ראשי » סגנון » ניו אייג' » מדיטציה ובודהיזם

יום בורדו: ג'ודי ליטני מתרגלת נוכחות

אני, יהודית ליטני, וצילה, הצל שלי, מזמינות אתכם ליום של כיף ומשמעות בו תהיו איתנו ברגעים של נוכחות, תשומת לב והגשמה בתור במס הכנסה. בדרך נפגוש בשימי המציל, בעקיבא שמציל, בננסי שהיתה פעם יעקב ובמרגול ש.. אהה, במרגול!

 

אני וצילה (הצל שלי) מזמינות אתכן ואתכם למה שבתום התייעצות מעמיקה החלטנו לכנות "יום בורדו". "למה בורדו?" שואלת צילה. "למה לא? זה צבע רוחני", אני עונה לה. אם כך, אתם מוזמנים ליום של כיף ומשמעות - או לא - אתם תחליטו, בו תהיו איתנו ברגעים של נוכחות ותשומת לב, בזמן שאתם מבלים איתנו את יומנו, ביחד ולחוד.

באיזה שהוא שלב של הערב צילה חותכת, כי החושך לא מיטיב איתה. כבת לניצולי שואה היא נהיית חרדתית ומתחילה להעביר לעצמה דמיון מודרך ולחשוב מחשבות חיוביות. "ג'ודי, למה אנחנו צריכות את זה?" היא שואלת. "כי נמאס לי להתעסק עם מה שהיה רוב הזמן - או עם מה שיהיה. אני רוצה לנסות להיות אחרת היום: באופן מודע להיות ברגע, לתת לו את הכבוד המגיע לו", אני עונה לה.

אני מספרת לה על אקהרט טול, מורה רוחני דגול שכתב את הספר "כוחו של הרגע" בו הוא טוען שיש לרגע כוח לשנות חיים של אנשים. "באמת? סבבה!", היא עונה, כי הרגע שלה מאוד משעמם ומשום שתמיד היא בעד לנסות דברים חדשים.

אני וצילה יוצאות לדרך. מה באג'נדה? לצעוד על שפת הים שטופת השמש (את זה היא הכי אוהבת); לנסוע למס הכנסה כדי להוציא פטור ממס על דיבוב שאני עושה ל"רבע שעה" - תכנית סטירית באנימציה שמשודרת בערוץ הראשון, בה אני מדובבת פולנייה (גברת פלץ) צרפתייה (ויקי) ולפעמים גורילה סקסית (ליאורית) שגם שרה (כי בלי מוסיקה היא חצי בן אדם).

לאחר מכן פגישה בגן מאיר בקפה לנדוור עם יעל, חברה ותיקה. לאחר מכן מנוחה ובערב אני לא עובדת אך פתוחה להצעות. זהו. מתחילים. אקשן! אני ברגע!!! אני לובשת בתשומת לב בגד-ים שלם בצבע תכלת. נועלת כפכפים שחורים שמותאמים לפאוץ' שחור, לובשת שמלת בורדו ולכבוד היום מורחת אודם אדום (כי אי אפשר לדעת אף פעם את מי אני אפגוש). אני יורדת במדרגות בתשומת לב, אומרת שלום לננסי שהיתה פעם יעקב וגרה בקומה ראשונה. צילה נגררת מימיני.

רחוב מנדלה נראה קצת כמו ראש פינה עירונית: ציפורים מצייצות, עצים ענקיים שמקשטים בתי באוהאוס (תסלחו לי, אני לא טובה בתיאורי טבע). אנחנו מגיעות לשפת הים. האמת היא שכאן אנחנו מתורגלות להיות ברגע, כי מדי בוקר אנחנו פוצחות במדיטציית הליכה ומיידעות כל רגע במה שעובר עלינו. שמאל, ימין, שמאל, ימין, שמאל. יפו נראית מדהים מרחוק. אני אומרת לשימי המציל בוקר טוב.  "ג'ודי, משעמם לי.  בא לך לעשות שוב סיבוב על החסקה?" הוא שואל. "לא, תודה" אני מרכינה את ראשי ומצמידה את ידיי בנמסטה לאות תודה, כי אני מרגישה מאד ברגע.

לפני כמה חודשים רציתי לממש חלום ולהרגיש, אחרי הרבה שנים, איך זה להיות על חסקה. שימי לקח אותי וסיפרתי לו שהוא מממש לי חלום. ומה החלום שלך? שאלתי (לא יכולתי לסתום כי אני בן אדם מתעניין). ואז הוא ענה לי שהחלום שלו זה לקפוץ לים עירום. פתאום קיבלתי גלי חום וחזרנו ליבשה. אנחנו צועדות עד הדולפינריום ובחזרה. חוזרות הביתה. צילה חוזרת לענייניה. אני מתקלחת ומחליפה בגדים. הפעם אני בג'ינס, גופייה לבנה וסנדלים לבנות לא נוחות אך מרשימות. הרעיון הוא להרשים את יעל אחרי שלא התראינו המון זמן.

אני עולה על קו 63, מתיישבת בקצה האוטובוס ומוציאה מחברת ועט כדי שלא אשכח שום פרט מעניין, ומתחילה לרשום. בחור צעיר עם ווקמן יורד בתחנה. גברת עם ישבן גדול עומדת ליד הנהג. אישה עם פאה נוזפת בטלפון "את לא מקשיבה? אמרתי לך שעה לחמם את הממולאים. מאיפה הבאת חצי שעה?"

אנחנו נעצרים ברמזור אדום. אני מסתכלת החוצה ורואה שברולט גדולה ונזכרת איך לפני הרבה שנים בוב דילן לקח אותי בשברולט אליו הביתה למליבו. אני חוזרת למנחם בגין (הרחוב), יורדת בתחנה ואומרת שוב תודה בודהיסטית לנהג. נכנסת לבניין הביטוח הלאומי ובתור "מודעת" אני נוכחת לדעת שיש לו שם. אתם יודעים כמה פעמים הייתי שם ולא שמתי לב? נכנסתי כדי לצאת בלי שום תשומת לב.

קוראים לו "קריית הממשלה". אכן!!! והקריה הזאת היא עולם ומלואו. מימיני דוכן של סטימצקי עם מבצע בלעדי של אחד פלוס אחד. ממולי "ממתקיית ק.הממשלה", שם אפשר לקנות ממתקים, סיגריות ועיתונים. בנק "יהב" משמאלי ואנשים ממהרים בו במעלה המדרגות הנעות. ממולי "קפה ומאפה", ואם מאוד רעבים יש את ה"טאבון והמנגל".

ניגשת אליי בחורה בהיריון, לבושה בלבן, ושואלת באנגלית אם אני יודעת איפה מחדשים דרכון. לפתע יש לי הרגשה של דיוטי פרי, רק שאני לא טסה לשום מקום. אני ממתינה בתור לבדיקת הביטחון ומבחינה בתערוכת ציורים שתלויים מעל פינת האבטלה. יש שם שלט שכתוב בו "וידיומטלה", בחיי, והחבר'ה חותמים אבטלה. הציורים הם של כל מיני דמויות מבוהלות עם פנים מוארכות, ועל החתום: "קד". אולי הרעיון הוא לעודד את מצב רוחו של המובטל, שיראה שיש אנשים שסובלים יותר ממנו ויתמלא בתקווה.

אני נכנסת למעלית ולוחצת על הכפתור לקומה 14. נכנס איתי בחור מזיע בג'ינס. אני נעמדת לפניו כדי להיות ראשונה בתור (כן. זה צד לא נחמד שלי. זה הצד שלא מצטלם טוב). אני יוצאת מהר. "הלו, הלו תירגעי רגע" – חוטף אותי בכניסה פקיד ממושקף, גבוה, עם חולצה ירוקה דהויה. "מה את צריכה?" "פטור" אני עונה. "בואי", הוא אומר לי. מה, אני חולמת? ככה זה כשנוכחים? בלי מספר? פשוט בואי? אנחנו מתיישבים. הוא מוציא טופס ואנחנו ממלאים ביחד. "איזו הרמוניה. אני יכולה בקלות להתרגל לרגע הזה", אני חושבת.

"מה שמה של הגברת המרשימה?" הוא שואל ורושם. "יהודית ליטני", אני עונה (זה השם שלי במס הכנסה). "ומה שמו של האדון המנומס? אני שואלת. "עקיבא", הוא עונה. ועל איזה סכום הגברת רוצה את הפטור? הגברת עונה. היא מקבלת את הטופס. מודה לפקיד ויורדת במעלית כדי להמשיך את הרגע (ופה היא חוזרת לגוף ראשון).

מה אני אגיד לכם? מרגע לרגע אני יותר מתרשמת מהרגע. מה עכשיו? שואלת צילה שחזרה מעיסוקיה. "אשכולות" אני עונה. תופסת מונית. צילה לא עולה כי היא קלסטרופובית ואני מתיישבת מאחור. אני והנהג שומעים את מרגלית צנעני שרה "עוד מעט אפרוש כנפיים", ואני נזכרת איך היינו יחד, מרגול ואני, ב"שיער" (שיחקתי את ג'יני. הבחורה בהיריון). הלו, הלו איה הרגע? אני חוזרת אליו. משלמת, עולה ברחוב דיזנגוף 30 לקומה שלישית ומתיישבת מול בטי. אני מוציאה את הפטור מהתיק ומניחה על השולחן. אושיק לוי, שהוא כנראה המנכ"ל, מחמיא לי על הלוק. אני מחמיאה לו בחזרה כי אני עם תשומת לב.

אני מקבלת צ'ק ואומרת תודה. יורדת לרחוב ובפינת קינג ג'ורג' אני רואה פינת חמד: חצר מקסימה עם ריהוט גן מדהים. מתברר שיש שם מלון שנקרא "אופיר". אני ישר מתקשרת לעודד שיבוא לצלם, כי אני מודעת עם משימה. מי בכלל שם לב שיש שם מלון? עודד מגיע, מזיע אך מגויס.

אני נפרדת - הפעם לקפה לנדוור בגן מאיר. נפגשת עם יעל ומנסה להיות כל הזמן בתשומת לב. לאט לאט הכול מתפוגג, לא לפני שאני מקבלת מחמאות על הסנדל. יש!!! אני חוזרת למה שאני בדרך כלל והאוטומט משתלט. התעייפתי מהרגע, אך אני בהחלט ממליצה. גיליתי שיש חיים במקומות שבכלל לא ידעתי שהם כאלה.

ואם גוסטה היתה בחיים היא היתה אומרת למניה: הרצה אופ מניה. הינה גשפט. צילה שמילה: "תשמעי, מניה, סיפור חדש: צילה שמילה". ותודה לאקהרט טול, לעקיבא וליעל שהיו שם בשבילי.     

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...