ראשי » סגנון » ניו אייג' » בין גוף לנפש

אנורקסיה כמחלה רוחנית

מחלת בתה של דורית לב מאיר הובילה אותה להבנה שאנורקסיה ובולימיה הן מחלות רוחניות מטיבן, ולרקימת תוכנית הבראה שונה בתכלית מזו הקונבנציונלית: כזו שאינה שוללת מההורה את האחריות לריפוי

 

הפרעת אכילה היא מגיפה של העידן החדש, הפוגעת בכולנו ברמות שונות. זהו ביטוי של ריקנות, בלבול וחוסר אונים המתלווה לעולם החומרני, התחרותי, האינדיבידואלי - בו אנו חיים. השלב החמור: אנורקסיה - בולימיה יוצר זעזוע, חלחלה, כאב וייסורים ולא ניתן לעמוד מולה אדישים.

אנורקסיה ובולימיה הן מחלות רוחניות שבהן יש פגיעה חמורה בכול הרבדים: ברובד הרוחני מדובר באבדן משמעות החיים; ברובד המחשבתי מתבטאת המחלה באמונות הרסניות ובמחשבות כפייתיות; ברובד הרגשי בולטים דיכאון, הרס וחבלה עצמית, בלבול ורגשות אובדניים, ייאוש רצון למות; ואילו ברובד הגופני ניכרת פגיעה חמורה בגוף, מתוך זעזוע עצום שעוברות כל המערכות.

מחלת האנורקסיה חלחלה למשפחתי לפני חמש שנים. היא פגעה וזעזעה את כולנו. באותה תקופה הייתי מטפלת אלטרנטיבית ומנחת סדנאות, לאחר קריירה בת 20 שנה כאחות בבתי חולים. היה לי הכול: בעל מצליח, בנות נהדרות, בית מקסים ועבודה שאהבתי. החיים זרמו לי בקלילות. המחלה תפסה אותי לא מוכנה. הופתעתי, ועברתי זעזוע ושברון לב קשים מאוד. חוויתי אשמה, חוסר אונים וייאוש.

בעקבות המחלה, בה לקתה בתי, עברתי עם עצמי תהליכים רבים הקשורים לריפוי התודעה ברמה פיזית ורגשית. האשמה היא הרגש העמוק ביותר בו פוגש ההורה כאשר ילדו חולה. אנורקסיה ובולימיה מבטאות, בראש ובראשונה, מצב עמוק ונואש של אשמה בלתי נסבלת, חסרת אונים ולא מודעת. המחלה מעוררת את תת המודע לקחת אחריות על רגש האשמה, ועלינו לפגוש את האשמה ולא להתכחש לה.

האשמה שאנו כבני אדם נושאים בתוכנו דורות על גבי דורות, ברבדים מודעים ולא מודעים בגופנו ובתודעתנו, היא הרסנית בדיוק כמו מחלת האנורקסיה. ההרס, ההשפלה, הפחדים וההתנהגות הכפייתית שמקורם בגנטיקה רוחנית (קארמה) יוצרים את הצורך לחוות שלמות.

אנורקסיה

היא מחלה של "תסכול מחוויית חוסר השלמות הרוחנית", בעקבותיו ניכר ניסיון כושל להגיע לשלמות רוחנית - מה שאינו אפשרי עבור נערות מתבגרות שאינן בשלות רוחנית. כחלופה, הן מתמכרות לשלמות הגוף. אך היכולת לחוות שלמות ניתנת להשגה רק לאחר מסע רוחני שנוגע בכאב ובסבל שמנהלים את חיינו - מסע הנגיש רק לאדם בוגר ובשל הבוחר בריפוי.

מסע הריפוי של ההורה, הוא שיוכל לאפשר ריפוי לילד החולה (זהו ריפוי קארמתי בין דורי). בתהליך הריפוי ההורה לומד להפריד בין זהותו לבין זהות ילדו. ברגע שההורה חווה את הנפרדות שלו מילדו החולה, הוא אינו מזדהה עוד עם הכאב והמניפולציות של הילד, ובכך מאפשר לו להירפא.

המחלה משקפת את האשמה הלא מודעת והלא מטופלת. הרצון להגיע ל"שלמות" בלתי ניתנת להשגה מביא למצב הפוך של חבלה והרס, המונע מהחולה לחוש את הרגשות הכול כך כואבים ובלתי נסבלים. הצום והירידה במשקל נחשבים כהישג והצלחה, ומהווים מעין סם טשטוש והרגעה. הם מעניקים לחולה תחושה של התעלות לממדים רוחניים, כפי שחשים צרכני סמים, מבלי להתמודד עם הכאב האמיתי.

זאת גם הסיבה לכך שהנערות הללו נמשכות כמו מגנט לתוכניות טלוויזיה המעניקות הצצה לעולמן של דוגמניות, הכולל תכנים רבים של השפלה ותחרותיות כלפי נשים. התוכניות מספקות כניסה לפרטיות, החושפת את המקומות המושפלים של הדוגמניות ומסיחה את דעתן מההשפלה הנוראית אשר קיימת בתוכן. הצופות נותרות מרוקנות, מושפלות ומכורות לעוד ועוד תוכניות המשאירות אותן חסרות סיפוק ומשמעות.

"כאשר ילד חולה, הוא לוקח מהוריו חלק מנשמתם שזקוק לריפוי". (משפט אינדיאני)

אני סירבתי לתהליך מאוד ממושך, מייגע ומביש אותו מציעים הפסיכולוגים, הפסיכיאטרים והרופאים, אשר נוטים לגישה ארצית מאוד שאין בה שום חיבור לרוח האדם. אינני מזלזלת כלל וכלל באנשי מקצוע אלו, אך מבחינתי האישית ובדרך ההסתכלות המיוחדת שלי, ההתערבות הלא מקודשת של אותן סמכויות הזיקה יותר מאשר הועילה לתא המשפחתי שלי ולהחלמת בתי.

המקום שבו המערכת הקונבנציונלית פגשה אותי לא אפשר לי להרגיש שאני שותפה למסע הריפוי של בתי ושל משפחתי. חשתי כאב רב על שלא התייעצו עמי ולא שאלו שאלות, ובעצם גרמו לי בלי להתכוון להרגיש כמו אישה "חולה" שאינה מבינה דבר באימהות. הרגשתי שנשלל ממני תפקיד האימהות, המכיל בתוכו ידע היסטורי ואוניברסלי רב שנים ומדריך אותי כיצד לטפל במשפחתי ובילדיי.

מצאתי את עצמי חווה רגעים רבים של בדידות עמוקה, שאחריהם גמרתי אומר בלבי וידעתי שרק אני אוכל לרפא את בתי ולא בדרכים המקובלות, אלא בדרך אחרת. כך בניתי מספר שלבים להתמודדות עם המחלה ולריפוי:

 להכיר בקיומה של המחלה. זהו השלב המשמעותי ביותר. עלינו להבין שהמחלה היא בעצם הפרעה של כול המשפחה, למרות שרק אחד מבני המשפחה לוקה בה. לכן, מספיק שאחד מבני המשפחה יתמסר  להחזרת האיזון והריפוי עבור כולם. (מובן שעדיפה עבודת צוות, אך היא לא הכרחית).

התמודדות עם רגש האשמה. עלינו להסכים לקחת אחריות ולפגוש את האשמה "פנים אל פנים". כך נוכל לגלות כמה הרסנית היא יכולה להיות עבורנו ועבור כל בני משפחתנו.

לסמוך על תודעת הגוף והנפש, אשר יכולה ליצור ריפוי בכל רגע נתון. תובנה זו נתנה לי אומץ, פתיחות וביטחון ללכת עם הלב אשר אפשר לי להתמודד ב"שקט" עם "רצון המחלה" למות וסייע לי להתמירו ל"רצון הנשמה" לחיות ולהתגשם בגוף הבריא.

הבנת המשמעות העמוקה יותר של המחלה ומה היא משקפת לנו כהורים. ייתכן שהיא באה על מנת לבצע תיקון משפחתי. עלינו לגלות מהם הרבדים העמוקים יותר והחבויים בתוך המחלה: ייתכן שקיימים רגשות של דחייה, קשיים חברתיים, משפחתיים וכו'.

החזרת השליטה. מחלת האנורקסיה והבולימיה שולטות בחולה ואילו החולה שולט בהורים ובמשפחה כולה. כאשר אני החזרתי לעצמי את השליטה, המחלה איבדה את השליטה ולא היה לה עוד צורך להתקיים.

בחירה חופשית. הריפוי יוכל להתקיים רק כאשר החולה יסכים להרפות ולהתרפא. הפגנת כוחניות מצד ההורה כלפי ילדו החולה תיצור התנגדות ומלחמה, אשר יחמירו את המחלה. אני האמנתי שטיפול תרופתי עלול להקהות הכאב מבלי להביא לריפוי אמיתי ולכן, למרות שחייבו את בתי לקחת תרופות פסיכיאטריות - סירבתי.

למחלה יש רצונות המנוגדים לרצון הנשמה. דוגמה לרצון המחלה מול רצון הנשמה: הרצון למות מול הרצון לחיות; הרס וחבלה עצמית מול שלמות וקבלה עצמית; בחירה ברגש האשמה מול בחירה בחופש מרגשות אשם. הריפוי הוא התמרה מרצון המחלה לרצון הנשמה. באנורקסיה זה אתגר מאוד קשה, כי למחלה יש רצון חזק, עקשני וחסר הגיון באופן טוטאלי.

במחלת האנורקסיה יש תמיד אפשרות בחירה, אך לא תמיד החולות בוחרות להשתמש בה ועלינו כהורים מוטלת החובה לכבד זאת (בניגוד למחלת נפש בה אין בחירה של החולה). לכן אנורקסיה לדעתי אינה נחשבת למחלת נפש אלא למחלה בעלת משמעות רוחנית.

רק אהבה מרפאת. רק מטפלים שיקבלו אותנו באהבה יוכלו להדריך אותנו. כאשר החולה יחווה את האהבה ואת הוקרת התודה הוא יחלים ולא יהיה לו עוד צורך במחלה.

התמסרות למסע של ריפוי כולל. יצירת ביטחון ומשמעות לחיים באמצעות בניית יסודות חדשים והצבת גבולות. אני בניתי עבור בתי יסודות חדשים דרך ערוצים שנשארו פתוחים: התעמלות - יחד עם בתי התעמלתי, שחיתי ויצאתי למסעות בטבע, תוך שימת לב לצורכי הגוף; בישול- דרך בישול משותף בנינו גבולות, סדר וארגון. האוכל הוא ביטוי חיצוני למחלה ואינו נחשב למחלה עצמה, לכן הוא לא יכול להיות התרופה. האוכל הוא רק כלי נוסף לבניית הרגלים ולרכישת כבוד.

לסיכום אומר שמחלת האנורקסיה הגיעה אלינו בתקופה זו כדי לזעזע את כולנו: אמהות, אחיות, אבות, אחים, רופאים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים. לזעזוע הזה יש משמעות ויש מטרה. כיום אני יודעת שקיבלתי מתנה מאוד גדולה. מתת מהבריאה שהחזירה אותי הביתה אל הלב ואל משפחתי היקרה לי מכול.



דורית לב מאיר, מרפאה הוליסטית שמסייעת להורים להתמודד עם מחלות ילדיהם בדרך אחרת ומחברת הספר "שקט - ילדי יבריא כאשר אני אבריא". דורית תנחה בפסטיבל הנשים שאקטישייתקיים בבית אורן שבכרמל בסופ"ש 11-12-13 ביוני.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...