התרגום. כמה זה עולה? אני שואלת את מי שהיה אז מורי, טרי שולמן. זה על בסיס דאנה, הוא אומר. מה שיפה בידידי הדהרמה זה שאת משלמת כמה שהלב, הכיס ויובל מהבנק מאפשרים לך, אז עם הרבה מאוד חמלה כל אחד יכול להשתתף בחוויה.
אני וסנדרה שדה, חברה שחקנית מיוסרת שנאבקת במיינד שלה ורוצה קצת להשקיט אותו, נוסעות לריטריט, לא לפני שאני רושמת אותנו אצל מיכל. "תביאו בגדים חמים, כי קר שם בחוץ. ואם יש מקום תיקחו את איילת שחזרה עכשיו מהודו והיא כבר מתגעגעת", היא מבקשת. יוצאות לדרך על הבוקר, חמושות בשקי שינה, תנורים, גטקס, אטמי אוזניים, כפפות ואודם מתאים.
דרך הדלת נכנסים בקלילות טיבטים: גן גן וג'וש
ג'ודי ליטני צילום: עודד אילן
סנדרה ואני נשאלות מה בא לנו לעשות: לחתוך סלט, לנקות, לשטוף כלים, לנגב או, שימו לב, להיות אחראיות על הגונג. מה זה אומר? בשש בבוקר מעירים את כולם עם גונג. מישהו צריך לעשות את זה. אנחנו סוגרות על ניגוב כלים, והריקי אומרת: אל תשכחו, אנחנו בשתיקה כל יום. גם בחדר? שואלת סנדרה. כן, עונה הריקי. טוב, כמובן לא יכולנו להתאפק. ואם אתם לא תגלו, גם אני לא אגלה!
החדר מקסים. יש חימום והרבה חמלה בינינו. מה לובשים? אני מחליפה לטרנינג מתאים. סנדרה הביאה אין סוף "אאוטפיטים", אצלה זה אומר בגדי ערב עם טאץ' הרים של המעצבת דורית שדה, גיסתה. כולם מתכנסים. אנחנו 50 איש בחדר מלא בכריות, במה קטנה, תמונה גדולה של הדלאי לאמה וכמובן בודהה, נרות והרבה חמלה. כולם מחכים בהתרגשות רבה לכניסת הנזירים. הם מגיעים! לוחשת הריקי.
כולם נעמדים. הדלת נפתחת ודרכה נכנסים בקלילות טיבטית הגן גן גיאצו ואחריו הנזיר המערבי, ג'וש, בגלימות (לא של דורית שדה) בצבע בורדו.
הגן גן משתחווה שלוש פעמים, בקלילות, לפני הבודהה. אחריו משתחווה שלוש פעמים הנזיר גו'ש. הם מתיישבים על הבמה. הקהל מתיישב לפניהם. גן גן גיאצו, שנראה בגיל בין ארבעה חודשים ל-400 שנים, כלומר הוא נזיר חייכן חסר גיל, פוצח בטיבטית את הריטריט, העוסק בעקרונות הבודהיזם. הוא מודה לנו על שמצאנו את הזמן לבוא לשמוע אותו. בשקט מופנם ובחיוך מתרגם אותו הנזיר המערבי ג'וש. אני מתרגמת כל מילה לעברית, ורושמת. אם יש מילים שאני לא מבינה אני שואלת את צבי להב, פסיכולוג בשיטה הבודהיסטית מרמת גן, שהפכתי אותו למורי (לא בעל כורחו).
סדר היום הוא כזה: התעוררות לצלילי הגונג בשש, מדיטציה ואחריה ארוחת בוקר, הרצאה פלוס שאלות. הפסקה. קבוצות לימוד, יוגה עם מדריכים מתנדבים, ארוחת צהרים (צמחונית כמובן). הפסקה.
שעות לימוד, ארוחת ערב, מדיטציה ולילה טוב. אני מתעכבת על האוכל למרות שזה אולי לא רוחני. אבל הוא היה מעולה. היתה אמונה עליו בחורה עם חיוך וגומת חן שידעה להשתחוות בקלילות מנוסה. אני עדיין מודה במבוכה, עם שתי כפות ידיים צמודות. בואו לא נשכח, אנחנו פה בעקרונות הבודהיזם, כמו שאני מבינה ולא מבינה.
אני שרה. צבי ממלמל: "זה חד פעמי"
סנדרה שדה אלי דסה
אתם בטח חושבים שמי שמתרגל את הדהרמה, אם הוא נולד בטיבט ומחליט להיות נזיר הוא בטח נטול כעסים. אם כך, לא! בנים ובנות. שאלתי את הגן גן שלנו, באנגלית כמובן, אם בחיי היום יום שלו הוא כועס לפעמים. כמובן! עונה לי הגן גן בחיוך. הוא נחשב בין החבר'ס לנזיר כעסן, מה שמראה לכם שהתרגול הוא יומיומי והמלאכה מרובה גם אם אתה בדהרמסלה - לא כל שכן באלנבי. אבל החכמה היא להיות באלנבי נטול כעסים. זאת משימתי.
בהפסקות אני יוצאת החוצה, יושבת על ספסל, מתחברת לטלפון הנייד שלי (עדיין לא ויתרתי עליו) ומתקשה לתאר את החוויה במילים. אחרי רגע מגיעות כמה "גירלס" לספסל, ומתחיל דיון במשמעות החיים. גברת מרמת החי"ל אומרת שמשמעות חייה היא ילדיה. נו, היא כבר חוטפת מבודהיסטיות ותיקות "ומה יהיה אם משמעות חייך ייסעו לניו-יורק?" "אמאל'ה", אומרת המשמעותית. זה כל כך נכון. עכשיו היא תצטרך למצוא משמעות חלופית. לא להיצמד יותר מדי לכלום. לא לילדים, לא לגבר, לא לעבודה, לא לפרח ולא לגמל. בחיי! תשאלו את גן גן.
עברו ארבעה לילות וחמישה ימים. בסוף הריטריט אפשר לקנות מלא ספרים על חסד, על הדלאי לאמה ועל בודהה. כמובן, מתוך חמלה של הכיס. אני יכולתי לחיות את חיי מריטריט לריטריט. יש ישיבת פרידה, והריקי מבקשת מהחבר'ה, בגילאי 17 עד 70 - לסכם. אנחנו יושבים במעגל. לתימהוני אני מגלה שקצת קשה לאנשים לדבר אישי, אפילו אחרי ימים של מדיטציות אין סופיות. ג'ודי קמה (פה אני עוברת לגוף שלישי - זה הערוץ הרוחני שלי). היא עומדת נפעמת, ומתחילה לשיר. בלי חזרות. בלי תכנון מוקדם. ויוצא לה "הילדה הכי יפה בגן. יש לה עיניים הכי יפות בגן".. ג'ודי אינה מסתפקת רק בשירה. היא עוברת לריקוד ומסיימת בפוזה של אריק קלפטון עם גיטרה. זהו, אין דרך חזרה. הדבר נעשה. צבי ממלמל: "זה חד פעמי".
וזה מחזק אותה. היא שואלת את סנדרה אם זה לא היה פתטי. מיינד בן 55 שר ומקפץ כשהדלאי למה תלוי על הקיר מאחוריה. הוא עדיין מחייך? היא תוהה. "זה היה גדול", אומרת סנדרה במבוכה. זהו. אלנבי וקינג ג'ורג' מחכים. הבנות מתקפלות. אנחנו לוקחות את ריקי רייקי ואת גברת אחת שרוצה להיות נזירה בטיבט הביתה. כולנו נפרדות בהרבה חמלה אחת מהשנייה. אני עולה למציאות שמחכה לי בקומה רביעית. למחרת אני מתעוררת בלי הגונג בשש. אני מתקשרת לסנדרה. "סנדרה", אני צוהלת. "אני הגונג שלך! בואי לים לעשות מדיטציה". סנדרה פחות רוחנית ממני. היא הלכה לישון בארבע ויש לה רופא שיניים בתשע (היא מחליפה את כל החיוך שלה). אני, עדיין עם החיוך שלי, יורדת לים ועוצמת עיניים. אחרי רגע אני אומרת למיינד שלי: קדימה, תפקחי את העיניים. עצמת אותם 55 שנה, הגיע הזמן לפקוח אותן!"
נא להמתין לטעינת התגובות
