מה עושים עם הייאוש הקיומי הזה?
החיים המודרניים רחוקים שנות אור מאלו שהיו נחלת האדם רק לפני מאות שנים בודדות, ועדיין אנחנו נתונים באותו סבל אנושי עתיק, מכורים לפסגות ולתחתיות שמספקת לנו החוויה החושית התזזיתית. זווית המבט הבודהיסטית על הייאוש
לעשות שלום עם ייאוש זאת שאלה של הבנה, הנובעת לא רק מהתחקות אחר הדרך בה עולות מצוקות כמו מחלה ואלימות, אלא גם מהבנת הדרך בה מתרקמת התחושה של היותנו כבולים על ידי המצוקות האלה. זה נעשה באמצעות יכולתם של בני האדם להתרחק מהחוויה ולהרהר בה, לשקף אותה בתודעה.
המטרה של הדרך הרוחנית היא להבין באופן מלא שהבעיה העיקרית של החיים היא לא הקשיים היומיומיים שחווים כולנו: אין לי מספיק כסף, אין לי זוגיות, הזוגיות שלי לא בסדר, אמא שלי לא אהבה אותי, יש רעב ואלימות בעולם, יש כיבוש כבר 40 שנה. המטרה היא התחושה בתודעה הרפלקטיבית של היות כבולים על ידי הנסיבות האלה.
רבות הן הדרכים שאנחנו יכולים לחוות אי שביעות רצון. בהקשר של ההיסטוריה של המין האנושי, עשינו דרך ארוכה ושיפרנו במידה רבה מאוד את איכות החיים שלנו; מבחינת נוחות וביטחון אנחנו רחוקים שנות אור מאבותינו הקדמוניים. כיום תוחלת חיים של 80-90 שנה נראית סבירה לגמרי. יש לנו חימום וקירור בלחיצת כפתור, אפשר לנסוע ברחבי העולם, לאכול מאכלים מתרבויות שונות, לקבל טיפול רפואי מתוחכם ומתקדם, אפשר לתקשר ולקבל מידע דרך האינטרנט במהירות שלא ידענו לפני 7 שנים.
ועדיין, האיכות של הסבל שלנו לא השתנתה הרבה. אולי אנחנו לא סובלים ממתקפות של נמרים על המאורה שלנו, או ממגיפה של אבעבועות שחורות, אבל אנחנו סובלים כי מתקלקל לנו המחשב, נתקעת לנו המכונית או הטלוויזיה מפסיקה לפעול. עם כל הטכנולוגיה, הקדמה וההישגים הטכנולוגיים והאינטלקטואליים לא הצלחנו לפתור את בעיית הסבל. קשה לומר שבני האדם מאושרים יותר כיום מכפי שהיו אנשים לפני 100 שנה. המכונות שלנו מאפשרות לנו לפעול במהירות גדולה יותר ויותר – אימיילים, פקס, מחשבים מהירים יותר ויותר – אבל מה אנחנו עושים עם הזמן שהתפנה לנו?
בד בבד עם הסטנדרטים המתפתחים גדלות גם הציפיות שלנו. כיום זו טרדה לבלות שעות בטיסות ובטרמינלים מכאן לאירופה, בזמן שחמישים או מאה שנה קודם לכן היה זה סוג של נס להגיע בשלום לישראל מחופי אירופה. אפילו לפני 30 שנה, כל נסיעה לתל אביב לקחה יום שלם.
המכונות שפותחו כדי להקל על חיינו וליצור עבורנו חיים של נוחות ומהירות הן כל כך מורכבות, עד שכאשר הן מתקלקלות אנחנו נכנסים למצב של חוסר אונים יותר מאשר אבותינו הקדמוניים. המכשירים היומיומיים ביותר כל כך מורכבים ומסובכים, עד שאנחנו לא יכולים לתקן אותם בעצמנו. זהו מצב של תלות ושל חוסר אונים.
בעוד שאבותינו ישבו לאור נרות או שעם רדת השמש פשוט הלכו לישון, החיים המודרניים כרוכים בתלות מוחלטת בחשמל. בשביל חימום, תאורה, מיזוג אוויר, מחשב, טלוויזיה, ובשביל פעולות פשוטות כמו הכנת מזון וירידה במעלית. אין לנו שליטה על השאלה אם החשמל, המים או הביוב יפעלו או לא, כך שאין לנו שליטה על הסביבה המיידית או התפקודית שלנו ואנחנו בעמדה של חוסר אונים. מה שאומר שאנחנו חיים תמידית בסכנת ניתוק, אובדן, פחד, בידוד או חוסר ודאות.
אז מה אפשר לעשות? צריך להחיל תבונה על המצב ולבדוק לאשורם את הגורמים לפגיעות הזאת, לשבריריות הזאת של החיים שלנו.
אנחנו כל הזמן מנסים להוציא מהחיים כמה שיותר במישור החושי. אנחנו מנסים לעקוף את המוות, את המחלה והזקנה, ומנסים לשלוט בטבע ובמגבלות שהטבע מטיל עלינו, כמו מזג האוויר והסביבה שלנו. אבל בניסיונות שלנו להגיע למקסימום נוחות ותנאים הגענו לדרגה כזאת של רגישות, עד כדי שאיבדנו כל גמישות, כוח סיבולת ותושייה פנימית. אנחנו מנסים לחלוב יותר מכפי האפשר מהמצב החושי שיש מגבלות למה שהוא מסוגל לספק לנו.
זהו הטבע האנושי לנסות ולשפר דברים בחיים שלנו. זה טבוע בנו ולא בכך טמונה הבעיה. הבעיה היא שאנחנו מנסים ליישם את זה במקום הלא נכון. בניסיון שלנו להתגבר על הטבע אנחנו משקיעים המון מאמץ בדרך שהיא לא הכי מועילה.
זה כמו לנסות לגדל חיטה על חצץ: צריך להשקיע מאמץ רב מאד כדי להפוך את השטח של החצץ לפורה עבור החיטה, בעוד שאם זורעים אותה באדמה פורייה לא צריך להשקיע כל כך הרבה מאמץ. כאשר אנחנו מחפשים שקט, שלווה ואושר במישור החושי, זה כמו לנסות לגדל חיטה על חצץ. המישור החושי, הכולל את כל המידע המגיע דרך החושים ונתפס דרכם הוא מאוד שברירי, ואין לנו עליו הרבה שליטה. הוא מאוד ארעי ולא מהימן.
למרות כל הניסיונות שלנו להשליט סדר, באמצעות ממשלה למשל - יש עדיין שחיתויות ואלימות בחברה, ולמרות הרפואה המתקדמת יש מחלות. למרות הטכנולוגיה יש תאונות ודברים נשברים ומתקלקלים. דברים לא מתרחשים "כמו שצריך": יש עדיין תולעת בתפוח.
אבל מי שמהרהר בחוכמה רואה שיש לתולעים זכות להיות בתפוח, אין להן מקום אחר ללכת אליו והתפוחים הם מקום מושלם עבורן. חוסר ההתאמות והדברים "הלא מוצלחים" בחיים הם הרבה יותר טבעיים למצב החושי מאשר איזה רעיון של שלמות שאנחנו מנסים לכפות ביהירות על העולם.
הרעיון בדבר מזג אוויר מושלם שאף פעם
חיות פשוט חיות. הן חשות כאב או פחד, אבל לא את סוג הסבל, התסכול והיגון שאנחנו חשים כאשר דברים לא מתנהלים "נכון", כש"הכל לא מסתדר". המושלמות של הוורד היא בכך שהוא ניצן, הוא פורח, הרוח נושבת מפזרת את עלי הכותרת שלו והוא מת. המושלמות שלו היא באיך שהוא. אנחנו מתחילים להבין שתחושת הייאוש אינה אלא דבר מה שאנחנו מלבישים על הסיטואציה החושית על ידי כך שאנחנו מדמיינים שהמצב הוא אחר מכפי שהוא.
ומה אנחנו עושים עם הסבל שבתודעה, עם תסכולי היומיום, עם העצב והפחד? אנחנו מגיעים הביתה, מדליקים את הטלוויזיה או הרדיו, קוראים ספר, משוחחים בטלפון, אוכלים, שותים – בקיצור: מסיחים את דעתנו מהכאב בעזרת סטימוליציה חושית נעימה ומרגיעה, שמביאה הקלה מסוימת. אבל למרבה הצער היא לא מונעת את הייאוש.
שימו לב כמה דרכים עומדות לרשותינו על מנת להסיח את דעתנו, להימנע מהתבוננות בתודעה, מהתבוננות באירועי היום ובהשלכותיהם, בזיכרונות של השנים, בתחושות הייאוש והתסכול; הריב ההוא, הכאב הזה, האכזבה והפחד?
שפע כזה של דרכי הימנעות יוצר צורך תזזיתי מתמיד להכניס משהו לתודעה, או לצרוך איזושהי חוויה חושית על מנת להסוות את חוסר הסיפוק וחוסר המנוחה. זה כל כך רווח שאנשים אפילו לא מודעים לקיומו של חוסר סיפוק בחייהם.
לא קשה להבחין שיש כפייתיות מסוימת בתיאבון החושי שלנו. יש לנו כל כך הרבה, ועדיין אנחנו ממשיכים לחפש עוד ועוד. אנחנו מוצפים כל כך בגירויים סנסוריים וסנסואליים עד שאנחנו נהיים קהים ומפתחים כלפיהם חוסר רגישות. לכן יש לצרוך עוד ועוד מהם, בעוצמה גוברת מפעם לפעם.
על מנת לפתור באמת את הייאוש צריך להיות שינוי מוחלט בגישה, לפיו אנחנו לא מצפים עוד מהחוויה החושית לספק לנו יותר מבסיס עליו אנחנו יכולים לממש את האנושיות שלנו על ידי כך שנביא משהו לתוך החיים שלנו.
האטרקטיביות של מצב התודעה הריאקטיבי, הגשמי, מתגלמת באפשרות להשיג תוצאות מיידיות ומהירות: אם אנחנו נפטרים ממה שגורם לנו חוסר סיפוק במהירות, במיידיות ולכאורה לחלוטין – אנחנו מקבלים תחושה מיידית של הצלחה ושל התקדמות. אבל כשהבעיה באופן בלתי נמנע חוזרת שוב – אז אנחנו מרגישים מרומים, כועסים ומיואשים.
הדרך הרוחנית היא כזאת שיש בה אלמנט של נתינה, של הצעה, במקום להגיד לסביבה שלנו: "עשי אותי מאושר/ת! וכמה שיותר מהר!". בדרך הרוחנית אנחנו לומדים להיות יותר סבלניים עם המגבלות של החיים, של הסביבה ואז הציפיות שלנו יותר ריאליות. כך אנחנו מתחילים להסתגל לסביבה שלנו ולא רק לנסות לסגל את הסביבה שלנו אלינו.
על ידי תרגול המדיטציה אנחנו מאפשרים לעצמנו גישה לחופש מהמקור, מהגורם של הייאוש. זה לא מאד חשוב אם דברים לא מסתדרים בדיוק כפי שאנחנו רוצים כל הזמן, או אם אנחנו לא יכולים לעשות מה שאנחנו רוצה, אם אנחנו לא בריאים או שאין לנו משהו שאנחנו רוצים. כל זה נמצא בשוליים. אנחנו מוצאים את עצמנו לא נתלים בעולם החושי, לא נאחזים. כך שהפסגות והמורדות של העולם החושי כבר לא כל כך עמוקים וצורבים, אלא הם משהו שאנחנו משתמשים בו לצורך התרגול.
אנחנו משתמשים בתחושות של חוסר השלמות של הגוף, התודעה והחוויה החושית כדי לפתח משהו שיאזן אותם. כך אנחנו מוצאים שבדיוק המגבלות של החיים הן שעושות אותנו מלאים ועשירים יותר, כי אנחנו משתמשים בהן כדי להיות מודעים ולהיות בקשר עם הנוכחות של הרוח. החיים קשים. אנחנו לא אומרים שאין אלימות או חוסר מנוחה או פחד או כאב. אבל כל אלה יכולים להיתפס כהזדמנויות: לא להיות כבול על ידיהן, אלא להשתמש בהן לשחרור.
אם אנחנו נפגעים או מרגישים תקועים, זה משום שבדרך זו או אחרת אנחנו נאחזים: אנחנו מצפים למשהו, או חושבים שיש לנו שליטה על מה שיקרה. ואנחנו טועים. אנחנו לא יכולים אפילו לנבא מה יקרה בגוף שלנו – אז איך ניכל לחזות את התנהלות העולם? איננו יכולים לשלוט אפילו בתודעה שלנו, הדבר הזה שאנחנו חושבים שהוא כל כך אנחנו, כל כך שלנו.
נסו "לעשות" את התודעה משהו כלשהו: שמחה, בהירה, צלולה – היא לא תציית לכם. אבל אם אנחנו לא נאחזים, ויש לנו נכונות ומודעות – התודעה נהיית בהירה מעצמה. ייתכן שעדיין יהיו קשיים בחיינו – אבל לא נרגיש תקועים או מיואשים. זה התרגול שהבודהא כינה "ארבע האמיתות הנאצלות". זהו תרגול שעושה טרנספורמציה, שמתמיר את עולם החושים לעולם רוחני. דרך מדיטציה אנחנו יכולים להסתכל על תחושות כואבות מבלי לשאול מדוע הן כאן ואם הן צריכות להיות או לא צריכות להיות.
אנחנו בודקים היכן מתרחשת התחושה הזאת ממש – איפה היא ומהי בדיוק.
פעמים רבות נגלה שהתחושה הזאת של קושי היא בעצם הרצון שלנו שדברים יתרחשו בדרך שונה מכפי שהם מתרחשים. ואם אנחנו נותנים לתחושה הזאת מקום אנחנו רואים איך ייאוש עולה בתודעה כשדברים לא מסתדרים, או כשיש קשיים, או כשיש מסביבנו או בתוכנו כאוס.
אבל כשאנחנו מהרהרים בתחושות האלה, נותנים להן מקום במקום להדחיק אותן או להסוות אותן עם עוד גירויים חושיים, אם אנחנו מכוונים את תשומת הלב אל הלב שלנו ונותנים לתחושות האלה פשוט להיות – אז אנחנו כבר לא מיואשים או מדוכאים, והתחושות האלה עוברות.
זוהי הדרך הנבונה להתמודד עם החרדה של הקיום בדיוק במקום שבו היא פוגעת, במקום שבו היא תוקפת אותנו. זה משהו שלא נדרשות אלפיים שנה של היסטוריה כדי לחולל אותו, ואינו זקוק לטכנולוגיה מתקדמת או למודרניזציה. אפשרי בחיים, אפילו בתוך כמה שנים ספורות של תרגול, להבין ולפתח הבנות ויכולות על אודותיה של הדרך הרוחנית.
נא להמתין לטעינת התגובות
