בטלני הדהרמה: קהילה אלטרנטיבית בסן פרנסיקו
אביגיל גרץ הגיעה לסן פרנסיסקו בגלל ההיסטוריה שלה, ונשארה בגלל שגילתה בה את ממלכת הסנגהה, קהילה אנושית שחיה בראש אחר לגמרי
הרבה מהלימוד ומהתרגול הבודהיסטי מתייחסים לשתי האבנים הראשונות - לבודהה, לחייו, להשראה שהוא מביא לחיים שלנו ולדהרמה שהוא חשף ולימד, אבל איכשהו לאבן החן השלישית, לסנגהה, פחות מתייחסים. כאילו, מה כבר יש ללמד על התנהגות אנושית? בנוסף, הרבה אנשים מתייחסים לדרך התרגול כאל דבר אישי, פרטי. אדם יושב במדיטציה עם עיניים סגורות וכביכול לא משנה לו אִם וכמה אנשים יושבים לצדו.
אבל כל מי שהיה בריטריט או סתם בקבוצת ישיבה יודע איזה הבדל ענק, לפעמים תהומי, ישנו כשאתה מנסה לשבת לבד בבית לעומת ישיבה לצד עוד אנשים, ולא משנה אם הם שותקים ועסוקים בבלבלות של עצמם. יש כוח עצום להיות בחברה של אנשים שנמצאים אתנו באותו מסע התעוררות אל עבר החופש.
והמסע הוא כמובן אף פעם לא אותו דבר. והחברות היא ללא כללים והיא אפילו לא תמיד ספציפית או מחייבת את אותה שפה, וזה מה שמאפשר לסנגהה להיות דבר מאוד מאוד רחב, פתוח ודינמי, שבמובן העמוק כולל את כל בני האדם השואפים להיות מאושרים ושמייחלים את האושר והחופש לא רק לעצמם אלא לכל יתר היצורים החיים לצדם.
סן פרנסיסקו, ששמעתי רבות על הקסם שלה, בעיקר על האובך השורר בה והפתיחות לקהילה ההומו-לסבית, מרגישה לי כמו מורָה המתמחה בסנגהה. זה התחיל בהזמנת הכרטיסים מניו-יורק, ברגע האחרון כמובן, כשכתבתי מייל לעמית ותיק מהעבודה שנמצא בה בשליחות ציונית ובו שאלתי אם זה בסדר לנחות עליו ועל אשתו ליום-יומיים.
"בטח" הוא כתב, בכל זאת עבדנו בארגון סוציאליסטי, ואנחנו הזדרזנו להזמין כרטיסי טיסה שיוצאים מאריזונה מתוך מחשבה שאחרי יום-יומיים בעיר נמשיך לדרכים, לטבע הפראי של קליפורניה ושכנותיה.
אז כביכול הגענו
וכמובן גם מפגש עם הסנגהה הבודהיסטית שהתברכה במרכז תרגול מדהים מחוץ לעיר ובכנסיות (כן, כנסיות נוצריות) שמארחות מפגשי מדיטציה בתוך העיר.
האימרה המקומית אומרת שיש הבדל אחד גדול בין לוס אנג'לס השכנה לסן פרנסיסקו. בלוס אנג'לס השאלה היא "מה יש לך ומה אתה עושה", ובסן פרנסיסקו השאלה היא "איזה בנאדם אתה".
סנגהה היא כמו מֵיכל שנותן לך כל הזמן להיות מי שאתה רוצה להיות. שעוזר לך להתכוונן לשם. היא לא כולאת אותך בדימוי של מי שאתה חושב שאתה, כפי שאנחנו עושים לעצמנו. היא רואה את הפוטנציאל שלך, את יכולת הגדילה שלך, את הזכות שלך להשתנות ולהיות אדם חדש.
את השיעור הכי גדול שגרם לנו להישאר בעיר עוד ועוד קיבלנו מאותו חבר לעבודה ומאשתו. שיעור בנדיבות (זמן, בגדים חמים ואפילו בית ואוטו כשהם עצמם נסעו לענייני עבודה, סוציאליסטים כבר אמרתי?), ובפתיחות אנושית ומשתפת ששמחה בשמחת המסע שלנו, ובעצם בתמיכה רוחנית של הדרך שלנו אפילו שהם לא ישבו אף פעם בחיים למדיטציה. חבר סנגהה זה מישהו שרואה אותך ויודע שזכותך להיות מאושר פשוט כי אתה בנאדם. לצערי, בחברה האנושית שאנחנו חיים בה זה דבר די נדיר. את מי אנחנו רואים באמת כשאנחנו הולכים ברחוב?
אני יודעת שזה יכול להישמע שאני מגזימה, אבל זו החוויה שלי מהעיר, ובאמת שיש דרישות אנושיות אחרות בעיר הזו. למשל בכביש. בכל העיר העצומה הזו אין הרבה רמזורים ולעומת זו יש אלפי שלטי עצור. כמעט כל צומת פה מורכב מארבעה תמרורי עצור, מה שמכריח את כולם לעצור ולהסתכל לכל הכיוונים.
השיטה עובדת לפי הכלל הידוע: כל הקודם זוכה, כלומר מי שהגיע ראשון לצומת חוצה אותו וכך הלאה, לפי הסדר. כשאת חוצה את הצומת, הגיע תורך. באמת הגיע תורך ואת לא צריכה להיות מפוחדת ולעבור בחשש, כי את יודעת שכל השאר מפנים לך את המקום ומכבדים את זה שהגעת. את זה שאת בנאדם שזכותו לעבור ולא מטרד שהגיע לפניך. זה כולל כמובן גם את הולכי הרגל הרבים שיש פה. אנשים רואים אותך מתקרבת לכביש ונעצרים. את לומדת לסמוך על בני האדם, לתת אמון לכל הכיוונים.
בימים הראשונים בעיר הרגשנו שרוב מה שהאנשים עושים זה להסתכל מי חוצה, איפה, מתי וגם עסוקים בלתת לאחרים לעבור. אפשר להגיד שזה ציות קר לחוק, אבל אני חושבת שזה גורם לאנשים להיות אכפתיים לאחרים, נותן להם לחיות בכבוד, ללכת לדרכם.
זה מתבטא גם ביחס להומלסים הרבים שיש פה. הרבה מהם צעירים שנדמה שבאו להתנסות בתרמילאיות אורבאנית. קצת כמו החזון של ג'ק קרואק בספרו הנפלא בטלני הדהרמה, הם מנסים לצאת מהשגרה ולקרוא עליה תגר. והחברה מאפשרת להם את זה. כמעט בכל קרן רחוב תמצא קרטון שהוא בית זמני של מישהו או עגלת סופר מלאה חפצים המחכה לבעליה. המדהים הוא שאף אחד לא מפנה אותם או מעקם את האף. להומלסים יש אפילו עיתון ובמסעדות היוקרתיות יותר גובים מס בריאות מיוחד שנועד לאלה שאין להם ביטוח בריאות גבוה.
אתמול בערב ראינו עוד תקרית מפליאה. בחור צעיר עם ראסטות יצא לאיטו מחנות בגדים משומשים והמוכרת יצאה אחריו ובקול רם אך חברי אמרה לו, "נו באמת, זה לא לעניין שלקחת את המגפיים". היא לא הזעיקה שוטרים ולא צעקה אלא רק טרחה לצאת מהחנות ולדבר אליו. והוא אכן חזר! כאילו גם הוא מבין את חשיבות הערבות ההדדית המחזיקה פה את העיר הזו, שהיא באמת יפָה כמו בסרט.
האגדה הבודהיסטית מספרת ששאלו את הבודהה לפני מותו מהי חשיבותה של הסנגהה בדרך להארה והבודהה אמר הסנגהה היא ההארה. אז אולי אין בסן פרנסיסקו הרבה אור שמש, אבל יש פה גם הרבה זהב אנושי שאפשר להכניס ללב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם