פתאום אני שייכת: יצאתי להודו, תיכף אשוב
בטאי צ'י לימדו אותנו שבשביל להכות צריך שמישהו יתקוף, אבל אני רוצה להתקיף, לבעוט בענן, לבעוט מתוך הענן. יעל צבעוני נפרדת מהממלכה של אושו
אי אפשר לסכם שבוע, חשבתי הבוקר בעודי קופצת במדיטציית הדיינמיק. אין סיכוי שאעביר את השבוע במילים, שאצליח להסביר מה קורה פה, לי או לכם. אז ויתרתי, ויתרתי על הניסיון להיות הגיונית או לגמרי מובנת ושתלתי רגעים, פיסות קטנות של חוויה שהיתה וחלפה.
יש לי מוצ'ילה, ענקית. היא מונחת בחדר ואיתה מונחים הדברים שהבאתי ללא צורך – שתי ציפות, שמיכה, מעילי גשם, שלושה כרכים של שר הטבעות. יכולתי לקחת טרולי עם כמה בגדים וכלי רחצה, להחליף בין לבן לבורדו וזהו. ועכשיו קניתי גם בגד ים בצבעי הממלכה. החלטתי להישאר.
יום אחר כך החלטתי לעשות שימוש במוצי'לה ולהמשיך.
פתאום אני לא שונה. הולכת ברחוב ואפילו השער מתאים את עצמו לקצב של הודו (או לחילופין, עודף מדיטציות וטאי צ'י). אני אוכלת את האוכל שלהם, לובשת בגדים רחבים, שותה את הצ'אי שאין כמותו בשומקום אחר. פתאום אני לא שונה. חוצה את הכביש שכבר נראה סואן באופן טבעי. מהלכת ביניהם ולא מרגישה כמו מטען חורג שרק לוטשים בו מבטים. אני הולכת ברחוב ויכולה להסתכל בעיניים. פתאום נעים לי. אני יושבת לאכול ואישה רכה עם שער שחור מגישה לי טאלי ומחייכת והכול עוטף אותי. פתאום אני שייכת.
אני בתוך ענן (ואחרי הקונדליני). לא רוצה שאף אחד יתקרב אלי ונדמה לי שאף אחד לא מבין, גם לא אני, מה ממש קורה. אז אני מתמזגת עם זה, אבל תכלס הייתי יכולה לתת עכשיו מכה חזקה החוצה. בטאי צ'י לימדו אותנו שבשביל להכות צריך שמישהו יתקוף, אבל אני רוצה להתקיף, לבעוט בענן, לבעוט מתוך הענן ויחד עם זאת הצלילות גדולה כל כך והתודעה מתרחבת. עננים. בועות. אינטימיות. ניכור. בפנים. בחוץ.
כולם רקדו בעיניים עצומות ואני פתחתי עיניים ושמחתי להיות בעיניים פקוחות והזזתי את כל הגוף. ובאנרגיה המרובה שיש כאן רציתי להישאר בעיניים פקוחות ולהפסיק לישון כבר.
התחושה הזאת, שרוצים ממני משהו. איי וונט טו בי יור פרנד, הוא אומר לי. איי אם לונלי, הוא אומר. קן איי סיט? הוא שואל. נוֹאוּ, אני אומרת.
אושו לא דופק חשבון. הוא קוטל את ישו מכל זווית אפשרית, לא מחכה שהוא יתקוף או יושיט לו איזו לחי. הוא מעורר
נראה לי שנהייתי פחות נחמדה. יש אנשים שלא נוח לי אתם. תתמודדי, הייתי אומרת לעצמי פעם. תכילי. הכול ממילא בתוכך. אבל אני לא, לא רוצה. לא רוצה למזג את עצמי. שהעולם יתמזג אלי.
הכנסתי את הראש למים (זה היה בבריכה של הריזורט) והבנתי שהמדיטציות הרגילו אותי להיות טוטאלית. יכולתי להישאר שם עוד הרבה. עד כמה? לחצות פחד. עוצמה מתעוררת בפנים.
אמרו שיש רופא איורוודי מדהים, אז נסענו. נהג הריקשה התברבר ושאל המוני אנשים וכבר היה נראה שאף אחד לא יודע מה קורה, אבל אז הוא עצר ואמר שזה כאן. בחדר ישבה קבוצת נשים מטופחות צבעוניות. מיד פינו לנו כורסאות. איש עדין אחד הניח לידי כסא והתיישב. הוא הציג את עצמו, מסתבר שזה הרופא. ושאל והתעניין, ומאיפה אנחנו וכמה זמן אנחנו כאן. הוא הסביר שעכשיו יש צ'אנטינג לרגל פסטיבל ונוכל להצטרף אל הנשים ששרות. אחר כך ניסע איתו לקליניקה שלו, שנפתחת בשש. השעה היתה ארבע וחצי.
התברר שהגענו לבית של רופא מפורסם במקום לקליניקה. הוא לא אמר מה לעזאזל אתן עושות פה, זה הבית שלי. הוא לא גרם לנו להיות נבוכות והתנהג כאילו לא נעשתה טעות. הוא הושיב ואירח ושאל אם נוח והכול בסדר. הצ'אנטינג היה יפה כל כך, הנשים שרו ואנחנו עצמנו עיניים. הנהג שלו חיכה בחוץ ואסף את שלושתנו לקליניקה שלו. גליה שלומדת אצלו ראתה אותנו יוצאות מהרכב בעיניים נדהמות. איזו מתנה, היא אמרה.
יו אר א לבינג פרסן, בט יו הב סדנס אינסייד. לט איט אאוט, אמר הרופא.
איש אחד מנקה במטאטא ויעה מתחת מכונית.
התעוררתי בחמש עשרים וחמש וישר נתקעתי בקיר וקיבלתי מכה באף ואז ירד לי דם. ברכבת השדים של הדיינמיק בכיתי כמו ילדה – "אבל קיבלתי מכה באף וירד לי דם. אוּהוּוו". זה לסחוט את הסמרטוט כל בוקר מחדש, אם עוד נשאר מה להוציא אחרי שלושה שבועות. מתישהו הבכי נגמר ונותר עוד הד קטן.
רציתי לכתוב את המילים שעוד נותרו בתוך ענן. רציתי שירד כבר גשם. ורציתי לעטוף עם המילים את הכול, ומכל מקום שניסיתי זה לא היה זה, כי הן רק מילים, והענן מתפזר לו בכל כך הרבה צבעים וצורות.
ובכל זאת, רציתי להוריד גשם במילים אז רצתי מיד מהדיינמיק והתחלתי לטפטף, יודעת שהסדר לא משנה, אבל המילים, הן רוצות כבר לבוא. וזה לא שיש זמן בין הדיינמיק למקלחת לטאי צ'י, אבל בכל זאת יצאו טיפות ראשונות. ואז – מקלחת עם מים של ממש.
בבריכה. ציוץ ציפורים. קרקור עורבים. ירוק. מי גן עדן. אנשים יושבים ועוצמים עיניים. מסביב גדר תיל. רעש מנועים הודיים. שפרירית אדומה על המים. צלילות. עלים נושרים לאט.
הייתי באוויר (נו דיימנשן). כמעט יכולתי לעוף. הכול הסתחרר, אבל לא היתה לי סחרחורת. אם רק ארפה מהמחשבות אעוף, ידעתי. פחד. אפול. מה יהיה בלי מחשבות? לכמה שניות עפתי ואורות התערבבו אחד בשני. מהר מדי נגמרה המנגינה.
שנת היופי. ימים של צלילות מטורפת עם כל כך מעט שעות שינה. מסיבה עד הלילה, דיינמיק בשש בבוקר ובכל זאת, אנרגיית חיים כל היום. ואז פתאום עייפות, כזאת שנופלים לתוכה ואני כולי שוקעת פנימה, ואין דבר אחר שאני רוצה חוץ מלהתמסר אליה לגמרי. חולפות שעות. חוזרת.
מדיטציה. מהעמוקות שחוויתי. המוזיקה פורטת פה כל פעם על תדר אחר של הנפש. מכניסה לעולמות בלי מילים, מפגישה, מוציאה. לא מוכר שם ויחד עם זה, עוד פינה בבית נפתחת. אין מה להגיד, האיש הזה גאון.
מפגשים מתחת קליפות. אנשים יפים, נשים מהממות.
נתקעתי בדנסינג סלבריישן, הסברתי לאשלי. היא היתה חולה והלכתי להביא לה בננה.
הגוף פתוח כמו שלא היה מעולם. כל החלקים יודעים לזוז לבד. הגוף מניע את עצמו, פותח ומתמסר ומלמד ומראה לי לאן הוא הולך ומה נשמע באמת.
אושר בא בגלים. הכול נקי ופתוח. אחר כך מתלכלך מחדש. זה לא מושלם. אנשים מרשרשים לי במרפסת. והיתושים גדולים מאוד.
הדמעות מגיעות מכל הכיוונים ולפעמים באופן לא צפוי. התחלתי לבכות במרווחים הלא נכונים - בשלב הריקודים של הדיינמיק ולא זה של רכבת השדים. אפילו רציתי לבכות בשלב הפריז. אני בוכה כשרועדים בקונדליני, כשאושו מדבר ואז צוחקת כשהוא מפסיק ושמה את היד על הפה. לא עכשיו.
סודות בממלכה. שיהיה קצת מסתורין, אני לא יכולה לספר.
לאתר של יעל צבעוני
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם